The latter part of this Torah reading raises an obvious question: When recounting the sacrifices that the nesi’im (“the leaders of the tribes”) brought for the dedication of the Altar, the Torah describes the sacrifice brought by each nasi in detail, even though their offerings were identical. Now, the Torah is careful about every word and letter, with our Sages deriving laws and concepts from even one seemingly unnecessary letter. So why then does the Torah repeat the same passage twelve times, instead of relating it once and then stating that the same offering was brought by every nasi?

The commentaries explain that, from an inner perspective, the offerings were not the same. Although the animals and objects brought were identical, each nasi had a different spiritual intent that characterized his individual offering. By bringing it, he enabled others who followed that path of Divine service to draw close – and be drawn close – to G‑d in all future generations.

The Rebbe does not content himself with that explanation, but rather views these offerings in a more encompassing context. He highlights how the nasi of each tribe carried out the sacrificial service associated with the dedication offerings in a manner that reflected his own particular virtue, and how, concurrently, the offerings of every nasi emphasized that his own individual service and that of his tribe were one with all the other nesi’im and tribes. Indeed, there are commentaries1 that view their offerings not as individual sacrifices, but as communal sacrifices.

The Rebbe builds on the concept of these offerings possessing both communal and individual aspects to arrive at a unique conception of Jewish unity. Often, oneness in a collective is achieved by eclipsing the individual identities of the persons involved; in such a case, unity requires the members of the group to rise above their individual selves. There is, however, a drawback to the unity thus achieved, because when one’s own personal identity is obscured, his or her individuality does not become part of the collective bond. Conversely, however, it would seem that unless individuals are able to rise above themselves, there is no way they can join with others in a truly comprehensive bond.

Herein lies the true singularity that marks Jewish unity. Our people are characterized by an innate and essential oneness that allows absolute oneness and unity to be established among Jews in a manner that preserves – and, indeed, brings to full expression – each individual’s uniqueness.

First and Last


After the Torah concludes its description of the way the nesi’im2 brought their offerings for the dedication of the Altar, it summarizes,3 “This is the dedication offering for the Altar presented by the nesi’im of Israel on the day it was anointed; there were twelve silver bowls…,” and then lists the total number of bowls and other offerings brought by all twelve nesi’im.


נָאךְ דֶעם ווִי דִי תּוֹרָה פַארְעֶנְדִיקְט דֶעם סִיפּוּר ווִי דִי נְשִׂיאִים הָאבְּן גֶעבְּרַאכְט זֵייעֶרֶע קָרְבָּנוֹת "לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" – זָאגְט דֶער פָּסוּקא : "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אוֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה (– דֶער סַךְ־הַכֹּל פוּן דִי קְעָרוֹת פוּן אַלֶע י"ב נְשִׂיאִים) גו'".

The Midrash4 comments on this verse, “Behold, [only] one bowl… was brought on ‘the day it was anointed’…. However, Scripture considers it as if they all brought their offerings on the first day.” Moreover, the Midrash does not content itself with that statement, but continues, “and [Scripture considers it] as if they all brought their offerings on the last day.”

שְׁטֵייט אוֹיף דֶעם אִין מִדְרָשׁב : "וַהֲלֹא קְעָרָה אַחַת כו' הִקְרִיבוּ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אוֹתוֹ . . אֶלָּא הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן (אוּן דֶער מִדְרָשׁ בַּאגְנוּגְנְט זִיךְ נִיט דֶערְמִיט, נָאר אִיז מַמְשִׁיךְ:) וּכְאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן".

(The commentaries5 explain that the statement, “it is as if… they all brought their offerings on the last day,” is derived from the fact that after listing all the offerings of the nesi’im, the Torah states,6 “This is the dedication offering of the Altar after it was anointed.”)

(אוּן מְפָרְשִׁיםג זַיְינֶען מְבַאֵר, אַז "כְּאִלּוּ . . הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן" ווֶערְט אָפְּגֶעלֶערְנְט דֶערְפוּן ווָאס נָאכְן מְסַיֵּם זַיְין ווֶעגְן אַלֶע קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים זָאגְט דִי תּוֹרָהד : "זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אוֹתוֹ").

Clarification is necessary: The positive virtue of it being considered as if the nesi’im all brought their offerings on the first day is understandable. From the point of view of the person involved (the gavra, to borrow Talmudic phraseology), bringing one’s offering first shows that one offering is cherished more7 and is greater8 than the others. Similar concepts apply regarding the objective, the dedication of the Altar,9 the cheftza. There is room to say that the sacrifices brought after the first day are not considered as “the dedication of the Altar,” since the Altar was already dedicated through the sacrifices offered by the nasi who brought his offerings on the first day.10 Therefore, the Midrash underscores that it was as if every nasi was the first11 to bring his offerings and that he was the one who dedicated the Altar.

דַארְף מֶען פַארְשְׁטֵיין: בִּשְׁלָמָא דִי מַעֲלָה אִין "כְּאִלּוּ . . הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן" אִיז מוּבָן: סַיי מִצַּד דֶעם "גַבְרָא" – דֶער ווָאס אִיז מַקְרִיב לָרִאשׁוֹנָה ווַיְיזְט אַז עֶר אִיז "חָבִיב יוֹתֵר"ה אוּן אִיז "גָדוֹל"ו פוּן דִי אַנְדֶערֶע; אוּן סַיי מִצַּד דֶער "חֶפְצָא", מִצַּד "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ"ז – עֶס אִיז אַן אָרְט צוּ זָאגְן אַז דִי קָרְבָּנוֹת פוּן דִי שְׁפֶּעטֶערְדִיקֶע טֶעג (נָאךְ יוֹם רִאשׁוֹן) זַיְינֶען נִיט אַן עִנְיָן פוּן "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ", ווַיְיל דֶער מִזְבֵּחַ אִיז שׁוֹין נִתְחַנֵּךְ גֶעווָארְן דוּרְךְ דִי קָרְבָּנוֹת פוּנֶעם "מַקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"ח – בַּאווָארְנְט עֶס דֶער מִדְרָשׁ, אַז סְ'אִיז כְּאִלּוּ ווִי יֶעדֶער נָשִׂיא אִיז גֶעווֶען דֶער עֶרְשְׁטֶער מַקְרִיבט אוּן עֶר הָאט מְחַנֵּךְ גֶעווֶען דֶעם מִזְבֵּחַ.

Nevertheless, clarification is necessary: What is the virtue and new contribution reflected in the statement that it is considered “as if they all brought their offerings on the last day?”12

עֶס פָאדֶערְט זִיךְ אָבֶּער בִּיאוּר: ווָאס אִיז דִי מַעֲלָה אוּן אוֹיפְטוּ אִין דֶעם עִנְיָן פוּן "הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם . . כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן"י ?

Equally Valid Paths

Selections from Likkutei Sichos (SIE)

Insights into the Weekly Parshah and festivals by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.


It is possible to offer the following explanation for the above: Offering sacrifices on the Altar represents the general concept of avodah, sacrificial service,13 which is intended to bring the person offering the sacrifice closer to G‑d. As explained in many sources,14 korbanos, Hebrew for “sacrifices,” shares the same root letters with the Hebrew word kiruv, meaning “closeness.”15


וְיֵשׁ לוֹמַר הַבִּיאוּר בְּזֶה:

הַקְרָבַת הַקָּרְבָּנוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, דֶער כְּלָלוּת'דִיקֶער עִנְיָן פוּן "עֲבוֹדָה"יא, טוּט אוֹיף דִי "דֶערְנֶעעֶנְטֶערוּנְג" פוּן דֶעם מַקְרִיב צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן ("קָרְבָּנוֹת" מִלְּשׁוֹן "קִירוּב"יב ), ווִי עֶרְקְלֶערְט בְּכַמָּה מְקוֹמוֹתיג.

As is well known,16 the division of the Jews into twelve tribes is connected with the different paths of service through which each one was to serve his Creator. As a whole, man’s Divine service17 is divided into twelve general paths. Each nasi and tribe were given their own specific path of Divine service. This concept is alluded to in the verse,18 “He blessed each one according to his blessing,” i.e., Yaakov gave each of his sons, the progenitors of the tribes, a different blessing that served as a guide and a catalyst, indicating the specific type of activities fitting for that tribe and empowering their expression in G‑d’s service.

סְ'אִיז יָדוּעַיד, אַז דִי הִתְחַלְּקוּת פוּן אִידְן אוֹיף י"ב שְׁבָטִים אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט דֶעם חִילּוּק אִין דֶעם אוֹפֶן ווִי יֶעדֶערֶער פוּן זֵיי אִיז "מְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנוֹ", "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אוֹתָם"טו "לְשַׁמֵּשׁ" דוּרְךְ כָּל מַעֲשֶׂיךָ וכו' (ווָאס זֵיי זַיְינֶען פַארְשִׁידְן אִין דֶעם (כִּמְפוֹרָשׁ בְּהַבְּרָכוֹת) אוּן אוֹיךְ אִין עֲבוֹדָה הָרוּחְנִיּוּתטז ); עֲבוֹדַת ה' טֵיילְט זִיךְ אִין י"ב דְרָכִים כְּלָלִיִּים, אוּן יֶעדֶער נָשִׂיא וְשֵׁבֶט הָאט זַיְין דֶרֶךְ מְיוּחָד אִין עֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

It can be said that this is the reason why the dedication of the Altar was carried out specifically through the twelve nesi’im19 and not by Moshe and Aharon.20 Moshe and Aharon empowered the Jews through all-encompassing paths of Divine service. By contrast, the nesi’im embodied specific paths of Divine service. Each nasi dedicated the Altar according to his unique path by bringing sacrifices that were fit for that path of service, enabling others to draw close – and be drawn close – to G‑d for all time by following that path of service.

וְיֵשׁ לוֹמַר אַז דָאס אִיז דֶער טַעַם פַארְווָאס "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" אִיז גֶעווֶען דוּרְךְ דִי י"ב נְשִׂיאִים דַוְקָאיז – אוּן נִיט דוּרְךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹןיח – ווַיְיל יֶעדֶער נָשִׂיא הָאט "מְחַנֵּךְ" גֶעווֶען דֶעם מִזְבֵּחַ לוֹיט זַיְין עֲבוֹדָה, דוּרְךְ בְּרֶענְגֶען קָרְבָּנוֹת ווָאס זֵייעֶר תּוֹכֶן אִיז מַתְאִים צוּ זַיְין דֶרֶךְ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

As the Midrash21 explains, although all the nesi’im brought identical offerings, every nasi had different intentions, each one appropriate to his own understanding and the approach to Divine service of his tribe. To cite a parallel: As mentioned above, Yaakov blessed each of his sons “according to his blessing,” i.e., according to the specific blessing appropriate for him. Similarly, every nasi brought his offerings according to his own intent. Thus, we find the Midrash22 specifying different intentions for the specific sacrifices, distinctive for each nasi individually.

[וְכִמְבוֹאָר בַּמִּדְרָשׁיט, אַז אַף עַל פִּי אַז זֵיי הָאבְּן אַלֶע גֶעבְּרַאכְט דִי זֶעלְבֶּע קָרְבָּנוֹת, הָאט אָבֶּער יֶעדֶער נָשִׂיא גֶעהַאט דֶערְבַּיי אַנְדֶערֶע כַּוָּנוֹת, בְּהֶתְאֵם צוּ זַיְין דֵעָה אוּן זַיְין שֵׁבֶט (כְּבִרְכָתוֹ – בְּרָכָה שֶׁלּוֹ) – "כָּל אֶחָד וְאֶחָד הִקְרִיבוֹ לְפִי דַעְתּוֹ". אוּן ווִי דֶער מִדְרָשׁכ אִיז מְפָרֵט דִי כַּוָּנוֹת שׁוֹנוֹת פוּן אַלֶע פְּרָטֵי הַקָּרְבָּנוֹת, בַּיי יֶעדְן נָשִׂיא אַנְדֶערְשׁ].

Based on the above, we can understand that a new and different dimension of the dedication of the Altar took place on every one of the twelve days;23 the contribution of each of the days had not been made on the other eleven days. Therefore, the dedication of the Altar had not been completed until the twelfth nasi brought his offerings.

עַל פִּי זֶה מוּבָן, אַז דִי "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" אִיז גֶעווֶען יֶעדְן טָאג פוּן דִי צְווֶעלְף טֶעגכא יֶעדְן טָאג אִין אַ נַייְעֶם אוֹפֶן – ווֶעלְכֶער אִיז נִיט גֶעווֶען כְּלַל אִין דִי אַנְדֶערֶע עֶלְף טֶעג. – דֶער חִינּוּךְ הַמִּזְבֵּחַ אִיז נִיט פַארְעֶנְדִיקְט גֶעווָארְן –

Only after each one of the twelve nesi’im brought his offerings according to his individual intent – thereby, dedicating the Altar according to his mode of Divine service and thus enabling that service – was the dedication of the Altar completed. For example, only on the twelfth day was the Altar dedicated according to the approach that would draw close Jews from the tribe of Naftali, Jews whose lives followed the motif reflected in the blessing:24 “Naftali is a swift gazelle, offering pleasant sayings.”

עֶרְשְׁט ווֶען יֶעדֶער נָשִׂיא אוּן אַלֶע נְשִׂיאִים הָאבְּן גֶעבְּרַאכְט אַלֶע זֵייעֶרֶע קָרְבָּנוֹת ("לְפִי דַעְתּוֹ" ווָאס הָאבְּן מְחַנֵּךְ גֶעווֶען דֶעם מִזְבֵּחַ (אוֹיךְ) מִיט (אוּן אוֹיף) דֶעם אוֹפֶן הָעֲבוֹדָה) אִיז גֶעווֶען "חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ"; לְדוּגְמָא: עֶרְשְׁט דֶעם צְווֶעלְפְטְן טָאג אִיז דֶער מִזְבֵּחַ נִתְחַנֵּךְ גֶעווָארְן אוֹיף מְקָרֵב זַיְין אִידְן ווֶעלְכֶע זַיְינֶען פוּן שֵׁבֶט נַפְתָּלִי, ווָאס זֵייעֶר לֶעבְּן אִיז "אַיָּלָה שְׁלוּחָה הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר"כב.

The Beginning and the End


Based on the above, it is possible to understand the words of the Midrash,3 “Scripture considers it as if they all brought their offerings on the first day and as if they all brought their offerings on the last day.” True, the offerings brought by the nasi on each of the twelve days brought about a different dimension of the dedication of the Altar. Nevertheless, the first day and the last day possessed an advantage over all the other days. The first day represented the beginning – the opening25 – of the dedication of the Altar. Also, aside from expressing the particular quality associated with the tribe of Yehudah, the offerings of the first day brought about a general accomplishment that is of primary importance. These offerings brought about a breakthrough: an Altar for the sacrifices of the Jewish people had been dedicated. Similarly, there is a positive quality in the offerings of the last day; as a result of this offering, the Altar was dedicated even for the last tribe, the tribe of Naftali and, in that way, in actual fact, dedicated for the Jewish people as a whole, as an inclusive group.26


עַל פִּי זֶה ווֶעט מֶען פַארְשְׁטֵיין ווָאס דֶער מִדְרָשׁ זָאגְט "הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּכְאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן":

אַף עַל פִּי אַז יֶעדְן טָאג (פוּן דִי י"ב יוֹם) הָאט זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן אַ בֶּעזוּנְדֶער פְּרַט אִין חִינּוּךְ הַמִּזְבֵּחַ (דוּרְךְ דִי קָרְבָּנוֹת פוּן דֶעם נָשִׂיא שֶׁהִקְרִיב בְּיוֹם זֶה) – אִיז אָבֶּער פַארַאן אַ מַעֲלָה מְיוּחֶדֶת אִין דֶעם יוֹם רִאשׁוֹן אוּן אִין דֶעם יוֹם אַחֲרוֹן: אִין דֶעם יוֹם רִאשׁוֹן אִיז גֶעווֶען דִי (הַתְחָלָה וּ)פְתִיחָה פוּן חִינּוּךְ הַמִּזְבֵּחַ, וְעוֹד וְעִיקָר – דַאמָאלְס אִיז גֶעווָארְן דֶער עִנְיָן כְּלָלִי (נוֹסָף אוֹיף דֶעם פְּרַט פוּן שֵׁבֶט יְהוּדָה), עֶס אִיז גֶעווָארְן דִי מְצִיאוּת פוּן אַ מִזְבֵּחַ מְחוּנָּךְ; אוּן אִין דֶעם יוֹם אַחֲרוֹן אִיז דָא דִי מַעֲלָה, אַז אִין אִים הָאט זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן אַז דֶער מִזְבֵּחַ אִיז גֶעווָארְן מְחוּנָּךְ (אויךְ פַארְן לֶעצְטְן שֵׁבֶט, שֵׁבֶט נַפְתָּלִי, וְעַל יְדֵי זֶה – מְחוּנָּךְ) פַאר כְּלַל יִשְׂרָאֵל אַלְס אַ כְּלַל בְּפּוֹעֵלכג.

This is the point emphasized by the Midrash in saying, “Scripture considers it as if they all brought their offerings on the first day and as if they all brought their offerings on the last day.” Every nasi achieved more than the dedication of the Altar associated with his individual offerings. He also attained the virtue of bringing about something of all-inclusive significance – the dedication of the Altar as a whole (and also, the generation of the potential for all the different particular paths to be carried out); these two objectives were achieved on the first day. In addition, each nasi had a portion in the dedication of the Altar as a whole in actual practice; this was the effect of the contribution of the last day.

אוּן דָאס מֵיינְט דֶער מִדְרָשׁ "הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּכְאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן": יֶעדֶער נָשִׂיא הָאט אוֹיפְגֶעטָאן נִיט נָאר דֶעם פְּרַט פוּן חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ ווָאס אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט זַיְינֶע קָרְבָּנוֹת – נָאר סְ'אִיז כְּאִלּוּ ווִי עֶר הָאט אוֹיךְ דִי מַעֲלָה פוּן כְּלָלוּת הַחִינּוּךְ (אוּן אוֹיךְ – דֶער "בְּכֹחַ" פוּן אַלֶע פְּרָטִים) אוּן כְּלָלוּת חִינּוּךְ הַמִּזְבֵּחַ בְּפּוֹעֵל.

Rising Above One’s Own Identity


It is understood that since the Torah of truth states that it is “as if they all brought their offerings on the first day and… on the last day,” in truth, every nasi had a portion in the dedication as an all-inclusive undertaking. Each of them possessed the virtues associated with both the first day and those associated with the last day, as explained above.


עֶס אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז ווִיבַּאלְד תּוֹרַת אֱמֶת זָאגְט "כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן . . אַחֲרוֹן", אִיז עֶס דֶערְפַאר ווָאס יֶעדֶער נָשִׂיא אִיז בֶּאֱמֶת אַ חֵלֶק פוּן "כֻּלָּם" אוּן סַיי בְּמַעֲלוֹת פוּן "יוֹם רִאשׁוֹן" אוּן סַיי בְּמַעֲלוֹת פוּן "יוֹם אַחֲרוֹן" הַנַּ"ל.

On this basis, there are commentaries27 that explain the teaching of the Midrash stated near the previous teaching,28 “No one of them brought more than another, for had one brought more than another, none of their offerings would have superseded the Shabbos prohibitions.” This refers specifically to the offering of the tribe of Efraim, whose offering was brought on Shabbos,29 the seventh of Nissan.

דֶערְמִיט זַיְינֶען מְפָרְשִׁיםכד מְבַאֵר ווָאס דֶער מִדְרָשׁ זָאגְטכה דָארְט בִּסְמִיכוּת פַאר דֶעם – "וְלֹא הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתַר עַל חֲבֵרוֹ שֶׁאִלּוּ הִקְרִיב אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ לֹא הָיָה קָרְבָּן אֶחָד מֵהֶן (דֶעם קָרְבָּן פוּן שֵׁבֶט אֶפְרַיִם ווָאס אִיז אוֹיסְגֶעפַאלְן בְּיוֹם הַשַּׁבָּתכו ) דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת".

The reason the sacrifices of the dedication of the Altar superseded the Shabbos prohibitions28 is that since “Scripture considers it as if they all brought their offerings on the first day and as if they all brought their offerings on the last day,” their offerings “were considered as a communal sacrifice and thus superseded the Shabbos prohibitions.”26 The communal dimension of these offerings is indicated by the statement, “No one of them brought more than another.” The fact that the same offerings were brought every day shows that each individual offering was not merely a specific offering brought by that nasi, but rather also a communal offering – and, hence, was the same for all the tribes.30

דֶער טַעַם פַארְווָאס דִי קָרְבָּנוֹת פוּן חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ זַיְינֶען דּוֹחֶה שַׁבָּתכו אִיז ווַיְיל הֱיוֹת אַז "הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן כו' בְּיוֹם אַחֲרוֹן", דֶערִיבֶּער "הָיָה נֶחְשָׁב לְקָרְבַּן צִבּוּר שֶׁדּוֹחֶה שַׁבָּת". אוּן דִי הוֹכָחָה אוֹיף דֶעם, אִיז דֶערְפוּן ווָאס "לֹא הָיָה קָרְבַּן אֶחָד מֵהֶן יוֹתֵר עַל חֲבֵרוֹ": ווִיבַּאלְד מְ'הָאט יֶעדְן טָאג גֶעבְּרַאכְט דִי זֶעלְבֶּע קָרְבָּנוֹת, אִיז אַ הוֹכָחָה, אַז יֶעדֶער פוּן זֵיי אִיז גֶעווֶען נִיט (נָאר) אַ קָרְבָּן מְיוּחָד פוּן דֶעם נָשִׂיא, נָאר (אוֹיךְ) קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, וּבְמֵילָא – דִי זֶעלְבֶּע בַּא אַלֶע שְׁבָטִיםכז.

Two Dimensions Simultaneously


Further clarification is still necessary: How is the concept that all of the nesi’im brought their sacrifices each day as if they were communal offerings consistent with the statement of the Midrash that every nasi brought his offerings according to his own intent?31


מֶען דַארְף אָבֶּער פַארְשְׁטֵיין: ווִי שְׁטִימְט דֶער עִנְיָן (אַז סְ'אִיז כְּאִלּוּ ווִי אַלֶע נְשִׂיאִים הָאבְּן גֶעבְּרַאכְט דִי קָרְבָּנוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם אַלְס קָרְבְּנוֹת צִבּוּר) מִיט דָאס ווָאס שְׁטֵייט אִין מִדְרָשׁ (כַּנַּ"ל) אַז "כָּל אֶחָד וְאֶחָד הִקְרִיבוֹ לְפִי דַעְתּוֹ"כח ?

Conversely, if the offerings of the nesi’im are also considered as communal offerings, they could have all brought their offerings on the same day. Indeed, initially, the nesi’im thought of doing so,32 as is reflected by the verse,33 “The nesi’im brought [their offerings for] the dedication of the Altar on the day it was anointed, and the nesi’im presented their offerings in front of the Altar.” However, G‑d instructed them otherwise, saying,34 “One nasi each day, one nasi each day, shall present his offering.”

וּלְאִידָךְ: אוֹיבּ דִי קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים זַיְינֶען (אוֹיךְ) קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר הָאבְּן זֵיי אַלֶע גֶעקָאנְט מַקְרִיב זַיְין אִין אֵיין אוּן דֶעם זֶעלְבְּן טָאג? וּבִפְרַט אַז דִי נְשִׂיאִים הָאבְּן טַאקֶע מִלְּכַתְּחִלָּה גֶעהַאט בְּדֵיעָה אַזוֹי צוּ טָאןכט, ווִי עֶס שְׁטֵייטל "וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אוֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ" – וְאַף עַל פִּי כֵן הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אָנְגֶעזָאגְט אַז דַוְקָא "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם"לא ?

This compels us to say that their offerings possessed both personal and communal dimensions.35 Although all of the sacrifices of the nesi’im were communal offerings, nevertheless, they were brought from the personal resources of each of the nesi’im;36 we do not find that they were required to transfer ownership of the sacrifices to the Jewish people as a whole.37 On the contrary, each nasi offered his sacrifices according to his own personal intent, as emphasized by the Torah’s words,38 “This is the sacrifice of Nachshon ben Aminadav.” The same applies regarding the other nesi’im. Thus, the actual offering of the sacrifices was performed by each nasi with his own distinct intentions. Therefore, the offerings were brought on separate days, as will be explained.

מוּז מֶען זָאגְן, אַז דָא זַיְינֶען גֶעווֶען בֵּיידֶע עִנְיָנִים וּגְדָרִיםלב : דִי קָרְבְּנוֹת הַנְּשִׂיאִים זַיְינֶען קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר "כֻּלָּם" וּבְיַחַד עִם זֶה אִיז דַוְקָא "מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא"לג אוּן מְ'גֶעפִינְט נִיט אַז עֶס דַארְף זַיְין "מוֹסְרוֹ יָפֶה יָפֶה"לד וְאַדְּרַבָּא לְדַעְתּוֹ הִקְרִיב אוּן דֶער פָּסוּק אִיז מַדְגִּישׁ זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָבלה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, דִי הַקְרָבָה בְּפּוֹעֵל פוּן יֶעדְן נָשִׂיא אִיז אָפְּגֶעטֵיילְט לוֹיט דַעְתּוֹ דַוְקָא וּבְמֵילָא אוֹיךְ אִין אַ בַּאזוּנְדֶער טָאג, וּכְדִלְקַמָּן.

Did the Nesi’im Donate Generously?


There is another matter related to the offerings of the nesi’im that requires explanation: Before – but on the same day – as the nesi’im brought their offering for the dedication of the Altar, they collectively brought “six covered wagons and twelve oxen.”39 G‑d told Moshe that the wagons and the oxen should be given to the Levites to transport the Sanctuary.40

Clarification is necessary: On the surface, this donation has no connection with the service in the Sanctuary and the dedication of the Altar. Why then did the nesi’im bring this donation at the same time they brought their offerings?41


נָאךְ אַן עִנְיָן (בְּשַׁיְיכוּת צוּ נִדְבַת הַנְּשִׂיאִים) ווָאס דַארְף הָאבְּן בִּיאוּר:

אֵיידֶער דִי נְשִׂיאִים הָאבְּן גֶעבְּרַאכְט "קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" אָבֶּער צוּזַאמֶען מִיט זֵיי, הָאבְּן זֵיי פְרִיעֶר גֶעבְּרַאכְט "שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר"לו. אוּן דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אָנְגֶעזָאגְט מֹשֶׁה'ןלז אַז דִי עֲגָלוֹת וּבָקָר זָאל מֶען גֶעבְּן דִי בְּנֵי לֵוִי לָשֵׂאת הַמִּשְׁכָּן.

אִיז נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק: אָט דִי נְדָבָה הָאט לִכְאוֹרָה קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט מִיט דֶער (עֲבוֹדָה אִין מִשְׁכָּן) חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – הַיְינְט פַארְווָאס הָאבְּן דִי נְשִׂיאִים גֶעבְּרַאכְט דִי נְדָבָה אִין דֶעם זֶעלְבְּן זְמַןלח ?

Another point also requires explanation: Why was it that the nesi’im, who each brought these gifts in a manner that emphasized the generosity of their hearts,42 did not bring a complete entity individually? Instead:

a) Two nesi’im joined together to bring one wagon;38 a nasi did not bring a wagon individually.

b) Similarly, with regard to the oxen that they did bring individually,38 the gift of that ox could still be considered as only a half-entity, because that ox needed another ox to pull the wagon, for each wagon was drawn by two oxen.43

אוֹיךְ אִיז נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק: ווִי קוּמְט עֶס, ווָאס דִי נְשִׂיאִים, ווָאס יֶעדֶער פוּן זֵיי הָאט גֶעגֶעבְּן בְּאוֹפֶן וּבְהַדְגָּשַׁת נִדְבַת הַלֵּבלט, הָאט גֶעבְּרַאכט נִיט אַ דָבָר שָׁלֵם לְעַצְמוֹ, נָאר: (א) "עֲגָלָה (אַחַת) עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים"לו (אוּן נִיט יֶעדֶער נָשִׂיא אַן עֲגָלָה לְעַצְמוֹ); (ב) אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ דֶעם "שׁוֹר" (ווָאס יֶעדֶער נָשִׂיא הָאט גֶעבְּרַאכְט בִּפְנֵי עַצְמוֹלו) אִיז דִי נְדָבָה גֶעווֶען בְּאוֹפֶן אַז דֶער שׁוֹר אִיז "אַ הַאלְבֶּע זַאךְ" עֶר מוּז "אָנְקוּמֶען" צוּ נָאךְ אַ שׁוֹר, (צְווֵיי בָּקָר אוֹיף יֶעדֶער עֲגָלָה)מ ?

Two Types of Unity


It is possible to explain all the above from an inner and homiletic dimension. Every Jew possesses two different types of general virtues:


וְיֵשׁ לוֹמַר בִּיאוּר בְּכָל זֶה (בִּפְנִימִיּוּת וְרֶמֶז הָעִנְיָן):

יֶעדֶער אִיד הָאט צְווֵיי מַעֲלוֹת כְּלָלִיּוֹת:

a) The virtues that he shares together with all Jews that stem from the fact that we all have one Father, and, furthermore, from the standpoint of the source of their souls, all Jews are a single entity.44

א) דִי מַעֲלוֹת אִין ווֶעלְכֶע עֶר אִיז גְלַיְיךְ מִיט אַלֶע אִידְן, דֶערְפַאר ווָאס אָב אֶחָד לְכֻלָּנָה, וִיתֵרָה מִזֶּה – מִצַּד (שׁוֹרֶשׁ) הַנְּשָׁמוֹת זַיְינֶען אַלֶע אִידְן אֵיין זַאךְמא.

b) Individual virtues that every Jew possesses according to his individual spiritual standing, ranging from “your heads” to “your water-drawers,”45 each one possessing an attribute that another does not.46

ב) דִי מַעֲלוֹת פְּרָטִיּוֹת, לוֹיט דִי חִילּוּקֵי מַדְרֵיגוֹת ווָאס זַיְינֶען דָא בַּיי אִידְן: רָאשֵׁיכֶם גו' וְעַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָמב, "שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ"מג,

These types of virtues also lead to unity among the entire Jewish people. When one knows and feels “that all [Jews] need one another” and no one can attain “perfection without the other,”45 this realization leads to unity with other Jews, each one complementing the other. As is well known, together all Jews form “one complete body.”45

ווָאס אוֹיךְ דֶער סוּג מַעֲלוֹת פִירְט צוּ אַחְדּוּת צְווִישְׁן אַלֶע אִידְן, ווַיְיל בְּשַׁעַת מֶען ווֵייס אוּן מְ'פִילְט אַז "כֻּלָּם צְרִיכִין זֶה לְזֶה" אוּן קֵיינֶער הָאט נִיט קֵיין "שְׁלֵימוּת בְּלִי חֲבֵרוֹ"מג, בְּרֶענְגְט עֶס צוּ דֶעם אַז מֶען זָאל זִיךְ מִתְאַחֵד זַיְין מִיט אַ צְווֵייטְן אִידְן, מִיט נָאךְ אִידְן, ווָאס דוּרְךְ דֶעם אִיז אֵיינֶער מַשְׁלִים דֶעם צְווֵייטְן. וּכְיָדוּעַ אַז אַלֶע אִידְן שְׁטֶעלְן צוּזַאמֶען "קוֹמָה אַחַת שְׁלֵמָה"מג.

Each of these two types of unity possesses an advantage over the other.47 The first type of unity reflects a greater and more deeply-rooted unity, for the oneness stems from the fact that all Jews are inherently a single entity. By contrast, in the second type of unity, the oneness comes as a result of contemplating that, to reach perfection, it is necessary to join together with another Jew. As such, fundamentally, each person is an entity unto himself, separate from the others.

אוּן אִין יֶעדְן פוּן דִי צְווֵיי סוּגִים אִיז פַארַאן אַ מַעֲלָה לְגַבֵּי דֶעם צְווֵייטְןמד :

מִצַּד דֶעם עֶרְשְׁטְן סוּג אִיז דִי אַחְדּוּת אַ גְרֶעסֶערֶע, ווַיְיל דָאס קוּמְט פוּן דֶעם ווָאס אַלֶע אִידְן זַיְינֶען מִלְּכַתְּחִלָּה אֵיין זַאךְ; אָבֶּער אִין צְווֵייטְן סוּג אִיז דִי אַחְדּוּת אַ תּוֹצָאָה פוּן דֶער הִתְבּוֹנְנוּת אַז מֶען דַארְף אָנְקוּמֶען צוּם צְווֵייטְן (וּבְמֵילָא – בְּלַיְיבְּט יֶעדֶערֶער אַ זַאךְ פַאר זִיךְ, אָפְּגֶעטֵיילְט פוּן צְווֵייטְן);

Conversely, there is an advantage to the second type of unity, for the bond that it brings about joins together the particular dimensions of the Jews’ personalities. As such, even in those dimensions where one is separate from the other – and even in those qualities where his own particular superiority is felt – he also realizes that he is not complete without another Jew.

לְאִידָךְ אִיז אָבֶּער פַארַאן אַ מַעֲלָה אִין צְווֵייטְן אוֹפֶן הָאַחְדּוּת – ווַיְיל אִיר פְּעוּלַּת הַהִתְאַחְדּוּת אִיז אוֹיךְ אִין דִי עִנְיָנִים פְּרָטִיִּים פוּן אַ אִידְן (אִין ווֶעלְכֶע עֶר אִיז אָפְּגֶעטֵיילְט פוּן אַ צְווֵייטְן) – אַז אֲפִילוּ אִין דֶעם פְּרַט שֶׁלּוֹ וואוּ עֶר פִילְט זַיְין מַעֲלָה, דֶערְהֶערְט עֶר אוֹיךְ דָארְט ווִי עֶר אִיז נִיט קֵיין שָׁלֵם אָן דֶעם צְווֵייטְן אִידְן.

Rising Above All Sense of Self


The ultimate intent is to fuse together the advantages of both types of unity. Even when one recognizes his individual virtue, at that very same time, not only should he realize that he needs another Jew because he personally is lacking the virtue that the other possesses, he should also feel that he is inherently one with the other Jew in perfect unity.


דֶער תַּכְלִית הַכַּוָּנָה אִיז, אַז עֶס זָאל זַיְין דִי פַארְאֵיינִיקוּנְג פוּן בֵּיידֶע מַעֲלוֹת – אַז אוֹיךְ ווִי מֶען אִיז מַכִּיר זַיְין מַעֲלָה פְּרָטִית, זָאל עֶר גְלַיְיכְצַיְיטִיק פִילְן [נִיט נָאר אַז עֶר דַארְף אָנְקוּמֶען צוּ אַ צְווֵייטְן אִידְן (ווַיְיל עֶר הָאט נִיט דִי מַעֲלָה שֶׁיֵּשׁ בַּחֲבֵרוֹ), נָאר] אַז עֶר אִיז אֵיין זַאךְ מִיט אַ צְווֵייטְן אִידְן, בְּאַחְדּוּת גְּמוּרָה.

To explain: When the Alter Rebbe elaborates45 on the oneness that prevails among the Jews because “all [Jews] need one another” and no one can attain “perfection without another,” he states that recognizing the positive virtue of other Jews and seeking to join with them will lead to a unity in which “one will not find a beginning or an end.” (As explained in that source, this unity is associated with the lofty mystical level of iggulim, literally, “spheres,” the source of the transcendent light of sovev kol almin, which, like a circle “has no beginning or end.”)

דִי הַסְבָּרָה בְּזֶה: בְּשַׁעַת דֶער אַלְטֶער רֶבִּי אִיז מְבַאֵרמג ווִי בַּיי אִידְן אִיז עֶס בְּאוֹפֶן אַז "כֻּלָּם צְרִיכִין זֶה לְזֶה", ווַיְיל קֵיינֶער הָאט נִיט קֵיין "שְׁלֵימוּת בְּלִי חֲבֵרוֹ" – זָאגְט עֶר דֶעם לָשׁוֹן, אַז דוּרְךְ דֶעם ווֶערְט אוֹיפְגֶעטָאן אַן אַחְדּוּת "מִבְּלִי יִמְצָא הָאָדָם רֹאשׁ וְסוֹף" (אוּן ווִי עֶר אִיז דָארְט מְבַאֵר, אַז דָאס אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט "בְּחִינַת עִיגּוּלִים", ווָאס אִין אַן עִיגּוּל "אֵין לוֹ בְּחִינַת רֹאשׁ וְסוֹף").

The latter statement requires clarification: The concept that every Jew complements his fellow to the extent that even a person comparable to the feet possesses a positive virtue that one comparable to the head lacks – for a person “needs [his feet] to walk and they support the body and the head” – explains only how every person can provide something for his fellow and, thus, in some sense, serve as a head for him. However, it does not explain how this leads to a unity where there is “no beginning or end.”48 Seemingly, when there is no beginning or end, the individual qualities a person possesses are entirely insignificant; all are entirely equal and neither the head nor the feet are felt as distinct entities.

אִיז לִכְאוֹרָה נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק: דָאס ווָאס יֶעדֶער אִיד אִיז מַשְׁלִים דֶעם צְווֵייטְן, בִּיז אַז אֲפִילוּ דֶער ווָאס אִיז אִין דֶער דַרְגָּא פוּן "רַגְלַיִם" הָאט אַ מַעֲלָה ווָאס אִיז נִיטָא אִין רֹאשׁ ("שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ בָּהֶם וְגַם הֵם מַעֲמִידֵי הַגּוּף וְהָרֹאשׁ") – אִיז נָאר מַסְבִּיר, אַז חֲבֵרוֹ אִיז אַ רֹאשׁ צוּ עֶם;

ווִי אַזוֹי אָבֶּער ווֶערְט מִצַּד דֶעם אַן אַחְדּוּת אִין אַן אוֹפֶן "מִבְּלִי יִמְצָא הָאָדָם רֹאשׁ וְסוֹף"מה ?

A Truly Consummate Unity


It is possible to say that by speaking of unity where there is “no beginning or end,” the Alter Rebbe is alluding to a loftier spiritual level that leads to a more comprehensive unity, enabling the fusion of the two perceptions of unity mentioned previously. The fundamental point on which this thesis is based is that the individual qualities and powers possessed by a Jew are not distinct from the essence of his soul. On the contrary, they are rooted in that essence and emerge from it, for the essence carries within it49 the potential for all the particular50 qualities the soul possesses. Accordingly, the different powers of the soul are inclusive of each other, each individual power containing with it all the other powers.


וְיֵשׁ לוֹמַר, אַז דֶערְמִיט אִיז דֶער אַלְטֶער רֶבִּי מְרַמֵּז צוּ אַ הֶעכֶערְן עִנְיָן, ווָאס בִּינְדט צוּזַאמֶען בֵּיידֶע סוּגֵי אַחְדּוּת הַנַּ"ל: דִי מַעֲלוֹת וְכֹחוֹת הַפְּרָטִיִּים פוּן אַ אִידְן זַיְינֶען נִיט קֵיין בַּאזוּנְדֶער זַאךְ פוּן זַיְין עֶצֶם הַנְּשָׁמָה, נָאר זֵיי זַיְינֶען פַארְבּוּנְדְן אוּן קוּמֶען פוּן עֶצֶם הַנְּשָׁמָה (ווָאס זִי אִיז נוֹשֵׂא אִין זִיךְ אַלֶע פְּרָטִים)מו. דֶערְפוּן קוּמְט אוֹיךְ הִתְכַּלְלוּת הַכֹּחוֹת, יֶעדֶער כֹּחַ (פְּרָטִי) אִיז כּוֹלֵל אַלֶע כּוֹחוֹת –

Since the root and source of every power is in the essence of the soul, which carries within it the potential for all the powers, every power – because of the root of the essence within it – includes all the other powers.51

ווִיבַּאלְד אַז דֶער שׁוֹרֶשׁ וּמָקוֹר פוּן יֶעדְן כֹּחַ, אִיז דֶער עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ ווָאס אִיז נוֹשֵׂא אַלֶע כּוֹחוֹת – דֶערִיבֶּער זַיְינֶען אִין יֶעדְן כֹּחַ (מִצַּד דֶעם "עֶצֶם" שֶׁבּוֹ) כָּלוּל אַלֶע אַנְדֶערֶע כּוֹחוֹתמז.

Similar concepts apply regarding the Jewish people as a whole for they are “one complete body.”52 The fact that all the individual virtues of every Jew together form “one complete body” results from the fact that all Jews are innately a single entity due to the source of their souls, and from that essential source they derive all their individual qualities. For this same reason, the individual qualities of a Jew include all the other individual qualities that all other Jews possess.53

וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אִיז עֶס בַּנּוֹגֵעַ דֶער "קוֹמָה אַחַת שְׁלֵמָה" פוּן כְּלַל יִשְׂרָאֵלמח : דָאס ווָאס דִי אַלֶע מַעֲלוֹת פְּרָטִיּוֹת פוּן אַלֶע אִידְן שְׁטֶעלְן צוּזַאמֶען "קוֹמָה אַחַת שְׁלֵמָה", אִיז עֶס דֶערְפַאר ווָאס אַלֶע אִידְן זַיְינֶען בְּעֶצֶם אֵיין זַאךְ מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם, הֱיוֹת אַז פוּן דָארְטְן נֶעמֶען זִיךְ דִי מַעֲלוֹת פְּרָטִיּוֹת (כַּנַּ"ל); אוּן מֵהַאי טַעְמָא אִיז אוֹיךְ דִי מַעֲלָה פְּרָטִית פוּן אַ אִידְן אִין זִיךְ כּוֹלֵל אַלֶע אַנְדֶערֶע מַעֲלוֹת פוּן אַלֶע אִידְן.

As a result of this innate and essential oneness and the interrelation between the particular qualities it brings about, the Jews’ unity – even the unity that relates to their individual virtues – is manifest in a manner where there is “no beginning or end.” Consequently, no one Jew is of greater standing than another. Every Jew possesses all the positive qualities; the difference is only whether these qualities are in a revealed or hidden state. One Jew may manifest the quality of the head in a revealed manner, and all the other positive qualities will be included in it in a concealed manner. Another may manifest a different quality – e.g., that of the heart or the feet – in a revealed manner, and all the other positive qualities will be included in it in a concealed manner.

אוּן מִצַּד דֶעם ווֶערְט אַן אַחְדּוּת (אוֹיךְ מִצַּד דִי מַעֲלוֹת פְּרָטִיּוֹת פוּן אִידְן) אִין אַן אוֹפֶן פוּן "מִבְּלִי יִמְצָא הָאָדָם רֹאשׁ וְסוֹף" – ווַיְיל אִין דֶעם אוֹפֶן אִיז נִיטָא קֵיין הֶעכֶערְקַיְיט פוּן אֵיין אִידְן אוֹיף אַ צְווֵייטְן; בַּיי יֶעדְן אִידְן זַיְינֶען פַארַאן אַלֶע מַעֲלוֹת, אוּן דֶער חִילּוּק אִיז נָאר בַּנּוֹגֵעַ צוּ גִילּוּי וְהֶעְלֵם: בַּיי אֵיין אִידְן שְׁטֵייט דֶער עִנְיַן הָ"רֹאשׁ" בְּגִילּוּי אוּן אַלֶע אַנְדֶערֶע מַעֲלוֹת זַיְינֶען כָּלוּל אִין דֶעם (בְּהֶעְלֵם); אוּן בַּיי אַ צְווֵייטְן שְׁטֵייט אַ צְווֵייטֶע מַעֲלָה בְּגִילּוּי אוּן אַלֶע אִיבֶּערִיקֶע מַעֲלוֹת זַיְינֶען בְּהִתְכַּלְלוּת (בְּהֶעְלֵם) אִין אִיר.

To cite a parallel: Our Rabbis54 explain the reason for the law,55 “A person involved in the fulfillment of one mitzvah is exempt from other mitzvos,” is that every mitzvah includes all the other mitzvos.56 Therefore, although in actual fact a person may be fulfilling only one individual mitzvah, it is as if he is fulfilling all the mitzvos, because they are all included in the mitzvah he is fulfilling, but in a hidden manner.

[עַל דֶּרֶךְ הַמְבוּאָרמט אִין דֶעם עִנְיָן פוּן "עוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה"נ, אַז דָאס אִיז דֶערְפַאר ווָאס אַלֶע מִצְוֹת זַיְינֶען כָּלוּל מִכָּל הַמִּצְוֹת, אוּן דֶערִיבֶּער, אַף עַל פִּי אַז בְּגָלוּי אִיז עֶר מְקַיֵּם בְּלוֹיז דִי מִצְוָה פְּרָטִית, אִיז עֶס כְּאִלּוּ ווִי עֶר ווָאלְט אוֹיךְ מְקַיֵּם גֶעווֶען אַלֶע אַנְדֶערֶע מִצְוֹת (ווֶעלְכֶע זַיְינֶען כָּלוּל אִין דֶער מִצְוָה בְּהֶעְלֵם)].

Focusing on the Individual and the Whole Simultaneously


The above concepts help explain the order and manner in which the nesi’im presented their offerings for the dedication of the Altar. For the dedication of the Altar to be carried out in a consummate manner, it was necessary to unify the two seemingly contradictory approaches mentioned above:


אוּן דָאס אִיז אוֹיךְ דֶער בִּיאוּר אִינֶעם אוֹפֶן וְסֵדֶר פוּן נִדְבַת הַנְּשִׂיאִים לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

כְּדֵי דִי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ זָאל זַיְין בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵימוּת הָאט גֶעדַארְפְט זַיְין דֶער אִיחוּד פוּן בֵּיידֶע קְצָווֹת:

a) On the one hand, the nasi of every tribe carried out the sacrificial service associated with the dedication offerings in a manner that reflected his own particular virtue; as stated above, every nasi brought his offerings according to his own intent. Therefore, there was a difference in the times when they brought their offerings – each one brought his offerings on a separate day.

דִי עֲבוֹדָה פוּן יֶעדְן נָשִׂיא (שֵׁבֶט) מִצַּד זַיְין עִנְיָן פְּרָטִי – "כָּל אֶחָד וְאֶחָד הִקְרִיבוֹ לְפִי דַעְתּוֹ" – אוּן דֶערְפַאר אִיז עֶס גֶעווֶען אָפְּגֶעטֵיילְט אוֹיךְ אִין זְמַן: יֶעדֶער הַקְרָבָה אִין אַ בַּאזוּנְדֶער טָאג;

b) On the other hand, the offerings that every nasi brought had to emphasize that his own individual service and that of his tribe were one with all the other nesi’im and tribes. The Midrash underscores this point by saying, “It is as if they all brought their offerings on the first day… and on the last day.” As mentioned above (sec. 4), the latter point stems from the fact that the sacrifices of each day were communal offerings. Therefore, the sacrifices of each day included also the communal dimension of the sacrificial service that was common to all the tribes.

לְאִידָךְ אָבֶּער, הָאט אִין דֶעם גוּפָא גֶעדַארְפְט דֶערְהֶערְט ווֶערְן, ווִי אוֹיךְ מִצַּד דֶער עֲבוֹדָה פְּרָטִית פוּן דֶעם נָשִׂיא וְשֵׁבֶט אִיז עֶר אֵיין זַאךְ מִיט אַלֶע אִיבֶּערִיקֶע נְשִׂיאִים וּשְׁבָטִים,

אוּן דָאס זָאגְט דֶער מִדְרָשׁ "כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן . . בְּיוֹם אַחֲרוֹן" (וְכַנַּ"ל סְעִיף ד – אַז דָאס אִיז דֶערְפַאר ווָאס דִי קָרְבָּנוֹת פוּן יֶעדְן טָאג זַיְינֶען גֶעווֶען קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר) – ווַיְיל דִי קָרְבָּנוֹת פוּן יֶעדְן טָאג הָאבְּן אִין זִיךְ אַנְטְהַאלְטְן אוֹיךְ דִי עֲבוֹדוֹת ("הַקְרָבוֹת") הַצִּבּוּר פוּן "כֻּלָּם";

For this same reason, all the nesi’im brought the same offerings. Every one of the offerings alluded to the communal service required of all of them. The difference was merely which dimension of service was manifest in a revealed manner, as explained above.57

וּמֵהַאי טַעְמָא גוּפָא הָאבְּן אַלֶע נְשִׂיאִים מַקְרִיב גֶעווֶען דִי זֶעלְבֶּע קָרְבָּנוֹת – עֶס אִיז אִין יֶעדֶע פוּן דִי קָרְבָּנוֹת פַארַאן (מְרוּמָּז) דִי עֲבוֹדָה פוּן דֶעם צִבּוּר, פוּן כֻּלָּם (אוּן דֶער חִילּוּק אִיז נָאר, ווֶעלְכֶע עֲבוֹדָה שְׁטֵייט בְּגִילּוּי, כַּנַּ"ל)נא.

Why the Nesi’im Gave the Wagons First


On this basis, we can also understand the connection between the donation of the wagons and the dedication of the Altar. In order to bring about this loftier degree of unity – to the extent that it is impossible to find the beginning or end – while simultaneously being involved in their individual Divine service, it was necessary that, before bringing their individual offerings, for the nesi’im to bring an offering that stemmed from and expressed unity that was above any sense of division.58

This was the intent of donating the wagons first. This empowered them to bring about complete unity even within their individual Divine service.


דֶערְמִיט ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין דִי שַׁיְיכוּת פוּן נִדְבַת הָעֲגָלוֹת צוּ חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

כְּדֵי עֶס זָאל זִיךְ קֶענֶען אוֹיפְטָאן דִי אַחְדּוּת (וְעַד לְאוֹפֶן פוּן – "מִבְּלִי יִמְצָא הָאָדָם רֹאשׁ וְסוֹף") אוֹיךְ זַייְעֶנְדִיק פַארְנוּמֶען מִיט אַן עֲבוֹדָה פְּרָטִית, הָאבְּן דִי נְשִׂיאִים פְרִיעֶר גֶעבְּרַאכְט אַ נְדָבָה ווֶעלְכֶע קוּמְט אוּן דְרִיקְט אוֹיס אַן אַחְדּוּת ווָאס אִיז הֶעכֶער פוּן הִתְחַלְּקוּתנב, ווָאס דָאס הָאט גֶעגֶעבְּן דֶעם כֹּחַ צוּ פּוֹעֵל זַיְין דִי הִתְאַחְדּוּת (גְּמוּרָה) אוֹיךְ אִין דִי עֲבוֹדוֹת פְּרָטִיּוֹת.

Every nasi gave only half a wagon and, moreover, the ox that he brought could only be used together with an ox brought by another, as stated above (sec. 6). This expresses the principle59 that every individual nasi could bring about his personal achievement only when it was complemented by that of another.60 Therefore, the nesi’im brought the wagons and oxen together, all at the same time, as one all-inclusive donation. Similarly, when Moshe accepted these offerings from them, there was no difference between the offering of one nasi and another.61

אוּן דָאס אִיז דִי הַקְדָּמָה פוּן נִדְבַת הָעֲגָלוֹת: עֶר גִיט בְּלוֹיז אַ הַאלְבֶּע עֲגָלָה, אוּן אוֹיךְ זַיְין שׁוֹר קֶען בַּאנוּצְט ווֶערְן נָאר צוּזַאמֶען מִיט אַ צְווֵייטְנְס, כַּנַּ"ל סְעִיף ו – דָאס בְּרֶענְגְט אַרוֹיסנג ווִי יֶעדֶער נָשִׂיא בִּפְנֵי עַצְמוֹ קֶען אוֹיפְטָאן נָאר ווֶען חֲבֵרוֹ מַשְׁלִימוֹנג*. אוּן דֶערְפַאר הָאבְּן דִי נְשִׂיאִים גֶעבְּרַאכְט דִי עֲגָלוֹת כו' אַלֶע צוּזַאמֶען, אַלְס אֵיין נְדָבָה (כְּלָלִית), אוּן אוֹיךְ ווֶען מֹשֶׁה הָאט עֶס בַּיי זֵיי גֶענוּמֶען, אִיז נִיט גֶעווֶען חִילּוּקִים צְווִישְׁן נִדְבַת אֵיין נָשִׂיא מִיטְן צְווֵייטְןנד.

Only afterwards,62 during the actual dedication of the Altar, did every nasi bring his own particular sacrifices individually. Making the offering in this manner63 elicited complete unity and caused it to be reflected in their individual offerings as well.

עֶרְשְׁט דֶערְנָאךְנה קוּמְט דִי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ ווָאס יֶעדֶער נָשִׂיא בִּפְנֵי עַצְמוֹ הָאט גֶעבְּרַאכְט דִי קָרְבָּנוֹת בַּאזוּנְדֶער – אוּן אִין דֶעם גוּפָאנו הָאט מֶען מַמְשִׁיךְ גֶעווֶען אַן אַחְדּוּת גְּמוּרָה.

Parallels Within the Courtyard of the Sanctuary


As explained above, there are three dimensions present in the inner makeup of every Jew:

a) From the outset, he and all Jews are one unified whole, without any division.

b) He also possesses an individual virtue.

c) That individual virtue is united with his essence, as explained above.


כְּשֵׁם ווִי עֶס זַיְינֶען דָא דִי דְרַיי עִנְיָנִים הַנַּ"ל בַּיי אַ אִידְן – (א) ווִי עֶר אִיז מִלְּכַתְּחִלָּה אֵיין זַאךְ מִיט אַלֶע אִידְן, אָן הִתְחַלְּקוּת, (ב) זַיְין מַעֲלָה פְּרָטִית, (ג) דֶער אִיחוּד פוּן זַיְין עֶצֶם (כַּנַּ"ל) מִיטְן פְּרַט –

These three dimensions also exist with regard to the Sanctuary:64

עַל דֶּרֶךְ זֶה גֶעפִינְט מֶען דִי דְרַיי עִנְיָנִים אוֹיךְ בַּיי דֶעם מִשְׁכָּןנז :

a) The Sanctuary was characterized by an inclusive aspect of holiness that encompassed the entire Sanctuary and all its elements and individual details equally.

(א) דִי קְדוּשָּׁה כְּלָלִית פוּן דֶעם מִשְׁכָּן, ווָאס נֶעמְט אַרוּם דֶעם גַאנְצְן מִשְׁכָּן – כָּל חֲלָקָיו וּפְרָטָיו – בְּשָׁוֶה.

b) Every one of the elements of the Sanctuary possessed an individual degree of sanctity. Thus, the courtyard of the Sanctuary, the Tent of Meeting itself, and the Holy of Holies each possessed its own level of holiness.

(ב) דִי קְדוּשּׁוֹת פְּרָטִיּוֹת פוּן דִי חֶלְקֵי הַמִּשְׁכָּן – קְדוּשַּׁת חָצֵר, קְדוּשַּׁת אֹהֶל מוֹעֵד וּקְדוּשַּׁת קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.

c) These two aspects of holiness synergistically influenced each other; the general sanctity that pervaded the Sanctuary as a whole elevated the individual sanctity of each of its elements to a higher level.

(ג) דֶער יִחוּד פוּן בֵּיידֶע קְדוּשּׁוֹת בְּיַחַד (ווָאס מִצַּד דֶעם ווֶערְט נִתּוֹסֵף אַ קְדוּשָּׁה יְתֵרָה אִין דֶער קְדוּשָּׁה פְּרָטִית).

On this basis, it is possible to explain the statement of the Midrash regarding the sacrifices brought by the nasi of the tribe of Shimon,65 who brought his sacrifices to reflect the order of the design of Sanctuary, as stated there:66

“A bowl” – this corresponds to the courtyard of the Sanctuary which surrounded it.

“Weighing 130” – as it is written, “the length of the courtyard, 100 cubits”;67 the Sanctuary located within it was 30 cubits long; [this is the allusion] implied by 130.

“One silver sprinkling basin weighing 70” – this corresponds to [the length of] the courtyard without the Sanctuary, which was 70 cubits (100 - 30), just as the weight of the sprinkling basin was 70 shekelim (Matnos Kehunah).

Alternatively, the courtyard was 100 cubits long and 50 cubits wide…. Take the 50 [cubits] by which the length [of the courtyard] exceeded its width and, [as it were,] add them as strips around [its] width68 …. thus, there will be a square whose length and width are 70 cubits....69 Concerning this, the Torah says, “70 shekelim….”

וְעַל פִּי זֶה קֶען מֶען מַסְבִּיר זַיְין ווָאס דֶער מִדְרָשׁ זָאגְט בַּנּוֹגֵעַ דִי קָרְבָּנוֹת פוּן נְשִׂיא שִׁמְעוֹןנח – ווָאס עֶר הָאט מַקְרִיב גֶעווֶען "עַל סֵדֶר מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן" – וְזֶה לְשׁוֹנוֹנט : קַעֲרַת כְּנֶגֶד חֲצַר הַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיָה מַקִּיף אֶת הַמִּשְׁכָּן . . שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ כְּמָה דְתֵימָאס אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְהַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיָה בְּתוֹכוֹ שְׁלֹשִׁים אַמָּה אָרְכּוֹ הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף כְּנֶגֶד הֶחָצֵר בְּלֹא הַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיְתָה ע' אַמָּה [וְכֵן מִשְׁקַל הַמִּזְרָק שִׁבְעִים שֶׁקֶל, מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה] . . דָּבָר אַחֵר הֶחָצֵר הָיָה אָרְכּוֹ ק' אַמָּה וְרָחְבּוֹ נ' אַמָּה . . טוֹל חֲמִשִּׁים . . וַעֲשֵׂה מִמֶּנּוּ רְצוּעוֹתסא. . בְּרִבּוּעַ יִהְיֶה אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ ע' אַמָּה כו' וְעַל זֶה אָמַר שִׁבְעִים שֶׁקֶל וגו'.

On the surface, that interpretation raises several points that require clarification:

אִיז לִכְאוֹרָה נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק:

a) The 30 cubits of the length of the Sanctuary were included in the hundred cubits of the length of the courtyard. How then can the 30 cubits be counted again, being combined with the 100 cubits to reach a sum of 130 cubits?

א) דִי שְׁלֹשִׁים אַמָּה פוּן אוֹרֶךְ הַמִּשְׁכָּן זַיְינֶען דָאךְ נִכְלָל אִין דִי מֵאָה אַמָּה פוּן אוֹרֶךְ הֶחָצֵר – ווִי רֶעכְנְט מֶען נָאכַאמָאל דִי שְׁלֹשִׁים אַמָּה אִין צוּגָאבּ צוּ דִי מֵאָה אַמָּה – אוּן מֶען מַאכְט אַסַךְ־הַכֹּל: ק"ל אַמָּה?

b) Since the number 130 includes the measure of the courtyard and the Sanctuary, why was it necessary to bring another offering that corresponded to the courtyard without the Sanctuary?

ב) ווִיבַּאלְד סְ'אִיז דָא דֶער מִסְפָּר פוּן ק"ל (ווָאס הָאט אִין זִיךְ דִי מִדָּה פוּנֶעם חָצֵר מִיטְן מִשְׁכָּן) – צוּ ווָאס הָאט מֶען גֶעדַארְפְט מַקְרִיב זַיְין נָאךְ אַ קָרְבָּן "כְּנֶגֶד הֶחָצֵר בְּלֹא הַמִּשְׁכָּן"?

c) What is the reason for the opinion that the 70 shekelim do not correspond to the courtyard without the Sanctuary, but rather to the area of the entire courtyard? (In particular, this approach involves a difficulty because it is necessary to add a new point – that the fractions slightly less than 1/5 of a cubit must be ignored.)67

ג) ווָאס אִיז דִי סְבָרָא פוּן דֶעם מַאן־דְּאָמַר אַז דִי "שִׁבְעִים שֶׁקֶל" זַיְינֶען נִיט "כְּנֶגֶד הֶחָצֵר בְּלֹא הַמִּשְׁכָּן", נָאר כְּנֶגֶד דֶעם גַאנְצְן חָצֵר (וּבִפְרַט אַז מִצַּד דֶעם דַארְף מֶען מְחַדֵּשׁ זַיְין – נִיט רֶעכְנֶעןסב דִי "שִׁירַיִם")?

Seeing Both the Whole and the Part, Each in Its Fullness


Based on the explanations given above, an inference can be drawn from the three ways of describing the length of the courtyard mentioned above:


עַל פִּי הַנַּ"ל יֵשׁ לוֹמַר, אַז דִי דְרַיי אוֹפַנִּים הַנַּ"ל ווִי צוּ רֶעכֶענֶען דֶעם אוֹרֶךְ הֶחָצֵר

a) 130 cubits – a number that includes both the length of the courtyard (100) and the Sanctuary (30) together, and also, the length of the Sanctuary alone;

b) 70 cubits – the length of the courtyard without the Sanctuary (100 - 30);

c) 100 cubits – the length of the courtyard, including within it the length of the Sanctuary.

[(א) שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה – אַ מִסְפָּר ווָאס אִיז כּוֹלֵל דִי מִדָּה פוּן חָצֵר וּמִשְׁכָּן בְּיַחַד אוּן צוּזַאמֶען דֶערְמִיט – דִי מִדַּת הַמִּשְׁכָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, (ב) דֶעם "חָצֵר בְּלֹא הַמִּשְׁכָּן . . שִׁבְעִים אַמָּה", (ג) מֵאָה אַמָּה פוּן דֶעם חָצֵר (ווָאס אִין אִים ווֶערְט נִכְלָל דֶער אוֹרֶךְ הַמִּשְׁכָּן)] –

These three calculations parallel the three conceptions of the holiness of the Sanctuary:

זַיְינֶען בְּהֶתְאֵם צוּ דִי דְרַיי עִנְיָנִים הַנַּ"ל בִּקְדוּשַּׁת הַמִּשְׁכָּן:

When speaking about the all-encompassing holiness of the Sanctuary, the length of the courtyard is measured as 100 cubits, including the entire Sanctuary as a single entity.

ווֶען מֶען רֶעדט ווֶעגְן דֶער קְדוּשָּׁה כְּלָלִית פוּן מִשְׁכָּן – רֶעכְנְט מֶען דֶעם אוֹרֶךְ הֶחָצֵר אַלְס מֵאָה אַמָּה, דָאס אִיז כּוֹלֵל כָּל הַמִּשְׁכָּן כְּאֶחָד;

When one wants to emphasize the particular holiness of each of the elements of the Sanctuary, the courtyard is considered as a distinct entity and 70 cubits – its length without reckoning the Sanctuary – is featured, thus highlighting the holiness of the courtyard in and of itself.

ווֶען מְ'ווִיל מַדְגִּישׁ זַיְין דִי קְדוּשּׁוֹת פְּרָטִיּוֹת פוּן מִשְׁכָּן – רֶעכְנְט מֶען "חָצֵר בְּלֹא הַמִּשְׁכָּן" (שִׁבְעִים אַמָּה), ווִי דֶער חָצֵר אִיז אַ קְדוּשָּׁה בִּפְנֵי עַצְמוֹ;

The unity of these two conceptions of holiness is expressed by the number 130. That number includes the all-encompassing holiness symbolized by 100 – in which there is no focus on 30 cubits of the Sanctuary as a distinct entity but rather as part of the whole – and 30, where the holiness of the Sanctuary is distinguished as an entity in its own right. The offerings for the dedication of the Altar brought by the nesi’im relate to these three approaches as they apply regarding – and are expressed within – the Jewish people, as explained above at length. Therefore, when the nasi of the tribe of Shimon brought his offerings to reflect the design of the Sanctuary, he intended to express these same concepts as they relate to the Sanctuary.

אוּן דֶער אִיחוּד פוּן בֵּיידֶע קְדוּשּׁוֹת קוּמְט אַרוֹיס אִין מִסְפָּר ק"ל: מְ'הָאט סַיי דֶעם כְּלַל – "מֵאָה" (וואוּ דִי שְׁלֹשִׁים פוּן מִשְׁכָּן זַיְינֶען נִיט קֵיין קְדוּשָּׁה בִּפְנֵי עַצְמָה, נָאר אַ טֵייל פוּן כְּלַל): אוּן סַיי דִי שְׁלֹשִׁים פוּן מִשְׁכָּן ווִי דָאס אִיז (אַ קְדוּשָּׁה) בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

אוּן דֶערִיבֶּער, בְּשַׁעַת נְשִׂיא שִׁמְעוֹן הָאט מַקְרִיב גֶעווֶען קָרְבָּנוֹת לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – ווָאס אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט דִי דְרַיי עִנְיָנִים ווִי דָאס אִיז בַּנּוֹגֵעַ צוּ (אוּן אִין) אִידְן, כַּנַּ"ל בַּאֲרוּכָה – הָאט עֶר אִין זַיְינֶע קָרְבָּנוֹת "כְּנֶגֶד מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן" אוֹיךְ "מְכַוֵּן" גֶעווֶען דִי זֶעלְבֶּע עִנְיָנִים ווִי זֵיי דְרִיקְן זִיךְ אוֹיס בַּנּוֹגֵעַ צוּ מִשְׁכָּן.

Where to Place the Emphasis


The above concepts also explain the two approaches regarding whether the 70 shekalim are reckoned as corresponding to the length of the courtyard without the Sanctuary, or whether the courtyard is considered according to its full length and width, 100 cubits and 50 cubits respectively, as they are made into a square.


אוּן דָאס אִיז אוֹיךְ דִי הַסְבָּרָה אִין דִי צְווֵיי דֵיעוֹת – צִי מֶען רֶעכְנְט דִי "שִׁבְעִים שְׁקָלִים" "כְּנֶגֶד הֶחָצֵר בְּלֹא הַמִּשְׁכָּן", אָדֶער אַז דָאס אִיז דִי מֵאָה אַמָּה אָרְכּוֹ וְנ' אַמָּה רָחְבּוֹ ווִי מֶען מַאכְט זֵיי "אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ":

According to the first approach, the fundamental emphasis regarding the dedication of the Altar is on the advantage of the individual elements, and the goal is to enable unity to be manifest within them. Therefore, the all-pervading holiness of the Sanctuary as a distinct entity is not highlighted. That element relates to the allusion implicit in the donation of the wagons and oxen, as explained in sec. 11 above.

לוֹיט דֶער עֶרְשְׁטֶער דֵיעָה, אִיז דֶער עִיקַר הַדְגָּשָׁה אִין חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ – מַעֲלַת הַפְּרַט (אַז אוֹיךְ אִין דֶעם אִיז מֶען מַמְשִׁיךְ דֶעם עִנְיַן הָאַחְדּוּת) – אוּן דֶערִיבֶּער אִיז דָא נִיט אַזוֹי נוֹגֵעַ דִי קְדוּשָּׁה כְּלָלִית (ווִי זי אִיז בִּפְנֵי עַצְמָהּ) [דָאס הָאט אַ שַׁיְיכוּת אוּן אִיז מְרוּמָּז – אִין נִדְבַת הָעֲגָלוֹת כו', כַּנַּ"ל סְעִיף יא];

By contrast, according to the second approach, the fundamental emphasis is on the positive virtue of the whole. Therefore, the achievement of the dedication of the Altar is to express the manner in which the particular elements are subsumed within the whole and reflect its positive virtue.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן לוֹיט דֶער צְווֵייטֶער דֵיעָה, אִיז דֶער עִיקָר אוֹיפְטוּ – מַעֲלַת הַכְּלַל, אוּן דֶער אוֹיפְטוּ פוּן חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אִיז ווָאס דָאס בַּאווַיְיזְט ווִי אוֹיךְ אִין פְּרָטִים הֶערְט זִיךְ מַעֲלַת הַכְּלַל;

According to this approach, the individual holiness is not alluded to as a distinct entity. Therefore, the emphasis is placed on 70 – the square-root of the entire area of the courtyard including the Sanctuary. (This did not include the area of the Sanctuary as a separate and distinct entity because it manifested a further individual aspect of holiness and that was not the focus here.) Instead, this approach highlights the positive virtue of the whole.

אוּן לוֹיט דֶער דֵיעָה אִיז מֶען נִיט מְרַמֵּז אוֹיף דֶער קְדוּשָּׁה פְּרָטִית (ווִי זִי אִיז בִּפְנֵי עַצְמָהּ), אוּן דֶערִיבֶּער לֶערְנְט עֶר אַז דִי "שִׁבְעִים" זַיְינֶען דֶער חֶשְׁבּוֹן פוּן דֶעם כְּלָלוּת שֶׁטַח הֶחָצֵר (מַה שֶּׁאֵין כֵּן שֶׁטַח הַמִּשְׁכָּן ווָאס הָאט בַּאקוּמֶען אַ קְדוּשָּׁה נוֹסֶפֶת – פְּרָטִית) – מַעֲלַת הַכְּלַל.

Adapted from sichos delivered on Shabbos Parshas Tzav, 5740 (1980), Simchas Torah, 5742 (1981), and Shabbos Parshas Vayikra, 5 Nissan, 5743 (1983)
Likkutei Sichos, Volume 23, P. 53ff.

(משיחות ש״פ צו תש״מ. יום שמח״ת תשמ״ב. ש״פ ויקרא, ה' ניסן, תשמ״ג)
לקוטי שיחות חלק כג נשא ב