Hamotzi, the blessing over bread,is one of the most familiar blessings. Before eating bread, we wash in the ritual manner and then recite the blessing thanking G‑d “Who brings forth bread from the earth.” However, initially, when this blessing was instituted during the Jews’ journey through the desert, what words did the Jews recite?

They could not praise G‑d for “bring[ing] forth bread from the earth,” because they were eating manna and it was not produced by the earth, but rather it descended from heaven. For that reason, there are Rabbis1 who maintain that they recited the blessing, “Who brings forth bread from heaven,” highlighting their awareness that their food came directly from G‑d.

Now, when planning a diet for their children, every parent seeks to ensure that it will include all the nutrition necessary for their children’s growth and development. Needless to say, this applied regarding the food G‑d provided for His people. It contained everything necessary to sustain the Jews and support their growth and development throughout their 40-year journey in the desert.

Moreover, as indicated by our Sages’ statement,2 “[The potential to] explain the Torah was given solely to those who partook of the manna,” it had an inner effect on the Jewish people, enhancing their spiritual development. Partaking of the manna did not immediately change their nature. They retained their potential for free choice and, at times, used it to go astray. However, even then, the manna continued to exert an inner, long-term influence.

Bread serves as a metaphor for Torah3 and, similarly, Torah knowledge exerts a continuous influence on a person, impacting his or her spiritual growth in both a direct and indirect manner. More particularly, there are two types of bread – “bread from the earth” and “bread from heaven” (manna) – within the Torah. “Bread from heaven” refers to p’nimiyus haTorah, the Torah’s mystical teachings, particularly, as revealed in the teachings of Chassidus, the dimension of Torah in which G‑dliness is openly apparent. A farmer who works the land and labors to prepare “bread from the earth” may forget that it is G‑d’s blessing that causes his crops to grow. Similarly, when studying the Talmud or the works of the halachic authorities, it is possible to become so absorbed in the intellectual back-and-forth that one lose awareness of G‑d, the Giver of the Torah. By contrast, when studying Chassidus, the G‑dliness of the Torah is readily apparent. Hence, the comparison to manna is particularly apt for this branch of study. Studying p’nimiyus haTorah, like partaking of manna, does not only impact a person while studying, it has a lasting effect on his spiritual awareness.

Each According to His Measure


In the Talmud, Tractate Yoma,4 our Sages raise a difficulty:

It is written,5 “When the dew descended on the camp at night, the manna descended upon it.” [This implies that the manna descended within the camp (Rashi). But] it is also written,6 “And the people will go out and gather the manna,” [from which we can infer that they had to leave the camp to gather the manna (ibid.)], and it is further written,7 “And the people spread out and gathered the manna,” [indicating that they had to go far to gather it (ibid.)].

Our Sages8 offer the following explanation: The three verses refer to three types of Jews: “For the righteous, the manna descended at the entrance to their dwellings. Those of intermediate spiritual stature had to leave [the camp] to gather it, and the wicked had to go far to find it.”

In the same vein, our Sages1 note that the Torah refers to the manna as bread3 and cakes of dough,4 yet also says it was ground.4 The righteous, they explain, would receive baked bread. Those of intermediate spiritual stature would receive cakes ready to be baked. And the wicked would receive a substance that had to be ground.


דִי גְמָרָא אִין יוּמָאא פְרֶעגְט: "כְּתִיבב וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו (אוּן ווֶען דֶער טַל נִידֶערְט אַרָאפּ אוֹיף דֶער מַחֲנֶה בַּיְינַאכְט טוּט דֶער מָן אַרָאפְּנִידֶערְן אוֹיף אִים – אִיז מַשְׁמַע אַז דֶער מָן אִיז אַרָאפְּגֶעקוּמֶען אִין דֶער מַחֲנֶה); וּכְתִיבג וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ (אוּן דֶער פָאלְק אִיז אַרוֹיסְגֶעגַאנְגֶען אוּן גֶעקְלִיבְּן – ווָאס יְצִיאָה אִיז מַשְׁמַע, אַז זֵיי הָאבְּן גֶעדַארְפְט אַרוֹיסְגֵיין מִחוּץ לַמַּחֲנֶה צוּ קְלַיְיבְּן דֶעם מָן); וּכְתִיבד שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ (ווָאס "שָׁטוּ" מֵיינְט אַז זֵיי הָאבְּן גֶעדַארְפְט גֵיין צוּ אַ ווַיְיטְן אָרְט בִּכְדֵי צוּ קְלַיְיבְּן דֶעם מָן) הָא כֵּיצַד" (ווִי שְׁטִימֶען עֶס אַלֶע דְרַיי זַאכְן)? אוּן דִי גְמָרָא עֶנְטְפֶערְט, אַז דִי דְרַיי לְשׁוֹנוֹת רֵיידְן ווֶעגְן דְרַיי בַּאזוּנְדֶערֶע סוּגִים פוּן אִידְן: "צַדִּיקִים יָרַד עַל פֶּתַח בָּתֵּיהֶם, בֵּינוֹנִים יָצְאוּ וְלָקְטוּ, רְשָׁעִים שָׁטוּ וְלָקְטוּ" (פַאר צַדִּיקִים אִיז דֶער מָן גֶעפַאלְן בַּיי דֶער טִיר פוּן זֵייעֶרֶע הַיְיזֶער, בֵּינוֹנִים זַיְינֶען אַרוֹיס אוֹיסֶער דֶער מַחֲנֶה צוּלִיבּ דֶעם מָן אוּן רְשָׁעִים הָאבְּן גֶעדַארְפְט גֵיין נָאךְ ווַיְיטֶער). אוּן אַזוֹי אִיז אוֹיךְ דִי גְמָרָא דָארְטא מְבַאֵר דִי דְרַיי לְשׁוֹנוֹת "לֶחֶם", "עוּגוֹת", אוּן "וְטָחֲנוּ": פַאר צַדִּיקִים אִיז דֶער מָן שׁוֹין גֶעווֶען ווִי גֶעבַּאקְטֶער בְּרוֹיט ("לֶחֶם"); בֵּינוֹנִים הָאבְּן דֶעם מָן גֶעדַארְפְט בַּאקְן ("עוּגוֹת"); אוּן רְשָׁעִים הָאבְּן גֶעדַארְפְט אָנְהֵייבְּן פוּן מָאלְן ("וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם").

“Bread From Heaven”


The Torah refers to the manna as “bread from heaven,”3 or “grain from heaven.”5 Therefore, there are opinions among the Rishonim that the blessing the Jews recited over the manna praised G‑d, Who “brings forth bread from heaven.”9


דֶער מָן ווֶערְט אִין דֶער תּוֹרָה בַּאצֵייכְנְט מִיטְן נָאמֶען "לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם"ג אָדֶער "דְּגַן שָׁמַיִם"ה. דֶערְפַאר זַיְינֶען פַארַאן דֵעוֹת אִין רִאשׁוֹנִיםו אַז דִי בְּרָכָה ווָאס דִי אִידְן פְלֶעגְן מַאכְן אוֹיפְן מָן, אִיז גֶעווֶען "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם".

The difference between “bread from heaven” and “bread from earth” is that “bread from earth” requires several types of labor before it can be eaten. Thus, as reflected in the Mishnah’s outline of the labors forbidden on Shabbos, different types of work are necessary to prepare bread,10 beginning with plowing, sowing, and the like. Moreover, even after these labors are performed, after its digestion, the bread produces waste.

“Bread from heaven” is different. All of the different labors were not necessary to prepare it,11 nor did it produce waste.12 And, this “bread from heaven” was the diet not only of the righteous, but also of those of intermediate spiritual stature.

(When referring to a person of intermediate spiritual stature, a beinoni, the intent is not to speak of a beinoni only as defined in Tanya,13 but also of a beinoni in the commonly accepted sense of the term – one whose spiritual scales are equally balanced between merit and sin.)

Moreover, the manna also sustained those on a lower level than the beinonim, those whose balance tips in a direction causing the Sages to refer to them as “wicked.” Even then, the manna did not produce any waste. This shows that it was not degraded, even after it was eaten by such people. Despite it having been digested and having become part of the flesh and blood of every Jew regardless of his spiritual level, it retained its positive virtues. Some of the Jews who left Egypt were very spiritually underdeveloped; for example, our Sages speak of the idol fashioned by Michah being taken out of Egypt and accompanying the Jews in their journey through the desert.14 Nevertheless, although such people – even those who carried the idol – partook of the manna, it did not affect the level of the manna itself.

דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם אוּן לֶחֶם מִן הָאָרֶץ אִיז: לֶחֶם מִן הָאָרֶץ פָאדֶערְט פִיל אַרְבֶּעט אוּן פַארְשִׁידֶענֶע מְלָאכוֹת בִּיז עֶר ווֶערְט רָאוּי צוּ עֶסְן, ווִי דִי גְמָרָאז זָאגְט: "תַּנָּא סִדּוּרָא דְפַת נָקַט", מֶען דַארְף אַקֶערְן, זֵייעֶן אוּן אַזוֹי ווַיְיטֶער אוּן נָאךְ דֶעם אַלֶעמֶען אִיז עֶס עֶרְשְׁט אַ לֶחֶם ווָאס הָאט אִין זִיךְ פְּסוֹלֶת; אַנְדֶערְשׁ אִיז אָבֶּער דֶער לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם; בַּיי אִים הָאט מֶען נִיט גֶעדַארְפְט הָאבְּן דִי אַלֶע מְלָאכוֹתח, אוֹיךְ אִיז אִין אִים גָאר קֵיין פְּסוֹלֶת נִיט גֶעווֶעןט. אוּן אָט דֶער לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם אִיז גֶעווֶען אַ שְׁפַּיְיז נִיט נָאר פַאר צַדִּיקִים, נָאר אוֹיךְ פַאר בֵּינוֹנִים – נִיט דַוְקָא אַזַא מַדְרֵיגָה ווָאס ווֶערְט אִין תַּנְיָאי אָנְגֶערוּפְן בֵּינוֹנִי, נָאר אוֹיךְ אַ בֵּינוֹנִי כִּפְשׁוּטוֹ, מֶחֱצֶה זָכִיּוֹת וּמֶחֱצֶה עֲווֹנוֹת – אוּן אֲפִילוּ פַאר דִי ווֶעלְכֶע זַיְינֶען נָאךְ אִין אַ נִידֶערִיקֶערֶע מַדְרֵיגָה ווִי אַ בֵּינוֹנִי כִּפְשׁוּטוֹ – פַאר רְשָׁעִים.

Moreover, not only did the manna itself remain unchanged, it elevated those who consumed it. Since it was internalized by them, sustaining them and becoming part of their bodies, it refined them. Thus, our Sages said,15 “[The potential to] explain the Torah was given solely to those who partook of the manna” – by eating the manna, the Jews became worthy to receive, understand, and explain the Torah. All 600,000 Jews, including all their spiritual strata, were affected by the manna. They all received the Torah at Sinai and each of them acquired a portion in the Torah in its totality, including its simple meaning, its allusions, its homilies, and its mystic concepts.16

אוּן דֶער אוֹפֶן ווִי דֶער מָן אִיז גֶעווֶען אַ מָזוֹן אוֹיךְ פַאר רְשָׁעִים, אִיז אַז "לֹא הָיָה בּוֹ פְּסוֹלֶת": נִיט אַז דוּרְךְ זֵייעֶר עֶסְן אִיז דֶער מָן פַארְעֶנְדֶערְט גֶעווָארְן אוּן אָנְגֶעווָארְן זַיְין מַעֲלָה, נָאר אוֹיךְ ווֶערְנְדִיק אַ טֵייל פוּן זֵייעֶר דַּם וּבָשָׂר אִיז דֶער מָן פַארְבְּלִיבְּן אִין זַיְין מַעֲלָה. נָאךְ מֶערֶער: נִיט נָאר אִיז דֶער מָן דוּרְךְ דֶעם עֶסְן פוּן דִי רְשָׁעִים (אֲפִילוּ אַזַא ווָאס הָאט מִיט זִיךְ גֶעטְרָאגְן דֶעם פֶּסֶל מִיכָה)יא נִיט נִשְׁתַּנֶּה גֶעווָארְן, אוּן אִיז פַארְבְּלִיבְּן בְּמַהוּתוֹ וּבְמַעֲלָתוֹ, נָאר מִצַּד דֶעם ווָאס פַארְבְּלַיְיבְּנְדִיק בְּמַעֲלָתוֹ אִיז דֶער מָן אַרַיְין צוּ זֵיי אִין אַ פְּנִימִיּוּת, הָאט עֶר גֶע'פּוֹעֵל'ט אִין זֵיי אַ זִיכּוּךְ. וּכְמַאֲמַר רַזַ"ליב : "לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לִדְרוֹשׁ אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן", אַז דוּרְךְ זֵייעֶר עֶסְן דֶעם מָן זַיְינֶען דִי אִידְן גֶעווָארְן רָאוּי צוּ קַבָּלַת וּדְרָשַׁת הַתּוֹרָה; דִי פְּעוּלָּה פוּן מָן אִיז גֶעווֶען אִין דִי אַלֶע סוּגִים פוּן שִׁשִּׁים רִבּוֹא אִידְן, ווָארוּם יֶעדֶערֶער פוּן זֵיי הָאט דָאךְ מְקַבֵּל גֶעווֶען דִי תּוֹרָה, אוּן יֶעדֶערֶער פוּן זֵיי הָאט אַ חֵלֶק אִין פְּשַׁט, רֶמֶז, דְּרוּשׁ אוּן סוֹד פוּן תּוֹרָהיג.

Partaking of the manna did not change the nature of the wicked immediately; they did not turn to G‑d in teshuvah at that time. For that reason, even after consuming the manna several times, there were Jews who still had to grind and cook it17 before eating. Moreover, several of the incidents referred to in the verse,18 “And they tried Me these ten times,” occurred after the Jews began partaking of the manna.19 Thus, we see that the refinement brought about by the manna was not complete. Nevertheless, certainly, in all instances, it had some influence, and eventually, with the fulfillment of the promise20 that, ultimately, the process of refinement of every Jew will be completed, partaking of the manna during the journey through the desert will have contributed towards that goal.

הֲגַם אַז אוֹיךְ נָאכְן עֶסְן דֶעם מָן זַיְינֶען דִי רְשָׁעִים פַארְבְּלִיבְּן ווִי גֶעווֶען, אוּן סְ'הָאט זֵיי נִיט בַּאווִירְקְט צוּ טָאן תְּשׁוּבָה בַּאלְד אוֹיפְן אָרְט – ווָאס דֶערְפַאר אִיז אוֹיךְ שְׁפֶּעטֶער בַּיי אַ טֵייל אִידְן גֶעווֶען דֶער סֵדֶר פוּן טָחֲנוּ דָכוּ וּבִשְּׁלוּיד, זֵיי הָאבְּן גֶעדַארְפְט הָאבְּן טִרְחָה בַּיְים צוּגְרֵייטְן דֶעם מָן צוּם עֶסְן, אוּן אוֹיךְ דֶער "וַיְנַסּוּ אוֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים"טו אִיז טֵיילְווַיְיז גֶעווֶען נָאךְ דֶער אֲכִילָה פוּן מָןטז – מֵיינְט עֶס אַז דֶער מָן הָאט נָאךְ דַאן אִין זֵיי נִיט גֶע'פּוֹעֵל'ט דֶעם זִיכּוּךְ בִּשְׁלֵימוּת, אָבֶּער גֶעווִיס הָאט עֶר זַייְעֶנְדִיק אַן עִנְיָן שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב עֶפֶּעס אַן "עֶגְבֶּער גֶעטָאן", אוּן סוֹף־כָּל־סוֹף, כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם הַיִּעוּד אוּן דֶער זִיכּוּךְ אִיז נִשְׁלַם גֶעווָארְן, הָאט אוֹיךְ דִי אֲכִילָה גֶעהַאט אַ חֵלֶק אִין דֶעם.

A Parallel Between Manna and Shabbos

Selections from Likkutei Sichos (SIE)

Insights into the Weekly Parshah and festivals by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.


Based on the above, we can appreciate a ruling in Sefer HaItim21 quoted in the name of Rav Saadia Gaon, “When a person finds himself in a distant place on Shabbos and does not know which Torah portion should be read that week, he should read the passage concerning manna.” There are those who explain that the reason for this ruling is that the passage concerning the manna was related on Shabbos.22

On the surface, this rationale is difficult to understand; many portions in the Torah were related on Shabbos, for example, “Everyone agrees that the Torah was given on Shabbos.23 Let such a person read the Ten Commandments or another similar passage. Why should he read specifically the passage concerning manna?24


לוֹיט דֶעם ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין ווָאס עֶס שְׁטֵייט אִין סֵפֶר הָעִתִּיםיז בְּשֵׁם הָרְסַ"ג, אַז בְּשַׁעַת מֶען גֶעפִינְט זִיךְ שַׁבָּת אִין אַ דֶרֶךְ רְחוֹקָה אוּן מֶען ווֵייסְט נִיט ווֶעלְכֶע פַּרְשָׁה צוּ לֵייעֶנֶען דֶעם שַׁבָּת, זָאל מֶען לֵייעֶנֶען פַּרְשַׁת הַמָּן, ווָאס יֵשׁ אוֹמְרִים דֶעם טַעַם ווַיְיל פַּרְשַׁת הַמָּן נֶאֶמְרָה בְּשַׁבָּתיז*. וְלִכְאוֹרָה, זַיְינֶען דָאךְ פַארַאן כַּמָּה פַּרְשִׁיּוֹת פוּן תּוֹרָה ווֶעלְכֶע זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן אוּם שַׁבָּת, "וּדְכוּלֵי עַלְמָא בְּשַׁבָּת נִיתְּנָה תּוֹרָה"יח, – קֶען מֶען דָאךְ לֵייעֶנֶען דִי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. ווָאס אִיז דֶער טַעַם ווָאס מֶען דַארְף לֵייעֶנֶען דַוְקָא פַּרְשַׁת הַמָּןיח* ?

The above question can be resolved by clarifying the intrinsic connection between the manna and Shabbos. As explained above, the manna did not lose its positive quality despite the fact that it descended to very low levels. The same applies regarding Shabbos. Shabbos represents a very lofty rung, and yet it retains its essential quality even as it descends to very low levels.25

אָבֶּער לוֹיט ווִי פְרִיעֶר גֶערֶעדט, אַז דֶער מָן הָאט נִיט אָנְגֶעווָארְן זַיְין מַעֲלָה אֲפִילוּ ווֶען עֶר אִיז אַרָאפְּגֶעקוּמֶען זֵייעֶר נִידֶערִיק, אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק דִי סְפֶּעצִיעֶלֶע שַׁיְיכוּת פוּן פַּרְשַׁת הַמָּן צוּ שַׁבָּת: אוֹיךְ שַׁבָּת הָאט אִין זִיךְ דִי זֶעלְבֶּע תְּכוּנָה – סְ'אִיז אַן עִנְיָן נַעֲלֶה בְּיוֹתֵר, ווָאס אוֹיךְ קוּמֶענְדִיק לְמַטָּה מַּטָּה פַארְבְּלַיְיבְּט עֶר אִין זַיְין עַצְמִיּוּת'דִיקְן מַהוּת אוּן מַעֲלָהיט.

With regard to the verse,26 “And the heavens, the earth, and all their hosts were completed,” the word Vaychulu ( ויכלו ) is associated with the word kilayon ( כליון ) , x27 meaning “expiration,” i.e., every Shabbos, it is as if all existence expires with love for G‑d. This does not mean that the world ceases to exist, but rather that the world as it exists becomes elevated; it is uplifted as a result of this all-encompassing pleasure and love.

For this reason, it is a mitzvah to take pleasure in the Shabbos by eating and drinking.28 The pleasure which a Jew derives from physical eating and drinking on Shabbos i.e., not only the act of eating, but the pleasure itself – is a mitzvah. During the week, we should not eat or drink more than is necessary to maintain our bodies. Even then, one should not eat or drink for pleasure, but rather out of necessity, for pleasure makes one more materially oriented.29 On Shabbos, by contrast, not only does the pleasure not make a person materially oriented, the pleasure itself becomes a mitzvah. This is alluded to in the Zohar’s statement,30 “[The Prophets]31 speak of ‘the waste of your festivals,’ but not of ‘the waste of your Shabbosos,’ ” i.e., the food eaten on Shabbos is suffused with spirituality and, thus, does not need to be eliminated like ordinary material food.32

עֶס שְׁטֵייט: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם", אַז בְּשַׁבָּת שְׁטֵייעֶן "הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם", דִי גַאנְצֶע בְּרִיאָה, אִין אַ כִּלָּיוֹן צוּ דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן ("וַיְכֻלּוּ" מִלְּשׁוֹן כִּלָּיוֹן, אוֹיסְגֵיין)כ. מֵיינְט עֶס אָבֶּער נִיט אַז עֶס ווֶערְט אוֹיס ווֶעלְט, נָאר אַז דִי ווֶעלְט ווִי זִי אִיז, ווֶערְט נִתְעַלֶּה, דֶערְהוֹיבְּן אִין דֶעם כִּלָּיוֹן. דֶערְפַאר אִיז דֶער דִיןכא : שַׁבָּת מִצְוָה לְעַנְּגוֹ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, אַז דֶער תַּעֲנוּג ווָאס אַ אִיד הָאט פוּן דֶער אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה גַשְׁמִיִּים אוּם שַׁבָּת, נִיט נָאר דִי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה נָאר דֶער תַּעֲנוּג גוּפָא, ווֶערְט אַ מִצְוָה. אִין דִי ווָאכְן־טֶעג דַארְף מֶען עֶסְן אוּן טְרִינְקֶען נָאר אוֹיף אַזוֹיפִיל ווִיפְל סְ'אִיז נוֹיטִיק פַארְן קִיּוּם הַגּוּף, אוּן אוֹיךְ דַאן דַארְף מֶען נִיט אוֹיסְן זַיְין דֶעם תַּעֲנוּג דֶערְפוּן, נָאר טָאן דָאס מִצַּד הַהֶכְרַח, ווַיְיל דֶער תַּעֲנוּג אִיז מְגַשֵּׁם; מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בְּשַׁבָּת, אִיז נִיט נָאר ווָאס דֶער תַּעֲנוּג אִיז נִיט מְגַשֵּׁם ("פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם קָאָמַר וְלֹא פֶּרֶשׁ שַׁבַּתְּכֶם")כב, נָאר אַדְּרַבָּה, דֶער תַּעֲנוּג אַלֵיין אִיז אַ מִצְוָהכג.

The light of Shabbos permeates the entire creation, to the extent that even an utterly wicked person will not lie on Shabbos.33 The intent is not to say that Shabbos prompts him to turn to G‑d in teshuvah and change his spiritual state. On the contrary, the person remains the same as he was before. Nevertheless, he will not lie on Shabbos because the light of Shabbos permeates even the lowest levels.

ווָארוּם דֶער אוֹר פוּן שַׁבָּת דְרִינְגְט דוּרְךְ דִי גַאנְצֶע בְּרִיאָה, בִּיז אַז אֲפִילוּ אַ רָשָׁע גָּמוּר אֵינוֹ מְשַׁקֵּר בְּשַׁבָּתכד, אִיז דָאךְ נִיט דֶער טַיְיטשׁ, אַז שַׁבָּת טוּט עֶר תְּשׁוּבָה אוּן עֶר ווֶערְט אוֹיס רָשָׁע. דָא רֶעדט זִיךְ אוֹיךְ ווֶעגְן אַזַא ווָאס בְּלַיְיבְּט דֶער זֶעלְבֶּער ווִי נֶעכְטְן, אוּן פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן זָאגְט עֶר שַׁבָּת נִיט קֵיין שֶׁקֶר, ווַיְיל דֶער אוֹר פוּן שַׁבָּת נֶעמְט דוּרְךְ אוֹיךְ דֶעם תַּחְתּוֹן בְּיוֹתֵר.

This explains why a person who does not know which Torah portion to read on a given Shabbos should read the one concerning the manna. Every type of Divine beneficence drawn down into the world is drawn down through the Torah. Thus, the spiritual effects of the Shabbos atmosphere – i.e., that the light of Shabbos should permeate the material realm – is also generated through the Torah. Accordingly, when one does not know the specific portion connected with any given Shabbos, he should read the passage from the Torah that inclusively conveys the theme of Shabbos,34 the passage concerning the manna. The reason is that, as explained above, the manna – like Shabbos – retained its essential virtue even as it descended to the lowest levels.

By contrast, the Ten Commandments, and similarly other portions of the Torah, describe lofty spiritual heights. They do not, however, reflect how these spiritual heights descend into this material world without change.

אוּן דֶערִיבֶּער, בְּשַׁעַת מֶען ווֵייסְט נִיט ווֶעלְכֶע פַּרְשָׁה מֶען דַארְף לֵייעֶנֶען דֶעם שַׁבָּת, לֵייעֶנְט מֶען פַּרְשַׁת הַמָּן דַוְקָא: אַלֶע הַמְשָׁכוֹת אִין ווֶעלְט ווֶערְן דָאךְ נִמְשָׁךְ דוּרְךְ תּוֹרָה; ווָאס דֶערְפַאר, בִּכְדֵי צוּ אוֹיפְטָאן אִין ווֶעלְט דֶעם עִנְיָן פוּן שַׁבָּת, אַז דֶער מַטָּה זָאל ווֶערְן דוּרְכְגֶעדְרוּנְגֶען מִיטְן אוֹר פוּן שַׁבָּת, אִיז אוֹיבּ מֶען ווֵייס נִיט דֶעם עִנְיָן בַּתּוֹרָה ווָאס אִיז מְיוּחָד פַאר דֶעם צוּ דֶעם שַׁבָּת דַארְף מֶען לֵייעֶנֶען דִי כְּלָלִית'דִיקֶע פַּרְשָׁה בַּתּוֹרָה ווָאס אוֹיף דֶעםכה – דִי פַּרְשָׁה פוּן מָן, ווַיְיל אוֹיךְ דֶער מָן בְּמַעֲלָתוֹ הָעַצְמִית הָאט דֶערְגְרֵייכְט בִּיז דִי נִידֶערִיקְסְטֶע מַדְרֵיגוֹת. אָבֶּער אִין דִי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אָדֶער אַן אַנְדֶער פַּרְשָׁה פוּן דֶער תּוֹרָה, כָאטשׁ זֵיי זַיְינֶען זֵייעֶר הוֹיךְ, ווַיְיזְן זֵיי נִיט אוֹיף אַזוֹיפִיל אוֹיף זֵייעֶר אַרָאפְּקוּמֶען בְּמַעֲלָתָן כְּמוֹ שֶׁהֵן לְמַטָּה מַּטָּה.

Two Types of Spiritual Bread


Everything which exists in this world has its source in the Torah, which is likened to bread.35 Accordingly, the two types of bread, “bread from the earth” and “bread from heaven” (manna), have their source in two different dimensions of “bread” within the Torah, and from that source are derived the two types of bread on the physical plane.


אַלֶע זַאכְן פוּן ווֶעלְט נֶעמֶען זִיךְ פוּן תּוֹרָה. דִי צְווֵיי סוּגִים פוּן לֶחֶם, לֶחֶם מִן הָאָרֶץ אוּן לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם (מָן) זַיְינֶען פַארַאן אוֹיךְ אִין תּוֹרָה, ווָאס תּוֹרָה ווֶערְט אָנְגֶערוּפְן לֶחֶםכו, אוּן פוּן דִי צְווֵיי סוּגֵי לֶחֶם פוּן תּוֹרָה, נֶעמֶען זִיךְ דִי צְווֵיי סוּגֵי לֶחֶם בְּגַשְׁמִיּוּת.

The two different types of bread in the Torah are nigleh, the revealed teachings of Torah Law, and p’nimiyus haTorah, the Torah’s mystical teachings. Nigleh parallels “bread from the earth,” while p’nimiyus haTorah parallels “bread from heaven.”36

דִי צְווֵיי סוּגֵי לֶחֶם אִין תּוֹרָה זַיְינֶען: גַּלְיָא דְתוֹרָה אוּן פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה. גַּלְיָא דְתוֹרָה הֵייסְט לֶחֶם מִן הָאָרֶץ אוּן פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה – לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִםכז.

Nigleh is comparable to “bread from the earth” because it is characterized by questions and differences of opinion, and its study involves labor and effort. P’nimiyus haTorah, by contrast, is compared to “bread from heaven” because within it, “there are neither unresolved questions... nor differences of opinion.”37

גַּלְיָא דְתוֹרָה הֵייסְט לֶחֶם מִן הָאָרֶץ, צוּלִיבּ דִי קוּשְׁיוֹת וּמַחְלוֹקוֹת ווָאס זַיְינֶען אִין דֶעם פַארַאן – סְ'אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט טִרְחָה אוּן יְגִיעָה; פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה הֵייסְט לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם – "דְּלֵית תַּמָּן לֹא קַשְׁיָא כו' וְלֹא מַחְלוֹקֶת כו'"כח (אִין דֶעם אִיז נִיטָא קֵיין קוּשְׁיוֹת אוּן מַחְלוֹקֶת).

One should not, however, surmise that because p’nimiyus haTorah is comparable to “bread from heaven” it is intended for a spiritual elite only. The opposite is true; just as the manna was intended for every Jew, even the wicked, so too, is p’nimiyus haTorah.

These people’s involvement with p’nimiyus haTorah will not cause them any loss, like the manna that did not produce waste or cause the Jews any loss. On the contrary, since, as our Sages taught,38 “Study is great, because it leads to action,” the study of Chassidus will definitely lead those who study it to ultimately turn to G‑d in teshuvah, which will motivate them to study Torah and observe its mitzvos. As our Sages promised,39 “the light [of the Torah; i.e., p’nimiyus haTorah40 ] will motivate them to turn toward good.”

מֶען דַארְף אָבֶּער נִיט מֵיינֶען: ווִיבַּאלְד אַז פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה ווֶערְט אָנְגֶערוּפְן לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם אִיז דָאס שַׁיָּיךְ נָאר צוּ יְחִידֵי סְגוּלָּה; אוֹיךְ פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה, פּוּנְקְט ווִי דֶער מָן, אִיז שַׁיָּיךְ צוּ אַלֶע אִידְן, אוֹיךְ צוּ רְשָׁעִים, אֲפִילוּ צוּ רְשָׁעִים אִין פָּשׁוּט'ן טַיְיטשׁ – ווַיְיל נִיט נָאר ווָאס עֶס ווֶעט נִיט בְּרֶענְגֶען קֵיין שָׁאדְן חַס וְשָׁלוֹם, פּוּנְקְט ווִי דֶער מָן ווָאס אֵין בּוֹ פְּסוֹלֶת, ווָאס הָאט נִיט גֶעבְּרַאכְט קֵיין שָׁאדְן, נָאר אַדְּרַבָּה, צוּלִיבּ דֶעם ווָאס "תַּלְמוּד גָּדוֹל שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה"כט, ווֶעט דֶער לִימּוּד הַחֲסִידוּת גֶעווִיס פּוֹעֵל'ן אַז סוֹף־כָּל־סוֹף ווֶעלְן זֵיי תְּשׁוּבָה טָאן אוּן ווֶערְן לוֹמְדֵי תּוֹרָה וּמְקַיְּמֵי מִצְווֹת, וּכְהַבְטָחַת רַזַ"לל, אַז הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ – דֶער מָאוֹר פוּן תּוֹרָה, ווָאס דָאס מֵיינְט פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָהלא – מַחֲזִירוֹ לְמוּטָב.

For this reason, we should not hold Jews back from the study of p’nimiyus haTorah. On the contrary, we must seek to involve every Jew in this study, metaphorically, to allow him to taste “bread from heaven,” for doing so will hasten his realization of the ultimate truth and come to a state in which “he does not lie.” After studying p’nimiyus haTorah, the shades of falsehood that characterize this world and conceal G‑d’s truth will be removed from him. His study will progressively affect him spiritually to the extent that he will not feel conflict (a “difference of opinion”) between his G‑dly soul and his animal soul, nor will he have any “unresolved questions.” He will follow the path of the King, G‑d, King of this Earth.

דֶערְפַאר טָאר מֶען קֵיין אִידְן נִיט אָפְּרַיְיסְן חַס וְשָׁלוֹם פוּן לִימּוּד פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה, אַדְּרַבָּה. מֶען דַארְף זִיךְ מִשְׁתַּדֵּל זַיְין אוּן בְּרֶענְגֶען יֶעדְן אִידְן צוּם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם, צוּ לֶערְנֶען פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה, ווַיְיל דוּרְךְ דֶעם ווֶעט עֶר שְׁנֶעלֶער קוּמֶען צוּם אֱמֶת הָאֲמִתִּי, עֶר ווֶעט זַיְין "אֵינוֹ מְשַׁקֵּר", עֶס ווֶעט בַּיי אִים אַרָאפְּגֶענוּמֶען ווֶערְן דֶער שֶׁקֶר פוּן עוֹלָם ווָאס פַארְדֶעקְט אוּן לֵייקְנְט דֶעם אֱמֶת הֲוָיָ', בִּיז אַז בַּיי אִים ווֶעט נִיט זַיְין קֵיין מַחְלוֹקֶת צְווִישְׁן נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית אוּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית; בַּיי אִים ווֶעלְן נִיט זַיְין קֵיין קוּשְׁיוֹת וּסְפֵקוֹת כו', אוּן עֶר ווֶעט גֵיין בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ, מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

Not to Stand in Another Jew’s Way


There are those who claim that people who have not reached the rung of the righteous should not be allowed to study p’nimiyus haTorah. This is a misguided approach, for bringing a Jew to the study of p’nimiyus haTorah will motivate him to ultimately turn to G‑d in teshuvah. Preventing him from studying, by contrast, will not help him to elevate himself. On the contrary, pushing him away will cause him to sink even lower, Heaven forbid.


עֶס זַיְינֶען דָא אַזֶעלְכֶע ווָאס טַעֲנֶה'ן, אַז יֶענֶע אִידְן ווָאס זַיְינֶען נָאךְ דֶערְווַיְיל נִיט בִּבְחִינַת צַדִּיקִים טָאר מֶען זֵיי נִיט צוּלָאזְן צוּ פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה. דַארְף מֶען ווִיסְן, אַז דֶערְמִיט ווָאס מֶען בַּאווִירְקְט אַ אִידְן צוּ לֶערְנֶען פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה – מַחֲזִירוֹ לְמוּטָב, בְּרֶענְגְט מֶען אִים סוֹף־סוֹף צוּ תְּשׁוּבָה; אוּן אוֹיבּ מֶען פִירְט זִיךְ פַארְקֶערְט, אִיז נִיט נָאר ווָאס מְ'הֶעלְפְט נִיט יֶענֶעם צוּ ווֶערְן הֶעכֶער, נָאר אַדְּרַבָּה, מֶען אִיז אִים רַחֲמָנָא לִצְלַן מַדְחֶה, עֶר זָאל חַס וְשָׁלוֹם ווֶערְן נָאךְ נִידֶערִיקֶער ווִי עֶר אִיז.

Were we to ask the person who was rebuffed, why his spiritual state is so low, he could reply, quoting the verse,41 “I was driven away today from attachment to the heritage of G‑d.”

The person who drove the prospective student away will himself be subject to examination: How much better and more refined is he than the person he drove away? Moreover, his achievements will be assessed according to the potential which he himself possesses, and not in comparison to that of the person driven away.

אוּן אַז מֶען ווֶעט מָאנֶען בַּיְים נִדְחֶה פַארְווָאס עֶר אִיז אַזוֹי נִידֶערִיק, ווֶעט עֶר עֶנְטְפֶערְן: "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת הֲוָיָ'"לב, מֶען הָאט מִיר פַארְטְרִיבְּן פוּן זַיְין בַּאהֶעפְט צוּ דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְס נַחֲלָה; אוּן מֶען ווֶעט פָאדֶערְן, אַז מֶען זָאל גוּט בּוֹדֵק זַיְין דֶעם ווָאס הָאט אִים מַדְחֶה גֶעווֶען, צִי עֶר אִיז פַיְינֶער אוּן בֶּעסֶער פוּן אִים. נָאךְ מֶער: מֶען ווֶעט מָאנֶען, אַז מֶען זָאל דֶעם מַדְחֶה נִיט מֶעסְטְן אִין פַארְגְלַיְיךְ צוּ דִי כּוֹחוֹת פוּן נִדְחֶה, נָאר לוֹיט דִי כּוֹחוֹת פוּן מַדְחֶה.

To cite a parallel, Chassidus42 explains that Moshe was “more humble than all the men on the face of the earth”43 because he made the following calculation: Had another person been given the lofty soul which he had been given, and had that person been granted the same level of Divine assistance that he had been granted, surely the other person would have reached even higher heights.

(ווִי אִין חֲסִידוּת ווֶערְט עֶרְקְלֶערְט דֶער פָּסוּקלג "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה": מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָאט בַּיי זִיךְ גֶעטְרַאכְט, אַז אוֹיבּ אַן אַנְדֶער אִיד ווָאלְט גֶעהַאט אַזַא הוֹיכֶע נְשָׁמָה אוּן אַזַא סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא ווִי עֶר, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, הָאט – ווָאלְט יֶענֶער גֶעווֶען גְרֶעסֶער פוּן אִים).

To clearly state the point: When a person prevents another Jew from studying “the Torah of life,” and particularly when he does not allow him to approach p’nimiyus haTorah, “the tree of life,”32 he can be considered a murderer in a spiritual sense, because he is severing his fellow Jew’s attachment to the living G‑d.44

מֶען דַארְף מַאכְן קְלָאר, אַז בְּשַׁעַת מֶען אִיז מוֹנֵעַ אַ אִידְן פוּן לִימּוּד הַתּוֹרָה – תּוֹרַת חַיִּים, וּבִפְרַט ווֶען מֶען לָאזְט אִים נִיט צוּ צוּ פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה – אִילָנָא דְחַיֵּיכח, אִיז מֶען רַחֲמָנָא לִצְלַן אַ הוֹרֵג נֶפֶשׁ בְּדַקּוּת, מֶען רַיְיסְט אִים אָפּ פוּן דְּבֵיקוּת בֵּאלֹקִים חַיִּיםלד.

Glimmers of Dawn


In general, we see that as we draw closer to Mashiachs coming, the controversy and arguments originally used against studying Chassidus have grown less and less. For example, in previous generations there were disputes regarding Chassidus as a whole. Now that it is closer to “the dawn of Mashiach,” such challenges are no longer raised. However, the yetzer hara presents a new argument: Chassidus requires serious preparation; its study is relevant only to a spiritual elite.


בִּכְלַל זֶעעֶן מִיר, אַז ווָאס נֶענְטֶער עֶס ווֶערְט צוּ בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, אַלְץ ווֵיינִיקֶער ווֶערְן דִי מַחְלוֹקוֹת אוּן דִי טַעֲנוֹת אוֹיף עִנְיָנֵי הַחֲסִידוּת. אַמָאל זַיְינֶען גֶעווֶען טַעֲנוֹתאוֹיף חֲסִידוּת גוּפָא. הַיְינְט, ווֶען עֶס אִיז שׁוֹין נָאעֶנְט צוּ עֲלוֹת הַשַּׁחַר – שַׁחְרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, זַיְינֶען שׁוֹין נִיטָא קֵיין טַעֲנוֹת אוֹיף חֲסִידוּת גוּפָא. הָאט זִיךְ אָבֶּער דֶער יֵצֶר הָרָע גֶעכַאפְּט אוֹיף אַ נַייְעֶר הַמְצָאָה, נַייְעֶ טַעֲנוֹת: צוּ חֲסִידוּת דַארְף מֶען הָאבְּן הֲכָנוֹת, חֲסִידוּת אִיז שַׁיָּיךְ נָאר צוּ יְחִידֵי סְגוּלָּה וכו'.

Every degree of concealment is motivated by a holy intent; indeed, the intent is that the concealment itself be used to lead to a greater revelation. Similarly, in the case at hand, not only shouldn’t these statements lead to distress, they should encourage us to intensify our involvement in the study and dissemination of Chassidus.45

יֶעדֶער הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הָאט דָאךְ אִין זִיךְ אַ כַּוָּנָה – אוּן דִי כַּוָּנָה אִיז, אַז מֶען זָאל אוֹיסְנוּצְן דֶעם הֶעְלֵם: נִיט נָאר דַארְף מֶען פוּן אִים נִיט נִתְפָּעֵל ווֶערְן, נָאר אַדְּרַבָּה, דֶער הֶעְלֵם זָאל פּוֹעֵל'ן, אַז מֶען זָאל זִיךְ שְׁטַארְקְן, בְּתוֹסְפוֹת אוֹמֶץ, אִין לִימּוּד וַהֲפָצַת הַחֲסִידוּתלה.

Such reinforced dedication will have a positive effect. When the yetzer hara sees that the concealment it brought about only caused the study and dissemination of Chassidus to be strengthened, it will realize that its efforts were – as it sees it – counterproductive, and it will remove that concealment.

אוּן בְּשַׁעַת דֶער יֵצֶר הָרָע ווֶעט זֶען אַז דֶער הֶעְלֵם ווָאס עֶר הָאט גֶעמַאכְט, הָאט נָאךְ גֶעבְּרַאכְט אַ פַארְשְׁטַארְקוּנְג אִין דֶעם לִימּוּד אוּן אִין דֶער הֲפָצָה פוּן חֲסִידוּת, ווֶעט עֶר זִיךְ אִיבֶּערְצַיְיגְן אַז עֶס הָאט זִיךְ פַאר אִים נִיט גֶעלוֹינְט, אוּן גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים עִמּוֹ – עֶר אַלֵיין ווֶעט דֶעם הֶעְלֵם אַרָאפְּנֶעמֶען.

May G‑d help us so that we not be distressed by any challenges, nor by the concealment of G‑dliness which we face. Instead, may these challenges intensify the spreading of Chassidus. The more we do, the more our efforts will hasten the coming of the true and complete Redemption – to be led by Mashiach – and its manifestation in our material realm. May this take place speedily, in our days.

דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל הֶעלְפְן, מֶען זָאל נִיט נִתְפָּעֵל ווֶערְן פוּן קֵיינֶע נִסְיוֹנוֹת אוּן פוּן קֵיינֶע הַעְלָמוֹת וְהֶסְתֵּרִים, אוּן אַדְּרַבָּה, זֵיי זָאלְן נָאךְ צוּגֶעבְּן אַ תּוֹסְפוֹת כֹּחַ וְאוֹמֶץ אִין הֲפָצַת הַמַּעְיָנוֹת, אוּן ווָאס מֶער מֶען ווֶעט טָאן אִין הֲפָצַת הַמַּעְיָנוֹת, אַלְץ מֶער ווֶעט מֶען מְקָרֵב זַיְין דִי גְאוּלָּה שְׁלֵמָה וַאֲמִתִּית לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, דוּרְךְ מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

Adapted from sichos delivered on Yud Shvat 5717 (1957) and Shabbos Parshas Beshalach 5723 (1963)
Likkutei Sichos, Volume 4, P. 1035ff.

(מלוקט משיחות יו״ד שבט תשי״ז וש״פ בשלח תשכ״ג)
לקוטי שיחות חלק ד בהעלותך