“Everything that the Holy One, blessed be He, created in His world [has a purpose]. He did not create anything needlessly.”1

As highlighted in the sichah to follow, this insight presents an uplifting but challenging lesson:

On the one hand, it endows each of us with a genuine sense of meaning and purpose. Our lives – and every moment of them – are an integral part of G‑d’s desire for existence as a whole. Each one of us has a unique role to play in G‑d’s all-encompassing intent, and the way we live matters to Him. He truly cares about everything we do.

On the other hand, that very awareness conveys an awesome responsibility. Everything we do and every moment of our lives must be aligned with His purpose and will. To quote the sichah:

When a Jew fails to use even the smallest detail of the portion of the world designated for him and lets it go to waste, G‑d’s entire creation is disrupted….

[Each of us] must be careful regarding every potential and every element that G‑d granted us, not to [allow them to be] left unused. Instead, they should be employed in the most complete manner for the goal and purpose for which G‑d created them…. Similar concepts apply regarding [maximizing our use of] time: Even when a person has filled 23 hours and 59 minutes of the day [with positive and fruitful Torah activity], he must endeavor that the one remaining minute not go to waste.

The Rebbe anchors the above concepts in a discussion regarding the gifts the nesi’im (“leaders”) of the Jewish people made at the time of the dedication of the Sanctuary in the desert. They brought six covered wagons and twelve oxen, a wagon for every two nesi’im, and an ox for each one.

The Rebbe focuses on an obvious question: Why were the nesi’im so constrained in their donations of the wagons and the oxen, each one giving no more than half a wagon and only one ox? As the sichah explains, the answer to that question revolves around this issue – how to use every element of existence to its maximum.

Parenthetically, the Rebbe highlights several other dimensions of the gifts brought by the nesi’im:

a) Their gifts were categorized as offerings, having a consecrated status similar to that of the sacrifices brought on the Altar.

b) Their gifts completed the construction of the Sanctuary, as it were; since the Sanctuary was intended to accompany the Jews on their journeys through the desert, until the oxen and the wagons were donated, that purpose could not be fulfilled.

Was This the Place for Parsimony?


This week’s Torah reading states:2

It came to pass on the day that Moshe finished erecting the Sanctuary, he anointed it and sanctified it…. The nesi’im3 of Israel brought an offering…. They brought their offering before G‑d: six covered wagons and twelve oxen, a wagon for every two nesi’im, and an ox for each one. And they presented them in front of the Sanctuary.


בְּפַרְשָׁתֵנוּ דֶערְצֵיילְט דִי תּוֹרָהא : "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אוֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ גו' וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל גו' וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן".

There is a difficulty with this narrative: When asked to donate towards the Sanctuary, the Jewish people responded with abundant generosity to the point where their donations were “sufficient” and, indeed, “there was more than enough.”4 So why then were the nesi’im so constrained in their donations of the wagons, each one giving no more than half a wagon, “a wagon for each two nesi’im”?

אִיז דָא אִינְגַאנְצְן נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק: מְ'גֶעפִינְט אַז נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן הָאבְּן דִי אִידְן גֶעגֶעבְּן מִיט אַ נְדִיבוּת לֵב בְּיוֹתֵר, בִּיז אַז סְ'אִיז גֶעווֶען "דַּיָּם . . וְהוֹתֵר"ב,

ווִי קוּמְט עֶס אַז דַוְקָא נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הָאבְּן בַּיי נִדְבַת הָעֲגָלוֹת מְצַמְצֵם גֶעווֶען אוּן מְנַדֵּב גֶעווֶען יֶעדֶערֶער אַ הַאלְבֶּע עֲגָלָה! "עֲגָלָה (אַחַת) עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂיאִים"?!

Furthermore, the Sifri5 and the Midrash6 – quoted by Rashi7 describe what motivated the nesi’im to offer these donations:

What prompted the nesi’im [to be the first to donate for the dedication of the Altar] when [by contrast] they were not the first to donate for the work of [constructing] the Sanctuary?

The nesi’im had said, “Let the community donate what they will donate, and if they [leave] anything lacking, we will complete it.” Since they saw the community [had] completed [donating] every­thing, as it is written,3 “And the work was sufficient,” [the nesi’im] said, “What is [left] for us to do now?” [Therefore,] they “brought the shoham stones and the stones to be mounted for the ephod and the breastplate.”8 For this reason, they donated first in this instance.9

In other words, the donations the nesi’im brought on the day Moshe completed the erection of the Sanctuary were intended to rectify the fact that they did not donate in a sufficiently eager and liberal manner originally. With these donations of the wagons and oxen, they sought to express their generosity for the Sanctuary in a desirable and complete manner. But how did they do this? By each nasi10 bringing only half a wagon?!11

נָאכְמֶער: בַּנּוֹגֵעַ נִדְבַת הַנְּשִׂיאִים שְׁטֵייט אִין סִפְרִיג וּמִדְרָשׁד, אוּן אַרָאפְּגֶעבְּרַאכְט אִין פֵּירוּשׁ רַשִׁ"יה, "מָהו רָאוּ הַנְּשִׂיאִים . . בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ תְּחִלָּה . . כָּךְ אָמְרוּ הַנְּשִׂיאִים יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁיִּתְנַדְּבוּ וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִין אָנוּ מַשְׁלִימִין כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַרב וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם אָמְרוּ מֵעַתָּה מַה לָּנוּ לַעֲשׂוֹת, הֵבִיאוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְהַמִּלּוּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁןז לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ כַּאן תְּחִלָּה" – דָאס הֵייסְט אַז נִדְבַת הַנְּשִׂיאִים בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן אִיז גֶעווֶען אוֹיסְן פַאררִיכְטֶען דָאס ווָאס שֶׁלֹּא הִתְנַדְּבוּ כִּדְבָעֵי (תְּחִלָּה), אַרוֹיסְצוּבְּרֶענְגֶען נִדְבַת לִבָּם פַארְן מִשְׁכָּן כִּדְבָעֵי בִּשְׁלֵימוּת – אוּן ווִי הָאבְּן זֵיי דָאס בַּאווִיזְן – דוּרְךְ בְּרֵיינְגֶען אַ הַאלְבֶּע עֲגָלָהח (יֶעדֶער נָשִׂיא)ט !

There is a further point, one that is of even greater need of clarification: As is evident from a straightforward reading of the verses and as explicitly stated in the Midrash,12 the nesi’im brought the “six covered wagons and twelve oxen” to “transport the Sanctuary.” Indeed, these donations were actually used for this purpose, as the Torah explicitly states; Moshe divided the wagons among the families of the Levites, as was necessary “according to their service”: two wagons and four oxen for the descendants of Gershon and four wagons and eight oxen for the descendants of Merari.13

נָאכְמֶער אִיז נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק:

ווִי פַארְשְׁטַאנְדִיק פוּן פַּשְׁטוּת הַכְּתוּבִים, אוּן אַזוֹי שְׁטֵייט מְפוֹרָשׁ אִין מִדְרָשׁי הָאבְּן דִי נְשִׂיאִים גֶעבְּרַאכְט דִי "שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר" צוּלִיבּ "לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן"; אוּן אַזוֹי אִיז גֶעווֶען בְּפּוֹעֵל, ווִי מְפוֹרָשׁ אִין פָּסוּקיא אַז מֹשֶׁה הָאט פַאנַאנְדֶערְגֶעטֵיילְט דִי עֲגָלוֹת "כְּפִי עֲבוֹדָתָם" – צוּ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן "שְׁתֵּי הָעֲגָלוֹת" אוּן "אַרְבַּעַת הַבָּקָר" אוּן צוּ דִי בְּנֵי מְרָרִי "אַרְבַּע הָעֲגָלוֹת" אוּן "שְׁמוֹנַת הַבָּקָר".

Now, the nesi’im knew how many boards and pillars comprised the Sanctuary14 and could have estimated their weight, and that of the hundred sockets, each one of which weighed a sanctified15 talent.16 The difficulty in transporting all the component parts of the Sanctuary is magnified by the fact that, according to the calculation of the Talmud,17 the length of a wagon was five cubits and the width of a wagon was two and a half cubits. Accordingly, the boards had to be placed one on top of the other, twelve boards horizontally in two double-stacks on each wagon with a cubit of empty space between the double-stacks.18 For this reason, a Levite had to follow the wagons (see the diagram on the top of the following page) and pay attention that the boards did not shift position, and as Rashi explains,19 if necessary fix “the arrangement of [boards] one on top of the other so that the uppermost board would not fall.” Rashi continues:

He would follow the wagon throughout the entire journey. When he would see [boards] slipping into the empty space [between the stacks], he would run to [the place where] the boards jutted out on the sides until he reached the cubit of empty space between [the stacks.] He would squeeze himself so that he could stand in the space of half a cubit [between the side of the wagon and the side of the public domain] until he would be able to return [the board] that slipped to its place in the arrangement.

אוּן דָאס – ווִיסְנְדִיק דִי גָאר גְרוֹיסֶע מָאסיב פוּן דִי קְרָשִׁים אוּן דִי עַמּוּדִים, אוּן הָאבְּנְדִיק אַ הַשְׁעָרָה ווֶעגְן זֵייעֶר מִשְׁקָל אוּן דֶערְצוּ קוּמֶען צוּ דִי הוּנְדֶערְט אֲדָנִים, ווָאס יֶעדֶערֶער פוּן זֵיי אִיז כִּכָּר שֶׁל קוֹדֶשׁיג מִשְׁקָלוֹיד.

וּבִפְרַט לוֹיט דֶעם ווִי דִי גְמָרָאטו מַאכְט דֶעם חֶשְׁבּוֹן אַז "אוֹרֶךְ עֲגָלָה" אִיז "חָמֵשׁ אַמּוֹת" אוּן "רוֹחַב עֲגָלָה" אִיז "שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצֶה", אוּן בְּמֵילָא הָאבְּן דִי קְרָשִׁים גֶעדַארְפְט לִיגְן זֶה עַל גַּב זֶה – צְווֶעלְף קְרָשִׁים אוֹיף יֶעדֶער עֲגָלָהטז ; אוּן צוּ דֶעם הָאט אַ בֶּן לֵוִי גֶעדַארְפְט נָאכְגֵיין אוּן אַכְטוּנְג גֶעבְּן אוּן מְתַקֵּן זַיְין "אֶת הַסֵּדֶר זוֹ עַל זוֹ שֶׁלֹּא תִפּוֹל הָעֶלְיוֹנָה, וְכָל הַדֶּרֶךְ הוּא מְהַלֵּךְ אֲחוֹרֵי הָעֲגָלָה, וּכְשֶׁרוֹאֶה אוֹתָן מִשְׁתַּלְּפוֹת אֶל תּוֹךְ הָאֲוִיר רָץ לְתוֹךְ בְּלִיטַת הַקְּרָשִׁים שֶׁבִּצְדָדִין, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְאַמַּת הָאֲוִיר שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְדוֹחֵק עַצְמוֹ לַעֲמוֹד בַּחֲצִי אַמָּה עַד שֶׁיַּחֲזִיר הַנִּשְׁלֶפֶת לִמְקוֹמָהּ וְעַל סִדְרָהּ"יז

Selections from Likkutei Sichos (SIE)

Insights into the Weekly Parshah and festivals by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

Added to the boards were the pillars and the sockets of the Sanctuary,20 the 60 pillars21 of the courtyard and their 60 brass sockets.22 All of these articles had to be placed on but four wagons! On the surface, this donation reflects the very opposite of the approach of generosity, abundance, and wealth that characterized the Sanctuary and the Beis HaMikdash, concerning which our Sages said,23 “There is no room for [an approach that bespeaks] poverty in a place of wealth.”

אוּן צוּ דֶעם קוּמֶען צוּ דִי עַמּוּדִים וַאֲדָנִים פוּן מִשְׁכָּןיח אוּן זֶעכְצִיג עַמּוּדֵי הֶחָצֵריט, אוּן זֶעכְצִיג אַדְנֵי נְחוֹשֶׁת זֵייעֶרֶעכ – אוּן דָאס אַלֶעס הָאט מֶען גֶעדַארְפְט לֵייגְן אוֹיף פִיר עֲגָלוֹת!

וְלִכְאוֹרָה אִיז דָאס הֵיפֶּךְ הַהַנְהָגָה פוּן נְדִיבוּת אוּן פוּן הַרְחָבָה וַעֲשִׁירוּת אִין מִשְׁכָּן אוּן מִקְדָּשׁ וואוּ "אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת"כא – אוּן ווֶען עֶס ווָאלְטְן גֶעווֶען מֶער עֲגָלוֹת ווָאלְט מֶען נִיט גֶעדַארְפְט אָנְלֵייגְןכב אַזוֹיפִיל קְרָשִׁים אֵיינֶע אוֹיף דִי אַנְדֶערֶעכג אוּן מְ'ווָאלְט פַארְשְׁפָּארְט דִי טִרְחָא צוּ אַכְטוּנְג גֶעבְּן כָּל הַדֶּרֶךְ ווֶען מֶען פִירְט דִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן אוֹיף דִי עֲגָלוֹת!

Were there to have been more wagons, it would not have been necessary to stack24 so many boards one on top of the other,25 and the Levites would have been spared the effort of paying attention to the boards of the Sanctuary throughout the entire time the boards were being transported.


אִין פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא ווָאלְט מֶען לִכְאוֹרָה גֶעקֶענְט פַארְעֶנְטְפֶערְן בְּפַשְׁטוּת (אוּן דֶערְפַאר שְׁטֶעלְט זִיךְ נִיט רַשִׁ"י אוֹיף דֶעם):

A Resolution and Its Rejection


According to a straightforward understanding of Scripture, there is seemingly a readily apparent answer – and for that reason, Rashi does not focus on the matter. Previously, in Parshas Terumah,26 when explaining that the donations for the Sanctuary included acacia wood, Rashi comments:

פְרִיעֶר, אִין פַּרְשַׁת תְּרוּמָהכד, בַּנּוֹגֵעַ צוּ דֶעם ווָאס אִין נִדְבַת הַמִּשְׁכָּן זַיְינֶען גֶעווֶען "עֲצֵי שִׁטִּים", אִיז רַשִׁ"י מְפָרֵשׁ: וּמֵאַיִן הָיוּ לָהֶם בַּמִּדְבָּר פֵּרֵשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא יַעֲקֹב אָבִינוּ צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת מִשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר וְהֵבִיא אֲרָזִים לְמִצְרַיִם וּנְטָעָם וְצִוָּה לְבָנָיו לִטְּלָם עִמָּהֶם כְּשֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם.

And from where did they get [this wood] in the desert? Rabbi Tanchuma explains that our father Yaakov foresaw with ruach hakodesh (“divine inspiration”) that the Israelites were destined to build a Sanctuary in the desert. Therefore, he brought cedar trees to Egypt and planted them [there]. He commanded his sons [– who conveyed this command to their children and later descendants – to cut them down] and take them along when they left Egypt.

ווֵייס מֶען דֶערְפוּן אַז אַף עַל פִּי אַז פוּן בִּזַּת מִצְרַיִם אוּן בִּזַּת הַיָּםכה הָאבְּן דִי אִידְן אִין מִדְבָּר גֶעהַאט אַן עֲשִׁירוּת מוּפְלָגָה פוּן כֶּסֶף וְזָהָב כו' וַאֲבָנִים טוֹבוֹת – אָבֶּער "עֲצֵי שִׁטִּים" הָאבְּן זֵיי אִין מִדְבָּר גֶעהַאט נָאר דוּרְךְ בְּרֵיינְגֶען אֲרָזִים פוּן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, אוּן דֶערְנָאךְ פְלַאנְצְן זֵיי דָארְט, הָאבְּן מִיט זֵיי צוּטָאן צְווֵיי הוּנְדֶערְט אוּן צֶען יָאר אוּן דֶערְנָאךְ מִיטְנֶעמֶען זֵיי מִיט זִיךְ לַמִּדְבָּר; אוּן פוּן דֶעם הָאט מֶען גֶעדַארְפְט מַאכְן דִי קְרָשִׁים אוּן אַזוֹי ווַיְיטֶער אוּן כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן –

אוּן דֶערִיבֶּער אִיז מִסְפַּר הָעֲגָלוֹת גֶעווֶען נָאר כְּפִי הַהֶכְרַח.

True, from the spoils they took from Egypt and the spoils they collected after the splitting of the Sea of Reeds,27 the Jews in the desert possessed prodigious wealth, including silver, gold, jewels, and the like. Nevertheless, from this teaching, it is apparent that the only way they could have had acacia wood in the desert was to have brought acacia trees from Eretz Yisrael to Egypt, planted them there, and after caring for them for 210 years, taken them into the desert. From this wood, they had to make the boards, the pillars, and other articles for the Sanctuary. Therefore – i.e., because there was a shortage of acacia wood – the number of wagons was limited, and included only what was absolutely necessary.

סְ'אִיז אָבֶּער נִיט גְלַאטִיק אַזוֹי צוּ עֶנְטְפֶערְן ווַיְיל דִי עֲגָלוֹת זַיְינֶען גֶעווֶען נָאר מִצַּד נִדְבַת הַנְּשִׂיאִים – מִבְּלִי כָּל הַגְבָּלָה שֶׁיִּהְיוּ דַוְקָא עֲצֵי שִׁטִּים. וְתָמוּהַּ בִּכְלַל צוּ זָאגְן אַז בְּמִצְרַיִם הָאט מֶען נִיט גֶעקֶענְט גֶעפִינֶען עֵצִים חֲזָקִיםכו אוֹיף צוּ מַאכְן מֶערֶערֶעכז עֲגָלוֹתכח.

However, this is not a satisfactory resolution because the wagons were donated solely because of the generosity of the nesi’im, and there was no commandment that they be made specifically from acacia wood. Moreover, it is difficult to say that in all of Egypt, the Jews could not find other strong wood28 from which they could make additional29 wagons.30

וּלְהָעִיר פוּן מַאֲמַר חַזַ"לכט אַז גֶעווִיסֶע זַאכְן הָאט מֶען גֶעקוֹיפְט פוּן תַּגָּרֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

Note also our Sages’ statement31 that certain items were purchased from non-Jewish merchants who passed through the desert.


אִין סִפְרִיל (וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אִין מִדְרָשׁלא ) לֶערְנְט מֶען אָפּ פוּן פָּסוּק "קַח מֵאִתָּם" – "בָּאוּ וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן וְלֹא קִבֵּל מֹשֶׁה מֵהֶן עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַקֹּדֶשׁלב קַח מֵאִתָּם הָא הִסְכִּימָה דַעְתָּן לְדַעַת הָעֶלְיוֹנָה". דֶערְפוּן אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז נִדְבַת הָעֲגָלוֹת (וּבְמֵילָא – מִסְפָּרָן) אִיז כְּפִי דַעַת ה'. וְעַל דֶּרֶךְ דִי קָרְבָּנוֹת ווָאס דִי נְשִׂיאִים הָאבְּן גֶעבְּרַאכְט (בְּהֶמְשֵׁךְ לְזֶה) לַחֲנוּכַּת הַמִּזְבֵּחַ, זַיְינֶען דָאךְ כַּמָּה פְּרָטִים מֵהֶם גֶעווֶען אַ הוֹרָאַת שָׁעָה, ווִי אוֹיסְגֶערֶעכְנְט אִין רַזַ"ללג אוּן אוֹיךְ אִין פֵּירוּשׁ רַשִׁ"ילד (וּלְדוּגְמָא – קְטוֹרֶת יָחִיד אוּן אוֹיפְן מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, ווָאס מֶען גֶעפִינְט עֶס נִיט בְּמָקוֹם אַחֵר), וּמוּבָן אַז אַ הוֹרָאַת שָׁעָה אִיז גֶעווֶען עַל פִּי הַסְכָּמַת מֹשֶׁה, דַּעַת ה'לה.

There Must Have Been a Reason


Sifri32 – and similarly, the Midrash33 – derive from G‑d’s command to Moshe, “Take [the offering] from them,” that “[the nesi’im] came and stood before the Sanctuary [with the wagons and the oxen], but Moshe did not accept [them] from them until he was told by the Holy One,34 ‘take [them] from them.’ Thus, [the nesi’im’s] understanding accorded with the Sublime Understanding.”

From this, it is apparent that the donation of the wagons – and, as a matter of course, their number – was dictated by Divine wisdom. Similarly, the sacrifices that the nesi’im brought for the dedication of the Altar as a continuation of their donations included several details that were unique Divine directives specifically for that time, as spelled out by our Sages35 and also by Rashi;36 for example, an incense offering brought by a private individual was offered on the Outer Altar, something that was never repeated again. It can be assumed that such a unique directive came in accordance with Moshe’s agreement and G‑d’s wisdom.37

[כָאטשׁ עֶס אִיז גֶעווֶען "וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים" מֵעַצְמָם. אוּן לֹא קִבֵּל מֹשֶׁה מִיָּדָם עַד שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ מִפִּי הַמָּקוֹם, אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק בְּפַשְׁטוּת אַז ווֶען דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט גֶעזָאגְט מֹשֶׁה'ן "יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ"לו אִיז דִי הַקְרָבָה גֶעווֶען עַל פִּי צִיווּי ה'. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה בַּנּוֹגֵעַ נִדְבַת הָעֲגָלוֹת].

True, the nesi’im offered the sacrifices on their own initiative, and Moshe did not accept them until he was instructed to do so by G‑d. Nevertheless, it is clearly understood that when G‑d told Moshe,38 “They shall bring their offerings for the dedication of the Altar,” the offerings were brought based on G‑d’s command. Similar concepts apply regarding the donation of the wagons.

עֶס אִיז אָבֶּער נִיט מִסְתַּבֵּר צוּ זָאגְן אַז דֶער מִסְפַּר הָעֲגָלוֹת אִיז אַ חֻקָּה וּגְזֵירַת הַכָּתוּב, אָן קֵיין שׁוּם טַעַם – וְאַדְּרַבָּא – הֵיפֶּךְ הַסְּבָרָא, כַּנַּ"ל!

וּבִפְרַט אַז, כַּנַּ"ל, דֶער מִסְפָּר אִיז גֶעווֶען כְּפִי דַעְתָּם אוּן עֶרְשְׁט דֶערְנָאךְ אִיז נִתְגַּלֶּה גֶעווָארְן דֵּעָה הָעֶלְיוֹנָה.

However, it is not logical to say that the limited number of wagons was a Divine decree without any clear reason; indeed, as explained above, it appears to run contrary to logic. This conclusion is supported by the fact that, initially, the nesi’im made the donation according to their own thinking;39 only afterwards was it revealed that it was in accord with Divine wisdom.

וּלְהָעִיר אַז בַּא דִי קָרְבָּנוֹת ווָאס זֵיי הָאבְּן גֶעבְּרַאכְט לַחֲנוּכַּת הַמִּזְבֵּחַ, ווָאס "לֹא מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר"לז אַזַא סוּג קָרְבָּנוֹת אוּן אַזַא אוֹפֶן הַהַקְרָבָה, אִיז אַף עַל פִּי אַז דָאס אִיז גֶעווֶען אַ הוֹרָאַת שָׁעָה – אִיז דָא טַעֲמִים אוּן רְמָזִים אוֹיף דֶעם סוּג אוּן מִסְפַּר הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל הַנְּשִׂיאִים ווִי חַזַ"ללח זַיְינֶען מְבַאֵר בַּאֲרוּכָה;

Note as well that the offerings brought for the dedication of the Altar had no parallel;40 never before, nor afterwards, were such offerings brought, nor were sacrifices ever offered in such a manner. Although these offerings were brought as a result of a unique Divine decree, since the nesi’im brought them on their own initiative, they had their own reasons for the types and number of offerings they brought, each alluding to a different concept, as our Sages explain at length.41

עַל דֶּרֶךְ זֶה בְּנִדּוֹן דִּידַן, בַּא דִי נִדְבַת הָעֲגָלוֹת, דַארְף מֶען זָאגְן אַז דָאס ווָאס דִי נִדְבַת הָעֲגָלוֹת וְהַבָּקָר זַיְינֶען גֶעווֶען בְּמִיעוּט וּבְצִמְצוּם (ווָאס אִיז לִכְאוֹרָה הֵיפֶּךְ הַכְּלַל אִין עִנְיָנֵי הַמִּקְדָּשׁ אַז "אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת", כַּנַּ"ל סוֹף סְעִיף א) – אִיז דָא דֶערוֹיף אַ טַעַם וְהַסְבָּרָה אַז אַזוֹי דַארְף זַיְין אִין דֶער נְדָבָהלט.

Similar concepts apply regarding the matter at hand – the donation of the wagons: We must say that the fact that the donation consisted of a minimal number of wagons and oxen – in a manner that appears to run contrary to the general principle that applied regarding the Sanctuary, “There is no room for [an approach that bespeaks] poverty in a place of wealth” – indicates that there was a reason and explanation why they had to make their donation in this manner.42

אוּן ווִי סְ'אִיז קְלָאר אִין גְמָרָאמ, אַז דָא אִיז נוֹגֵעַ וּבְהַדְגָּשָׁה אַז דִי עֲגָלוֹת זָאלְן זַיְין בְּדִיּוּק וּבְדַוְקָא נִיט לֶענְגֶער אוּן נִיט בְּרֵייטֶער ווִי דֶער מָקוֹם ווָאס פָאדֶערְט זִיךְ פַאר הַנָּחַת הַקְּרָשִׁים, אוּן עֶס זָאל נִיט זַיְין קֵיין אִיבֶּערִיקֶע אָרְט (לְלֹא צוֹרֶךְ הַקְּרָשִׁים)מא : אוֹיף דֶעם ווָאס "אוֹרֶךְ עֲגָלָה חָמֵשׁ אַמּוֹת", פְרֶעגְט דִי גְמָרָא "לָמָּה לִי בְּאַרְבַּע וּפַלְגָּא סַגִּי" (אוּן דִי גְמָרָא עֶנְטְפֶערְט "כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִידְחֲקוּ קְרָשִׁים"): וְעַל דֶּרֶךְ זֶה לְגַבֵּי רוֹחַב הָעֲגָלָה "שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֶחֱצֶה" פְרֶעגְט דִי גְמָרָא "לָמָּה לִי בְּאַמְּתָא וּפַלְגָּא סַגְיָא" (אוּן עֶנְטְפֶערְט "כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִידְדוּ קְרָשִׁים").

From the relevant Talmudic passage,16 it is evident – indeed, emphatically so – that the size of the wagons had to be exact, no longer and no wider than the place required for the boards to be placed, without the slightest amount of extra space that was not needed for that purpose.43 Thus, on the phrase, “the length of a wagon was five cubits,” the Talmud asks, “Why was that necessary? Four and a half would have been sufficient.” And the Talmud gives a practical answer, “so that the beams will not be pressed [against each other].” Similarly, with regard to the width of the wagons, two and a half cubits, the Talmud asks, “Why was that necessary? A cubit and a half would have been sufficient,” and answers, “so that the boards do not teeter [during the journey].” Thus, clearly, there is a rationale for the wagons’ exact size.


וְיֵשׁ לוֹמַר דֶעם בִּיאוּר בְּזֶה בְּהַקְדִּים אֵיינֶעם פוּן דִי שִׁינּוּיִים צְווִישְׁן לְשׁוֹן הַסִּפְרִי אוּן לְשׁוֹן הַמִּדְרָשׁ אִין דֶעם מַאֲמַר רַזַ"ל הַנַּ"ל סְעִיף א: אִין סִפְרִי שְׁטֵייט "וְכִי מָה רָאוּ נְשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב לְכַתְּחִלָּה כַּאן וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ בִּתְחִלָּה" (וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אִיז דֶער לָשׁוֹן אִין פֵּירוּשׁ רַשִׁ"י); אִין מִדְרָשׁ אִיז דֶער לָשׁוֹן "לָמָּה נִזְדָּרְזוּ הַנְּשִׂיאִים לָבֹא וּלְהַקְרִיב תְּחִלָּה וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִתְעַצְּלוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא . . בָּאַחֲרוֹנָה".

A Different Type of Offering


It is possible to offer an explanation of the above difficulty by first clarifying one of the differences between the wording used by Sifri and that used by the Midrash when quoting our Sages’ teaching cited in sec. 1.

Sifri states, “What prompted the nesi’im [to be the] first [to donate for the dedication of the Altar,] when [by contrast] they were not the first to donate for the work of [constructing] the Sanctuary?” (Rashi also uses similar wording.) However, the Midrash words the question differently, stating, “Why did the nesi’im eagerly come and bring their offerings [for the Altar] first although they were lax [regarding] the work of [constructing] the Sanctuary and did not bring [their donations]… until the end?”

וְיֵשׁ לְבָאֵר אֵיינֶעם פוּן דִי שִׁינּוּיֵי הַלְּשׁוֹנוֹת, אַז לוֹיט דֶעם סִפְרִי זַיְינֶען דִי שֵׁשׁ עֲגָלוֹת וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר נִיט אִין אַ גֶדֶר פוּן קָרְבָּן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לוֹיטְן מִדְרָשׁ זַיְינֶען זֵיי לְהַקְרִיב – בְּגֶדֶר קָרְבָּן (כִּלְשׁוֹן הַכָּתוּב מַמָּשׁ "וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם"), אוּן ווִי עֶס שְׁטֵייט בְּהֶמְשֵׁךְ דִּבְרֵי הַמִּדְרָשׁ "כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר הַמִּשְׁכָּן הִקְדִּימוּ וְהֵבִיאוּ קָרְבָּן בִּזְרִיזוּת הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו'"מב.

One of the differences in the wording used is that, according to Sifri, the six wagons and the twelve oxen were not categorized as korbanos, “offerings,” but merely as “donations.” By contrast, the Midrash speaks of “bring[ing] offerings,” following the wording of the verse, “they brought their offering.” Thus, the Midrash proceeds to state, “When the Sanctuary was completed, they acted first and brought their offering eagerly. This is indicated by the verse, ‘The nesi’im of Israel brought their offering....’ ”44

אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ צוּ דַעַת הַמִּדְרָשׁ, גֶעפִינְט מֶען אִין אַ שְׁפֶּעטֶערְדִיקְן אָרְט אִין מִדְרָשׁמג "וְהָיָה מֹשֶׁה מִתְיָרֵא . . שֶׁמָּא אַחַת מִן הָעֲגָלוֹת נִשְׁבְּרָה אוֹ א' מִן הַשְּׁוָרִים מֵת וְנִמְצָא קָרְבָּן שֶׁל נְשִׂיאִים פָּסוּל אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָיוּ . . נִתַּן לָהֶם הֲוָיָה שֶׁיִּהְיוּ קַיָּמִים לְעוֹלָם" (אוּן אִיז מַמְשִׁיךְ אִין מִדְרָשׁ אוּן בְּרֶענְגְט פַארְשִׁידֶענֶע דֵיעוֹת הֵיכָן הִקְרִיבוּם – "בְּנוֹב הִקְרִיבוּם", "בְּגִבְעוֹן הִקְרִיבוּם", "בְּבֵית הָעוֹלָמִים הִקְרִיבוּם" – אָדֶער "בַּגִּלְגָּל"מד ).

Similarly, in a later source in the Midrash,45 we find a similar reference to the wagons and oxen brought by the nesi’im:

Moshe feared that… perhaps one of the wagons would break or one of the oxen would die and thus the sacrifice of the nesi’im would become invalid. The Holy One, blessed be He, told him, “They shall be….” [By doing so, He] endowed them with [timeless] existence, so that they would exist forever.

The Midrash proceeds to mention different opinions where the oxen were offered as sacrifices on the altar – in Nov, in Givon, in the Beis HaMikdash, or in Gilgal.46

In other words, it is possible to interpret the Midrash in two ways:

דָאס הֵייסְט: אִין מִדְרָשׁ גוּפָא קֶען מֶען לֶערְנֶען אוֹיף צְווֵיי אוֹפַנִּים: לוֹיט דֶער הַתְחָלַת הַמִּדְרָשׁ הָא' "לָבוֹא וּלְהַקְרִיב", אִיז דֶער "קָרְבָּן" (בְּעִיקָר) אִין דֶער הֲבָאַת הַגַּבְרָאמה, אוּן לוֹיט דֶער צְווֵייטֶער פִּסְקָא אִין מִדְרָשׁ "וְנִמְצָא קָרְבָּן שֶׁל נְשִׂיאִים פָּסוּל" אִיז אוֹיךְ דִי חֶפְצָא ווָאס זֵיי הָאבְּן גֶעבְּרַאכְטמו, דִי עֲגָלוֹת אוּן דִי שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָרמז, גֶעווָארְן אַ קָרְבָּןמח.

a) According to the beginning of the Midrash – which speaks of the nesi’im “com[ing] and bring[ing]” the wagons and the oxen – the bringing of the offerings was referred to as a sacrifice primarily to highlight their personal initiative (to borrow a term from Talmudic scholarship, it was a function of the gavra).47

b) However, the second portion of the Midrash, which speaks of “the sacrifice of the nesi’im be[ing] invalid,” implies that their initiative caused the objects that they brought,48 the wagons and the twelve oxen49 – in Talmudic parlance, the cheftza – to become consecrated as a sacrifice.50

אוּן לְכָל הַדֵּעוֹת הָאבְּן גֶעדַארְפְט זַיְין נִיט מֶער פוּן "שֵׁשׁ עֲגָלוֹת" – אַף עַל פִּי ווָאס עֶס אִיז אַ צִמְצוּם, הֵיפֶּךְ עֲשִׁירוּת, פוּן דִי עֲגָלוֹת וְהַבָּקָר.

In any case, according to all opinions, there was no need for more than six wagons, even though this reflected constraint – the opposite of a wealthy person’s approach – with regard to the wagons and the oxen.


דֶער בִּיאוּר בָּזֶה:

נָאכְדֶעם ווִי דֶער מִדְרָשׁ הַנַּ"ל אִיז מְפָרֵשׁ "אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן" אִיז עֶר מַמְשִׁיךְ "וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה הַזֹּאת שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָּׂשכָרמט שֶׁכָּךְ אָמְרוּ לָהֶם מִשְׁכָּן שֶׁעֲשִׂיתֶם פּוֹרֵחַ הוּא בָּאֲוִיר אֶלָּא הִתְנַדְּבוּ עֲגָלוֹת שֶׁתִּהְיוּ נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בָּהֶם".

Completing the Sanctuary’s Construction


To clarify the points raised initially: After its initial statements, the Midrash5 proceeds to explain:

[The nesi’im] said, “What should we bring?” and they went and brought wagons that would carry the Sanctuary.

Who offered this advice? The tribe of Yissacher.51 This is what they told them, “Will the Sanctuary that you built fly in the air? Donate wagons that will carry it.”

וְיֵשׁ לוֹמַר הַכַּוָּנָה אַז עֶס אִיז נִיט נָאר אַן עִנְיָן חִיצוֹנִי פוּן דֶעם מִשְׁכָּן – ווִי ווֶעט מֶען עֶם אַרִיבֶּערְפִירְן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם – נָאר דֶער מִשְׁכָּן ווֶערְט אַ זַאךְ ווֶעלְכֶע אִיז נִשָּׂא בָּעֲגָלוֹתנ.

It can be said that the intent is that the advice they gave was not merely peripherally related to the Sanctuary, i.e., a practical solution regarding how to transport the Sanctuary from one place to another, but rather redefined the nature of the Sanctuary – it would become an entity that is transported by wagons.52

אָן דִי עֲגָלוֹת אִיז דֶער מִשְׁכָּן אַ זַאךְ ווֶעלְכֶע אִיז אַ "פּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר", דִי עֲגָלוֹת אוּן י"ב הַבָּקָר זַיְינֶען נִיט (נָאר) אַ מִיטְל בְּעַלְמָא צוּ פִירְן דֶעם מִשְׁכָּן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, נָאר עֶס פּוֹעֵל'ט אַ שִׁינּוּי וּגְמַר אִין דֶעם מִשְׁכָּן, אִין דֶער חֶפְצָא פוּנֶעם מִשְׁכָּן. ווִיבַּאלְד אַז דֶער מִשְׁכָּן אִיז גֶעבּוֹיט גֶעווָארְן אַלְס "אֹהֶל (מוֹעֵד)" – נִיט קֵיין בִּנְיָן קָבוּעַ, נָאר צוּ גֵיין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם (צוּזַאמֶען מִיט דִי אִידְן), אִיז כָּל זְמַן סְ'זַיְינֶען נִיטָא קֵיין עֲגָלוֹת אוּן בָּקָר "שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן" אִיז נִיט נִגְמַר גֶעווָארְן דִי עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן – "מִשְׁכָּן שֶׁעֲשִׂיתֶם פּוֹרֵחַ הוּא בָּאֲוִיר"

Without the wagons, the Sanctuary would essentially be an entity that “flies in the air.” The wagons and the twelve oxen were not merely mediums to transport the Sanctuary from place to place, but rather they brought about a change and a state of completion to the Sanctuary, affecting its very substance. Since the Sanctuary was built as “the Tent of Meeting” – i.e., it was a tent, a temporary structure, intended to be transported from place to place, accompanying the Jewish people on their journeys through the desert – as long as there were no wagons and oxen to transport it, the construction of the Sanctuary was not complete, as indicated by the question, “Will the Sanctuary that you built fly in the air?”

[וּלְפִי זֶה קוּמְט אוֹיס אַז הֲבָאַת הָעֲגָלוֹת וְהַבָּקָר אִיז אַ גְמַר בַּמִּשְׁכָּן, אַ מֵעֵין פוּן פְּעוּלַּת הַקָּרְבָּנוֹת בְּהַמִּזְבֵּחַ ווָאס זַיְינֶען עֶם מְחַנֵּךְ צוּ מַקְרִיב זַיְין אוֹיף עֶם תְּמִידִים כְּסִדְרָן וכו': מִיט חֲנוּכַּת הַמִּזְבֵּחַ אִיז גֶעווָארְן דֶער גְמַר עֲשִׂיַּת הַמִּזְבֵּחַנא – דִי עֲגָלוֹת וְהַבָּקָר לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן – זַיְינֶען בְּיַחַס צוּם מִשְׁכָּן – מֵעֵין קָרְבָּנוֹת דְּחִינּוּךְ הַמִּזְבֵּחַ לַמִּזְבֵּחַ, מִיט דִי עֲגָלוֹת וְהַבָּקָר ווֶערְט דֶער גְמַר עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן]נב.

According to this conception, bringing the wagons and the oxen completed the Sanctuary; thus, the effect is comparable to the effect of bringing the offerings on the Altar. Those sacrifices prepared and dedicated the Altar so that sacrifices could be brought on it in an ongoing manner. In other words, the sacrifices for the dedication of the Altar completed its construction.53 Similarly, the wagons and the oxen to transport the Sanctuary functioned in relation to the Sanctuary like the sacrifices that dedicated the Altar – the wagons and the oxen completed the fashioning of the Sanctuary.54


עַל פִּי הַנַּ"ל אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז כְּשֵׁם ווִי אִין מִשְׁכָּן (אוּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ) גוּפָא, אַף עַל פִּי אַז סְ'אִיז גֶעווֶען אַ הַנְהָגָה פוּן עֲשִׁירוּת וְהַרְחָבָה, אִיז אָבֶּער נִיטגֶעווֶען קֵיין אֵיין פְּרַט וּפְרַט דִּפְרַט ווֶעלְכֶער אִיז נִיט אוֹיסְגֶענוּצְט גֶעווָארְן צוּלִיבּ אַ פְּעוּלָּה וְעִנְיָן מְסוּיָּם אִין מִשְׁכָּן

No More and No Less


Based on the above, it is understood that although the approach that characterized the Sanctuary and the Beis HaMikdash was one of wealth and bounty, there was not a single entity or detail that was not used for a specific action or purpose.

[וְיֵשׁ לוֹמַר בְּדֶרֶךְ אֶפְשָׁר, אַז דֶער חֵלֶק וּפְרַט ווָאס אִיז מְיוּתָּר אוּן ווֶערְט נִיט אוֹיסְגֶענוּצְט אִין מִשְׁכָּן (דְּאִיקְּרִי מִקְדָּשׁ) אִיז אַ מֵעֵין פוּן מַכְנִיס חוּלִּין לָעֲזָרָה, אַ דָבָר חוֹל אִין מִשְׁכָּןנג ],

(It is possible to offer the hypothesis that were a particular element or detail in the Sanctuary – which is also called a Mikdash – to be uncalled for and unnecessary, it would be like bringing a non-sacrificial food into the courtyard of the Sanctuary,55 i.e., bringing something mundane into the Sanctuary.56 )

עַל דֶּרֶךְ זֶה אִיז בַּנּוֹגֵעַ צוּ דִי עֲגָלוֹת וּבָקָר ווֶעלְכֶע זַיְינֶען אַ חֵלֶק פוּן מִשְׁכָּןנד, אַז דָאס הָאט גֶעמוּזְט זַיְין בְּמִדָּה מְדוּיֶּקֶת בְּתַכְלִית, (לֹא פָחוֹת, אָבֶּער אוֹיךְ) לֹא יוֹתֵר. אַז עֶס זָאל נִיט זַיְין קֵיין אֵיין פְּרַט וְחֵלֶק ווָאס ווֶערְט נִיט אוֹיסְגֶענוּצְט פַאר זֵייעֶר צְווֶעק, טְרָאגְן דֶעם מִשְׁכָּן: סַיי אִין דֶער מִדָּה בְּכַמּוּת, שֵׁשׁ עֲגָלוֹת מִיט זֵייעֶרֶע מִדּוֹת מְדוּיָּקוֹת כַּנַּ"ל – נִיט מֶערֶערֶע עֲגָלוֹת אוּן נִיט גְרֶעסֶערֶע עֲגָלוֹת; סַיי אִין דִי שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר ווָאס פִירְן דִי עֲגָלוֹת,

Similar concepts apply regarding the wagons and the oxen which became a part of the Sanctuary:57 they had to be precisely measured, ensuring that their size and number were no less than necessary, but also no more than necessary, so that there would not be any portion or detail which would not be used for its intended purpose – transporting the Sanctuary. The measure of everything had to be precise, both in the number of wagons – six, no more – and in their size, that they not be larger than necessary. Similarly, this principle applied to the twelve oxen that pulled the wagons.

כָאטשׁ דָאס אִיז אַ מַשָּׂא כְּבֵדָה בְּיוֹתֵר, דַארְף מֶען הָאבְּן אַז עֶס זָאל אוֹיסְגֶענוּצְט ווֶערְן בִּשְׁלֵימוּת דִי כֹּחוֹת פוּן יֶעדֶע פוּן דִי שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר ווָאס הָאבְּן גֶעפִירְט דִי עֲגָלוֹת,

אוּן ווֶען אִין דֶעם ווָאלְט גֶעווֶען אַ גְרֶעסֶערֶע מִדָּה אָדֶער מֶערֶערֶע עֲגָלוֹת וכו' אִיז נִיט נָאר אַז דִי הוֹסָפָה ווֶערְט נִיט קֵיין חֵלֶק פוּן דֶער (עֲשִׂיַּת הַ)מִּשְׁכָּן, נָאר דֶעמָאלְט אִיז עֶס נִיט דֶער שִׁיעוּר פוּן דִי עֲגָלוֹת

True, this was a very heavy burden. However, it was necessary to use the strength and power of each of the twelve oxen that pulled the wagons to the fullest extent. Were there to have been more or larger wagons or more oxen, not only would the addition not have been part of the construction of the Sanctuary, but there would have been an imprecision in the measure of the wagons and the oxen.

בִּיז אַז קְרָא יְתֵרָה קָמַשְׁמַע לָן: כֹּלנה כֶּסֶף הַכֵּלִים וגו' לִמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ מְכֻוָּנִים בְּמִשְׁקָלָן שׁוֹקְלָן אֶחָד אֶחָד וְשׁוֹקְלָן כֻּלָּן כְּאֶחָד לֹא רִבָּה וְלֹא מִעֵט כו',

This principle is so fundamental that the Torah includes a specific phrase58 – “all the silver of the utensils” to teach it. Our Sages59 interpret that phrase as meaning “that [all] the utensils of the Sanctuary were of precise weight; whether weighed individually or collectively, there was neither more nor less than the specified amount.”

וּלְהָעִיר פוּן דֶעם דִיןנו אַז כְּלֵי שָׁרֵת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא מְלֵאִיןנז.

Note, as well, in a somewhat similar vein, the ruling of our Sages,60 “Sacred utensils only sanctify [their contents] when they are full.”61


וְיֵשׁ לְהוֹסִיף בְּזֶה,

וּבִפְרַט אַז בִּיאוּר הַנַּ"ל אִיז לוֹיטְן מִדְרָשׁ אַז אוֹיךְ דִי עֲגָלוֹת וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר הָאבְּן אִין זִיךְ אַ גֶדֶר קָרְבָּן, אוּן דֶערִיבֶּער טָאר בַּיי זֵיי נִיט זַיְין קֵיין אֵיין פְּרַט וְחֵלֶק ווָאס ווֶערְט נִיט אוֹיסְגֶענוּצְט פַאר זֵייעֶר צְווֶעק, אִין טְרָאגְן דֶעם מִשְׁכָּן וְכַנַּ"ל.

The Mitzvah Was Not Given to the Oxen


A further point can be added: The above explanation follows the opinion of the Midrash – that the wagons and the twelve oxen were categorized as sacrifices. Accordingly, there certainly cannot be any element or detail that is not used for their purpose – transporting the Sanctuary.

אָבֶּער לְדַעַת הַסִּפְרִי וְעַל דֶּרֶךְ זֶה לְפֵירוּשׁ רַשִׁ"י ווָאס זַיְינֶען מְפָרֵשׁ אַז מְ'הָאט גֶעבְּרַאכְט דִי עֲגָלוֹת וּבָקָר לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן אוּן זַיְינֶען דֶערְבַּיי נִיט מַדְגִּישׁ אַז זֵיי הָאבְּן אַ גֶדֶר פוּן קָרְבָּן –

יֵשׁ לְבָאֵר דֶעם דִיּוּק אוּן דֶעם צִמְצוּם בְּמִסְפָּר פוּן דִי עֲגָלוֹת וְהַבָּקָר:

However, even according to the understanding of Sifri and Rashi, who emphasize that the wagons and the oxen were brought to transport the Sanctuary without categorizing them as sacrifices, an explanation can be given for the constraint in the number of wagons and oxen:

מַשָּׂא הַמִּשְׁכָּן אִיז גֶעווֶען אֵיינֶע פוּן דִי עֲבוֹדוֹת פוּן דִי לְוִיִּיםנח, ווִי עֶר זָאגְט בִּתְחִלַּת הַסֶּדְרָהנט "זֹאת עֲבוֹדַת מִשְׁפְּחוֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבוֹד וּלְמַשָּׂא", וְעַל דֶּרֶךְ זֶה בַּיי דִי בְּנֵי מְרָרִי – "וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבוֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן גו'"ס.

Transporting the Sanctuary was one of the services performed by the Levites,62 as stated in the beginning of the Torah reading,63 “This is the service of the families of the Gershonites to serve and to transport.” Similarly, it is written regarding the descendants of Merari,64 “This is what they are charged to transport as their entire service in the Tent of Meeting: the boards of the Sanctuary….”

עֶס אִיז מוּבָן אַז בְּשַׁעַת דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אָנְגֶעזָאגְט "קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ (הָעֲגָלוֹת וְהַבָּקָר) לַעֲבוֹד אֶת עֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּ אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ", אִיז נִיט גֶעווֶען דִי כַּוָּנָה דֶערְבַּיי צוּנֶעמֶען פוּן דִי לְוִיִּם דִי עֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּקֹּדֶשׁ, ווָאס אִיז דִי לְוִיִּם'ס קְדוּשָּׁה, נִיט צוּנֶעמֶען דֶעם חִיּוּב פוּן דִי לְוִיִּם, נָאר דִי עֲבוֹדַת מַשָּׂא אִיז גֶעווֶען אוּן גֶעבְּלִיבְּן מוּטָּל אוֹיף דִי לְוִיִּם בַּיְים אַרוֹיפְלֵייגְן דִי חֶלְקֵי הַמִּשְׁכָּן אוֹיף דִי עֲגָלוֹת אוּן בַּיְים אַרָאפְּנֶעמֶען פוּן זֵיי, אוּן אוֹיךְ בְּשַׁעַת זֵיי זַיְינֶען גֶעלֶעגְן אוֹיף דִי עֲגָלוֹת זַיְינֶען לְוִיִּים נָאכְגֶעגַיְינְגֶען וכו', – כְּדִלְקַמָּן – אוּן דִי עֲגָלוֹת זַיְינֶען גֶעווֶען נָאר אוֹיף "לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ"סא. וְהַיְינוּ: אוֹיךְ דֶעמָאלְט זַיְינֶען נִיט דִי עֲגָלוֹת וּבְנֵי הַבָּקָר דִי נוֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן, נָאר דִי לְוִיִּם טְרָאגְן דֶעם מִשְׁכָּן דוּרְךְ דִי עֲגָלוֹת.

It is thus understood that when G‑d told Moshe to take the wagons and the oxen from the nesi’im – so that “they will be [used] to carry out the service of the Tent of Meeting; give them to the Levites, each man in accordance with his work”65 – the intent was not to remove the service of transporting the holy articles from the Levites, for this task endowed them with sanctity. Even after the oxen and the wagons were donated, the task of transporting the Sanctuary remained the Levites’. They were responsible for loading the different elements of the Sanctuary onto the wagons and unloading them when setting up camp again. Moreover, even when the elements of the Sanctuary were being carried on the wagons, the Levites were charged with following the wagons, as will be explained. The purpose of the wagons was solely to “lessen their burden,”66 i.e., even then, the wagons and the oxen were not the ones who transported the Sanctuary. Instead, it was the Levites who transported the Sanctuary via the wagons.

אוּן דֶערִיבֶּער אִיז "הִסְכִּימָה דַעְתָּן לְדַעַת הָעֶלְיוֹנָה" אוּן זֵיי הָאבְּן גֶעגֶעבְּן בִּכְלַל נָאר שֵׁשׁ עֲגָלוֹת, אוּן פַאר דֶעם מַשָּׂא כָּבֵד פוּן בְּנֵי מְרָרִי זַיְינֶען גֶעווֶען נָאר פִיר עֲגָלוֹת,

For this reason, the nesi’im’s “understanding accorded with the Sublime Understanding,”33 and they donated only six wagons and, despite the heavy weight of the burden transported by the descendants of Merari, they were given only four wagons.

דִי עֲבוֹדַת מַשָּׂא מוּז זַיְין בְּאוֹפֶן אַז אַ בֶּן לֵוִי זָאל נָאכְגֵיין כָּל הַדֶּרֶךְ "אֲחוֹרֵי הָעֲגָלָה" אוּן אַכְטוּנְג גֶעבְּןסב – "וּכְשֶׁרוֹאֶה אוֹתָן מִשְׁתַּלְּפוֹת אֶל תּוֹךְ הָאֲוִיר רָץ כו'" (כַּנַּ"ל סְעִיף א) – ווַיְיל דִי לְוִיִּם זַיְינֶען דִי נוֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן (נָאר לְהָקֵל עֲלֵיהֶם אִיז עֶס עַל יְדֵי הָעֲגָלוֹת).

As mentioned, the Levites were charged with the task of transporting the Sanctuary. For this reason, the Sanctuary had to be transported in a manner requiring a Levite to follow the wagons throughout the entire journey and pay attention67 to the position of the boards and other articles. “When he would see [boards] slipping into the empty space [between the stacks of boards on the wagons], he would run…,” as mentioned in sec. 1 above. Since the Levites were those who transported the Sanctuary, this responsibility was theirs. The wagons only served to facilitate their task.


דִי הוֹרָאָה פוּן דֶעם בַּעֲבוֹדַת הָאָדָם: חַזַ"לסג זָאגְן אַז "כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ לֹא בָרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה", ווָאס דֶער כְּלַל אִיז אַלֶעמָאל אוּן אוּמֶעטוּם – בְּכָל חֶלְקֵי וּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה.

Everything Has a Purpose


There is an all-encompassing lesson from the above for our Divine service. Our Sages teach,68 “Everything that the Holy One, blessed be He, created in His world [has a purpose]. He did not create anything needlessly.” This principle is all-embracing, applicable at all times and all places, in every detail and element of creation.

בַּעֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן, ווָאס דֶעמָאלְט אִיז גֶעווָארְן "בָּאתִי לְגַנִּי לִגְנוּנִי"סד – אַז נָאךְ דִי אַלֶע חֲטָאִים ווָאס הָאבְּן גוֹרֵם גֶעווֶען סִילּוּק הַשְּׁכִינָה, אִיז יָרְדָה הַשְּׁכִינָה לְמַטָּה בָּאָרֶץ, אִין דֶעם מִשְׁכָּן, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָםסה – אִיז דֶעמָאלְט, בִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, אַרוֹיסְגֶעקוּמֶען בְּגִילּוּי ווִי קֵיין שׁוּם פְּרט אִיז נִיט לְבַטָּלָה חַס וְשָׁלוֹם, נָאר יֶעדֶער אֵיינְצִיקֶער פְּרַט ווֶערְט אוֹיסְגֶענוּצְט בִּשְׁלֵימוּת פַאר דֶעם תַּפְקִיד, צוּלִיבּ ווֶעלְכְן דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אִים בַּאשַׁאפְן.

At the time of the construction of the Sanctuary, G‑d said, “ ‘I came into My garden,’ My wedding chamber.”69 After all the sins that caused the Divine Presence to withdraw from the earth, at the time of the construction of the Sanctuary, the Divine Presence descended to the earth again and was revealed, as reflected in the verse,70 “They shall make a Sanctuary for Me and I will dwell among them.” At the completion of the construction, it became clear that it did not contain any superfluous element; every individual detail was used in full for which G‑d created it.

אוּן דֶערְפַאר, כָאטשׁ דִי הַנְהָגָה אִין דֶעם מִקְדָּשׁ אִיז בְּאוֹפֶן שֶׁל עֲשִׁירוּת, אִיז דָאס אָבֶּער נִיט אִין אַן אוֹפֶן פוּן לְבַטָּלָה חַס וְשָׁלוֹם, נָאר עֶס אִיז נִיכָּר ווִי יֶעדֶער פְּרַט פִירְט דוּרְךְ זַיְין תַּפְקִיד וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ; אוּן דֶערִיבֶּער, ווִיבַּאלְד אַז אוֹיף לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן זַיְינֶען גֶענוּג י"ב בָּקָר אוּן שֵׁשׁ עֲגָלוֹת (בְּאוֹרֶךְ וְרוֹחַב מְסוּיָּם), הָאט קֵיין אָרְט נִיט אַז מְ'זָאל דֶערוֹיף מוֹסִיף זַיְין. אוּן דֶעם "וְהוֹתֵר" ווָאס אִיז דָא – דַארְף (אוּן מוּז) עֶר אוֹיסְנוּצְן אִין אַ צְווֵייטְן עִנְיָן בַּמִּשְׁכָּןסו.

Therefore, although the Sanctuary was characterized by an approach that reflected abundance and wealth, it did not contain any needless elements. Instead, it was apparent how every specific element fulfilled its purpose and the goal of its creation. Accordingly, since twelve oxen and six wagons of a specific length and width were sufficient to transport the Sanctuary, there was no reason to add anything beyond that. Any surplus that existed because of the donations should – and must – have been used for another purpose in the Sanctuary.71

ווָאס פוּן דֶעם אִיז דִי הוֹרָאָה צוּ יֶעדְן אִידְן אִין עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ, כְּמַאֲמַר רַזַ"לסז אוֹיף וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם "בְּתוֹכוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּתוֹכָם" – בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אוֹיף ווִיפְל עֶר דַארְף זַיְין נִזְהָר אַז יֶעדֶער כֹּחַ וּבְכָל פְּרָטָיו ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אִים גֶעגֶעבְּן זָאל נִיט זַיְין לְבַטָּלָה חַס וְשָׁלוֹם, נָאר אוֹיסְנוּצְן אִים אִין דֶער פוּלְסְטֶער מָאס פַאר דֶעם תַּכְלִית וְתַפְקִיד צוּלִיבּ ווֶעלְכֶען דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אִים בַּאשַׁאפְן – "אֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי"סח.

Herein, lies a lesson for every Jew regarding the construction of his personal Sanctuary. Our Sages72 noted that the word, bisocham, “among them,” in the verse, “They shall make a Sanctuary for Me and I will dwell among them,” employs a plural form, not the singular, “within it.” The implication is that G‑d’s dwelling is not only in the structure of the Sanctuary, but in every individual Jew. The above explanations emphasize the extent to which each of us must be careful regarding every potential and every element that G‑d granted us, not to allow them to be left unused. Instead, they should be employed in the most complete manner for the goal and purpose for which G‑d created them, as indicated by our Sages’ saying,73 “I was created to serve my Creator.”

אוּן דָאס רֶעדט זִיךְ ווֶעגְן יֶעדְן כֹּחַ בְּכֹחוֹת נַפְשׁוֹ, צוּ ווִיסְן, אַז בְּשַׁעַת עֶר לֶערְנְט תּוֹרָה אוּן אִיז זִיךְ נִיט מִתְיַגֵּעַ כִּדְבָעֵיסט, נוּצְט עֶר נִיט אוֹיס כִּדְבָעֵי אָט דֶעם כֹּחַ ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אִים גֶעגֶעבְּןע ;

אוּן עַל דֶּרֶךְ זֶה בַּנּוֹגֵעַ יֶעדֶער פְּרַט אִין זַיְינֶע כִּשְׁרוֹנוֹת, אַז עֶר זָאל ווֶערְן אוֹיסְגֶענוּצְט "לְשֵׁם שָׁמַיִם" אוּן צוּלִיבּ "דָעֵהוּ" –

אוֹיף קִיּוּם הַמִּצְוֹת אוּן – קִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּהִידּוּר, אוּן אַזוֹי אוֹיךְ בִּפְרַט אִין דֶעם עִנְיָן פוּן הֲפָצַת הַיַּהֲדוּת חוּצָה.

This applies to every one of the powers our souls possess. For example, when one does not labor in Torah study as necessary,74 he is not utilizing the potential which G‑d gave him in a complete manner.75 Similar concepts apply to every particular detail and element of our personal abilities; we must use them “for the sake of Heaven,”76 and to gain knowledge of G‑d.77 They should be employed for the sake of observing the mitzvos in a meticulous manner, and also – and particularly – for spreading Yiddishkeit outward.

וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אוֹיךְ אִין זְמַן, אַז אֲפִילוּ ווֶען עֶר הָאט שׁוֹין "מְמַלֵּא" גֶעווֶען, אָנְגֶעפִילְט 23 שָׁעָה מִיט 59 מִינוּט פוּן דֶעם מֵעֵת־לְעֵת, דַארְף עֶר זִיךְ מִשְׁתַּדֵּל זַיְין אַז אוֹיךְ דִי אֵיינְצִיקֶע אִיבֶּערְגֶעבְּלִיבֶּענֶע מִינוּט זָאל נִיט גֵיין לְבַטָּלָה חַס וְשָׁלוֹם.

Similar concepts apply regarding maximizing our use of time: Even when a person has filled 23 hours and 59 minutes of the day with positive and fruitful Torah activity, he must endeavor that the one remaining minute not go to waste.


אוּן דָאס אִיז דִי הוֹרָאָה ווָאס מְ'לֶערְנְט אָפּ פוּן מִשְׁכָּן, אַז בְּשַׁעַת עֶס אִיז דָא אַן אִיבֶּערִיקֶע זַאךְ ווָאס פִירְט נִיט דוּרְךְ אִיר תַּפְקִיד בִּשְׁלֵימוּת, פֶעלְט עֶס דֶעמָאלְט אִין כְּלָלוּת עֲשִׂיַּת הַמִּשְׁכָּן אוּן בְּמֵילָא אוֹיךְ חַס וְשָׁלוֹם אִין דֶעם וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

A Responsibility Incumbent Upon Each One of Us


This lesson can be derived from the Sanctuary: Whenever anything appears superfluous and is not being used to fulfill its purpose in a complete sense, something is lacking – not only for that particular entity, but for the entire construction of the Sanctuary – and consequently, the indwelling of the Divine Presence within the world is not complete.

בְּשַׁעַת אַ אִיד פַארְפֶעלְט אִין אוֹיסְנוּצְן אֲפִילוּ אַ פְּרַט הֲכִי קָטָן שֶׁבְּחֶלְקוֹ בָּעוֹלָם אוּן עֶס גֵייט לְבַטָּלָה חַס וְשָׁלוֹם, ווֶערְט כִּבְיָכוֹל אַ בִּלְבּוּל אִין דֶער בְּרִיאָה פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, ווָאס "לֹא בָרָא (בְּעוֹלָמוֹ) דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה".

When a Jew fails to use even the smallest detail of the portion of the world designated for him and lets it go to waste, G‑d’s entire creation is disrupted, as it were, because G‑d “did not create anything in His world needlessly.” Conversely, when everyone uses all of his potential for the purpose for which he was created – “to serve his Creator” – he causes the Divine Presence to rest in his own person and in the entire world in a revealed manner.

אוּן בְּשַׁעַת יֶעדֶער אֵיינֶער נוּצְט אוֹיס אַלֶע זַיְינֶע כֹּחוֹת אוֹיף דֶעם "אֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי" – טוּט זִיךְ אוֹיף דֶער "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" בְּאוֹפֶן גָּלוּי בּוֹ בְּעַצְמוֹ אוּן עַל יְדֵי זֶה בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ,

ווָארוּם דוּרְךְ דֶעם ווָאס יֶעדֶער פְּרָט בְּהַבְּרִיאָה פִירְט דוּרְךְ דֶעם תַּפְקִיד צוּלִיבּ ווֶעלְכְן דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט דֶעם פְּרַט בַּאשַׁאפְן, ווֶערְט נִתְגַּלֶּה אִין דֶער בְּרִיאָה וּבְכָל חֵלֶק שֶׁבָּהּ, ווִי דָאס אִיז אַ בְּרִיאָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגִילּוּי,

When every particular element of creation carries out the specific purpose for which G‑d created it, it will be revealed throughout the entire creation and in every element of it that it is G‑d’s handiwork and that it is He Who is actually bringing it into being.

אוּן עֶס ווֶערְט אוֹיפְגֶעבּוֹיט דֶער בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי, וּבְתוֹכוֹ קוּמְט אַרָאפּ דֶער מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה ווָאס אִיז קַיָּם לָעַדעא, הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו גו'

אִין דֶעם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ עַל יְדֵי מָשִׁיחַ צִדְקֵנוּ – עֶס גֵייט נִיט דוּרְךְ קֵיין אֵיין רֶגַע לְבַטָּלָה, חַס וְשָׁלוֹם,

נָאר כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא עִכְּבָם הַמָּקוֹם כְּהֶרֶף עַיִןעב,

מִיַּד מַמָּשׁ.

Such efforts will lead to the building of the Third Beis HaMikdash. In it will be included the Sanctuary that Moshe had constructed – the tent itself and all of its utensils – for it exists for all time.78 This will take place in the Third Beis HaMikdash; may it be built speedily in our days by Mashiach, so that not even one moment will pass in a wasteful manner but, instead, the redemption will come immediately, “as in the days of your Exodus from the land of Egypt,”79 when G‑d did not delay them for even the blink of an eye.80 May all this take place now.

(משיחות ש״פ נשא תשל״ג, מוצאי ש״פ נשא תשל״ח, י״ב סיון תשמ״ב)
לקוטי שיחות חלק כח נשא ב

Adapted from sichos delivered on Shabbos Parshas Naso, 5733 (1973); Motzaei Shabbos Parshas Naso, 5738 (1978); 12 Sivan, 5742 (1982)
Likkutei Sichos, Volume 28, P. 40ff.