Introduction
This Torah reading – and indeed, a major portion of the Book of Bamidbar – focuses on the censuses taken of the Jewish people.1 In many sources,2 it is explained that a census highlights the fundamental G‑dly core that lies within the heart of every Jew. No man – regardless of his virtues – is counted as more than one, and no man – regardless of his shortcomings – is counted as less than one, because every Jew possesses the same fundamental G‑dly spark.
In this sichah, the Rebbe develops this concept by contrasting this essential G‑dly spark with the conscious powers of the soul, those that control our everyday functioning. A Jew’s G‑dly spark is absorbed and dominated solely with G‑dliness. All existence is seen as a reflection of Him. By contrast, our conscious powers operate in the context of a material world and see every entity as its own being. What is the relation between these two different mindsets? Must they be in opposition to each other? Is it possible for them to interrelate and, moreover, for the G‑dly core to permeate and take over our conscious powers to the extent that they see G‑dliness in all material things?
The Rebbe elaborates on these concepts by focusing on the three censuses of the Jewish people that were taken in a little more than one year after their Exodus from Egypt. The first counting was directly after the Exodus. At that time, their inner G‑dly spark was aroused, but it had no connection with their conscious powers. They were counted again after the sin of the Golden Calf, the acceptance of their teshuvah, and the command to build the Sanctuary. The command,3 “Make a Sanctuary for Me and I will dwell among them” – i.e., that G‑d would rest within the Jewish people and within every individual Jew4 – indicated the beginning of a new phase, the integration of the influence of this G‑dly spark within the context of the Jews’ conscious powers.
Nevertheless, this integration involves a process whose purpose is not necessarily realized immediately. Thus, it was not until several months later that the Jews were ready for G‑d to dwell within them in the most complete sense, i.e., to live their lives aligned entirely with their G‑dly core.
Through these insights, this Torah reading prepares us for the coming Shavuos festival when we will relive the giving – and the receiving – of the Torah, for the Torah makes possible the integration of our conscious selves and our inner G‑dly core.
Living with the Times
In most years, we read Parshas Bamidbar on the Shabbos before the holiday of Shavuos,5 the time of the Giving of the Torah. Every Torah reading shares a connection with the period of the year during which it is read.6 This is particularly true regarding the relationship between Parshas Bamidbar and the Giving of the Torah.
אדִי פַּרְשָׁה בַּמִּדְבָּר לֵייעֶנְט מֶען בְּרוֹב הַשָּׁנִים דֶעם שַׁבָּת ווָאס פַאר חַג הַשָּׁבוּעוֹתא, דֶער זְמַן פוּן מַתַּן תּוֹרָה. אוּן ווִיבַּאלְד אַז יֶעדֶע פַּרְשָׁה הָאט אַ שַׁיְיכוּת צוּ דֶעם בַּאשְׁטִימְטְן זְמַן אִין ווֶעלְכְן מֶען לֵייעֶנט זִיב
The Giving of the Torah is described as the wedding between G‑d and Jewish people7 and the custom is that, on the Shabbos before his wedding, the groom is called to the Torah as a preparation for the wedding.8
[וּבִפְרַט, אַז מַתַּן תּוֹרָה אִיז "יוֹם חֲתוּנָּתוֹ" פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן מִיט אִידְןג – אוּן בַּיי נִשּׂוּאִין אִיז דֶער חָתָן עוֹלֶה לַתּוֹרָה שַׁבָּת שֶׁקּוֹדֶם הַחֲתוּנָּה, בְּתוֹר הֲכָנָה צוּ דִי חֲתוּנָּה]ד
From this, it is understood that G‑d’s command to count the Jewish people,9 “Take a census of the entire congregation of the Children of Israel,”10 that begins the Torah reading11 shares a connection and serves as a preparation for G‑d’s wedding12 with the Jewish people at the Giving of the Torah.
אִיז דֶערְפוּן פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְס צִיוּוּי צוּ צֵיילְן אִידְן: "שׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"ה – מִיט ווֶעלְכְן דִי סֶדְרָה הוֹיבְּט זִיךְ אָןו – הָאט אַ שַׁיְיכוּת (אוּן אִיז אַ הֲכָנָה) צוּ (דִי נשִּׂוּאִיןז פוּן) מַתַּן תּוֹרָה.
Cherished and Counted
The above can be clarified by first explaining Rashi’s comment regarding the census at the beginning of the Torah reading,13 “Since He cherishes them, He counts them at all times…. On the first of Nissan, the Sanctuary was erected and on the first of Iyar, He had them counted.”
בוֶועט מֶען עֶס פַאְרׁשְטֵיין דּוּרךְ מַקְדִּים זַיְין אוּן מְבַאֵר זַיְין דָאס ווָאס רַשִׁ”י זָאגְטח בִּתְחִלַּת הַפַּרְשָׁה “מִתּוֹךְ חִבָּתָן לְפָנָיו מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה . . בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וּבְאֶחָד בְּאִיָּיר מְנָאָם”.
On the surface, Rashi’s comments raise several questions:
ווָארוּם אִין פְלוּג אִיז נִיט מוּבָן:
Selections from Likkutei Sichos (SIE)
Insights into the Weekly Parshah and festivals by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.
a) Cherished objects are counted often because one wants to know their sum. Since they are cherished and dear, each one of them is important and one continuously desires to know their exact sum. However, G‑d knows the sum of the Jewish people even without counting them. Why then did He command Moshe and Aharon to count them?
א) דָאס ווָאס דְבָרִים חֲבִיבִים ווֶערְן אָפְטגֶעצֵיילְט, אִיז עֶס דָאךְ דֶעְרפַאר וָואס מְ’אִיז אוֹיסְן צוּ וִויסְן זֵייעֶר צָאל (מִצַּד זֵייעֶר חֲבִיבוּת אוּן טַייְעְֶרקַיְיט אִיז נוֹגֵעַ יֶעדֶער פְּרַט פוּן זֵיי, אוּן דֶערִיבֶּער ווִיל מֶען “כָּל שָׁעָה” – כְּסֵדֶר – ווִיסְן זֵייעֶר גֶענוֹיעֶצָאל); אָבֶּער דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֵייס דָאךְ דֶעם מִסְפָּר פוּן אִידְן אוֹיךְ אָן דֶעם צֵיילְן – צוּלִיבּ ווָאס הָאט עֶר גֶעהֵייסְן אַז מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זָאלְן צֵיילְן דִי אִידְן?
b) Since the counting of the Jewish people discussed here was associated with erecting the Sanctuary – as Rashi states,9 “when He came to rest His presence upon them” – the census should have been taken on the first of Nissan,14 the day on which the Sanctuary was erected (or, if it was impossible on that day,15 at least on the following day). Why was the census delayed an entire month, until the first of Iyar?16
ב) ווִיבַּאלְד אַז דָאס צֵיילְן דִי אִידְן דָא אִיז גֶעקוּמֶען אִין צוּזַאמֶענְהַאנְג מִיט הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן – ווִי רַשִׁ”י זָאגְט “כְּשֶׁבָּא לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עֲלֵיהֶם” – הָאט דָאךְ דֶער מִנְיָן גֶעַדאְרפְט פָאְרקוּמֶען “בְּאֶחָד בְִּנִיסָן”ט, אִין דֶעם טָאג ווָאס אִין אִים אִיז “הוּקַם הַמִּשְׁכָּן” (אָדֶער עַל כָּל פָּנִים בַּאלְד אוֹיף מָארְגְן, אוֹיבּ סְ’אִיז נִיט מֶעגְלֶעךְ גֶעווֶען אִין זֶעלְבְּן טָאג גוּפָאי ) – פַארְווָאס הָאט מֶען אָפְּגֶעלֵייגְט דִי צֵיילוּנְג אוֹיף אַ גַאנְצְן חוֹדֶשׁ – בִּיז אֶחָד בְּאִיָּיריא ?
c) Why did this census have to be conducted by both Moshe and Aharon?17 This differs from the practice in all previous censuses. When the Jews were counted after they departed Egypt and on other previous occasions,18 the Torah does not mention who conducted the censuses. When the census was taken after many Jews died following the Sin of the Golden Calf, the Torah states,19 “G‑d spoke to Moshe…. When you take a census of the Children of Israel,” i.e., Moshe conducted the census alone. Here, by contrast, regarding the census taken after the erection of the Sanctuary, it is specifically stated that Aharon had to conduct the census together with Moshe.
ג) פַאְרוָואס הָאט בַּיי דֶעם מְִנָין גֶעדַאְרפְט זַיְין “תִּפְקְדוּ אוֹתָם גו’ אַתָּה וְאַהֲרֹן”יב – אְַנֶדעְרׁש וִוי בַּיי אֶַלע פְרִיעֶרְדִיקֶע מִנְיָנִים: בַּיְים צֵיילְן דִי אִידְן “כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם” (אוּן אַזוֹי אוֹיךְ אִין נָאךְ פְרִיעֶרְדִיקֶע מִנְיָנִיםיג ) ווֶערְט אִינְגַאנְצְן נִיט דֶערְמָאנְט (אִין חוּמָשׁ) ווֶער עֶס הָאט זֵיי גֶעצֵיילְט; בַּיי דֶעם מְִנָין “כְּׁשֶנָּפְלוּ בְּעֵגֶל” שְׁטֵייט “ַוְידַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה גו’ כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאׁש בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גו’“יד, אַז בְּלוֹיז מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָאט זֵיי גֶעצֵיילְט – אוּן דָא (בַּיְים מִנְיָן שֶׁלְּאַחֲרֵי הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן) ווֶערְט בְּפֵירוּשׁ אָנְגֶעזָאגְט, אַז אוֹיךְ אַהֲרֹן הָאט גֶעדַארְפְט צֵיילְן, צוּזַאמֶען מִיט מֹשֶׁה רַבֵּינוּ?
A Fundamental Commonality
To explain all the above, according to the inner dimensions of the concepts involved: One of the characteristics of a census is that everyone is counted equally. Even “the greatest of the great,” a person with genuine virtues and innate importance, is not counted as more than one. Similarly, “the lowest of the low” is not counted as less than one.
גאִיז דֶער בִּיאוּר בְּכָל זֶה (בִּפְנִימִיּוּת הָעִנְיָנִים):
דִי זַאךְ פוּן “מִנְיָן” (צֵיילוּנְג) הָאט אִין זִיךְ דִי אֵייגְנְשַׁאפְט, אַז אַלֶע ווֶערְן גֶעצֵיילְט אַלְס גְלַיְיכֶע: דֶער “גָדוֹל שֶׁבִּגְדוֹלִים” (אִין מַעֲלָה וַחֲשִׁיבוּת) ווֶערְט נִיט פַאררֶעכְנְט ווִי מֶער פוּן אֵיינְס, אוּן דֶער “פָּחוֹת שֶׁבִּפְחוּתִים” ווֶערְט נִיט גֶערֶעכְנְט אַלְס ווֵיינִיקֶער פוּן אֵיינְס.
From this, it is understood20 that the cherished quality of the Jewish people which is expressed by counting them does not relate to their individual virtues – in that context there can be distinctions between one Jew and another – but rather to their fundamental Jewish core that is shared by all Jews equally.21
דֶערְפוּן אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיקטו, אַז “חִבָּתָן”, דִי חִיבָּה צוּ אִידְן ווָאס ווֶערְט אוֹיסְגֶעדְרִיקְט דוּרְךְ (אוּן אִין) “מִנְיָן” אִיז (נִיט מִצַּד זֵייעֶרֶע פְּרָטִיּוּת’דִיקֶע מַעֲלוֹת, ווָאס אִין זֵיי אִיז דָא אַן אוּנְטֶערְשֵׁייד צְווִישְׁן אֵיין אִידְן אוּן אַ צְווֵייטְן, נָאר( מִצַּד נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת, ווָאס אִין דֶעם גְלַיְיכְן זִיךְ אוֹיס אַלֶע אִידְןטז.
This fundamental Jewish core is intrinsically too lofty to be revealed in ordinary, day-to-day experience. Therefore, although G‑d knows the number of the Jewish people without having to count them, nevertheless, He commanded that they be counted, so that the counting would reveal their essential Jewish core.22 This concept is reflected in Rashi’s choice of wording on an earlier verse,23 where he first explained that G‑d counts the Jews “to make known their cherished quality,” i.e., counting expresses and makes known the unique cherished quality of the Jewish people that endows them with a distinctive virtue.
אוּן הֱיוֹת אַז דִי נְקוּדַּת הַַיּהֲדוּת, מִצַּד עַצְמָהּ, אִיז הֶעכֶער פוּן גִילּוּי – דֶערְפַאר הָאט דֶער אֹויבֶּעְרׁשְטֶער גֶעהֵייסְן צֵיילְן דִי אִידְן (הֲגַם אַז אוֹיךְ אָן דֶעם מִנְיָן אִיז עֶס כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא גַלְיָא), ווַיְיל דוּרְכְן “מִנְיָן” טוּט זִיךְ אוֹיף דֶער גִילּוּי פוּן דֶער נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּתיז. אוּן ווִי רַשִׁ"י טַיְיטשְׁט דָאס אוֹיס אִין אַ פְרִיעֶרְדִיקֶער סֶדְרָהיח (וואוּ עֶר אִיז צוּם עֶרְשְׁטְן מָאל מְפָרֵשׁ, אַז דָאס צֵיילְן פוּן אִידְן אִיז גֶעקוּמֶען צוּלִיבּ זֵייעֶר חִיבָּה): "לְהוֹדִיעַ חִיבָּתָם" – צוּ לָאזְן ווִיסְן, אַנְטְפְּלֶעקְן, זֵייעֶר "חִיבָּה" – זֵייעֶר מַעֲלָה.
At the Core of the Jewish Soul
On this basis, is also possible to explain Rashi’s words,24 “He counts them at all times.” On the surface, that statement requires much clarification. True, in the period between the Exodus from Egypt and “the first of the second month of the second year after their Exodus from the land of Egypt” – the day of the census that is mentioned in this Torah reading – only slightly more than a year had passed and yet the Jews were counted three times. However, from then, a very long time – 38 years – passed until the next time the Jews were counted in the fortieth year of their journey through the desert. Moreover, in the many years afterwards until the present day, the Jews have been counted very rarely. Indeed, the Midrash25 states that over the entire course of history until the present, the Jews have been counted only nine times and the tenth census will be after the coming of Mashiach. How then is it appropriate to say that G‑d counts them at all times?
דעַל פִּי זֶה קֶען מֶען אוֹיךְ מְבָאֵר זַיְין דֶעם לָשׁוֹן פוּן רַשִׁ"יח "מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה". ווַיְיל לִכְאוֹרָה אִיז לְגַמְרֵי נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק: אֱמֶת טַאקֶע אַז פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּיז דַאן, בִּיז "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (עֶטְווָאס מֶער פוּן אַ יָאר) זַיְינֶען דִי אִידְן גֶעצֵיילְט גֶעווָארְן דְרַיי מָאל – אָבֶּער פוּן דֶעמָאלְט אָן אִיז דָאךְ אַ דוּרְךְ אַ גָאר גְרוֹיסֶער מֶשֶׁךְ זְמַן (פוּן 38 יָאר) בִּיז מְ'הָאט נָאכַאמָאל גֶעצֵיילְט דִי אִידְן – אִין שְׁנַת הָאַרְבָּעִים; אוּן גָאר זֶעלְטְן אִיז עֶס גֶעווֶען אִין דִי ווַיְיטֶערְדִיקֶע פִילֶע יָארְן אוּן בִּיז הַיְינְט, אִין ווֶעלְכֶע מְ'הָאט אִידְן גֶעצֵיילְט בְּלוֹיז אֵיינִיקֶע מָאל (ווִי עֶס שְׁטֵייט אִין מֶדְרָשׁיט, אַז אִין מֶשֶׁךְ פוּן אַלֶע זְמַנִּים, בִּיז אִיצְט, זַיְינֶען אִידְן גֶעצֵיילְט גֶעווָארְן בְּלוֹיז נַיְין מָאל; אוּן אַז דֶער צֶענְטֶער "מִנְיָן" ווֶעט זַיְין בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ) – הַיְינְט ווִי פַּאסְט דֶער לָשׁוֹן "מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה?"
In simple terms, it can be said that when using the phrase “at all times,” Rashi does not mean “at every opportunity” or “often,” but rather at every unique time when the Jewish people underwent a significant positive change.26 These changes brought about a positive change in the degree to which G‑d cherishes them and, therefore, a new census was necessary. However, even so, the words “at all times” are not entirely appropriate.
אִין פַּשְׁטוּת קֶען מֶען זָאגְן, אַז מִיטְן לָשׁוֹן "כָּל שָׁעָה" מֵיינְט רַשִׁ"י (נִיט יֶעדֶער ווַיְילֶע, אָפְט – נָאר) יֶעדֶע אוֹיסְנַאמְדִיקֶע צַיְיט ווֶען סְ'אִיז פָארְגֶעקוּמֶען בַּיי אִידְן אַ גֶעווִיסֶער שִׁינּוּי (לְמַעַלְיוּתָאכ, ווָאס דָאס בְּרֵיינְגְט אַ שִׁינּוּי לְמַעַלְיוּתָא אִין חִבָּתָן). פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן אִיז עֶס נִיט גְלַאטִיק אִינֶעם לָשׁוֹן "כָּל שָׁעָה".
Based on the above – that the purpose of the census is to reveal our people’s fundamental Jewish core – it is possible to offer a nonliteral interpretation of Rashi’s words. The revelation of the fundamental Jewish core that is achieved through the census becomes manifest and has an effect27 “at all times.”
אָבֶּער עַל פִּי הַנַּ"ל – אַז דֶער מִנְיָן אִיז בִּכְדֵי צוּ מְגַלֶּה זַיְין דִי נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת – יֵשׁ לוֹמַר, אַז מִיטְן לָשׁוֹן "כָּל שָׁעָה" מֵיינְט רַשִׁ"י צוּ מְרַמֵּז זַיְין, אַז דֶער גִילּוּי פוּן נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת (ווָאס ווֶערְט אוֹיפְגֶעטָאן דוּרְךְ "מִנְיָן" אוּן אִיז דֶערְפַאר מְרוּמָּז אִין אִים) קוּמְט אִין אַן אוֹפֶן אַז עֶר פִילְט זִיךְ, עֶר פּוֹעֵלְ'טכא אוּן ווִירְקְט "כָּל שָׁעָה":
When a Jew is compelled to serve a false deity, Heaven forbid – and similarly, whenever the yetzer hara “compels” a Jew to commit any transgression28 – he could possibly make the following rationalization: Since “nothing can stand in the way of teshuvah”29 and, through teshuvah motivated by love, “a sin can [even] be uprooted from the outset,”30 how terrible is it that for a brief moment he will be cut off from G‑d, Heaven forbid? After all, he always has the possibility to return to G‑d through teshuvah.31 By doing so, he would correct his past action, uprooting it entirely.
בְּשַׁעַת מֶען צְווִינְגְט אַן אִידְן צוּ דִינֶען עֲבוֹדָה זָרָה רַחֲמָנָא לִצְלַן (אוּן עַל דֶּרֶךְ זֶה בַּנּוֹגֵעַ יֶעדֶער עֲבֵירָה, ווָאס דֶער יֵצֶר הָרָע "צְווִינְגְט" אַ אִידְן טָאןכב ), ווָאלְט עֶר לִכְאוֹרָה גֶעקֶענְט טְרַאכְטְן בַּיי זִיךְ: ווִיבַּאלְד אַז "אֵין לְךָ דָבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה"כג – אוּן דוּרְךְ תְּשׁוּבָה (מֵאַהֲבָה) ווֶערְט דָאךְ "נֶעְקַר עֲוֹנוֹ מִתְּחִלָּתוֹ"כג* – הַיְינְט ווָאס אִיז אַזוֹי דֶער "גְווַאלְד" אַז עֶר ווֶעט זִיךְ אוֹיף אֵיין ווַיְילֶע אָפְּרַיְיסְן (חַס וְשָׁלוֹם) פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן? – עֶר הָאט דָאךְ שְׁטֶענְדִיקכד דִי מֶעגְלֶעכְקַיְיט צוּ תְּשׁוּבָה טָאן אוּן דֶערְמִיט צוּ מְתַקֵּן זַיְין אוּן נָאכְמֶער – אִינְגַאנְצְן עוֹקֵר זַיְין דֶעם עָבַר!
Even so, we see that when faced with such challenges, no Jew will act in this way. By nature, a Jew is willing to sacrifice his life so that he will not be separated from G‑d even for a moment. He does not consider the possibility that, afterwards, he can correct his conduct through teshuvah. The reason for this inner motivation is that G‑d’s light that is enclothed in a Jew’s soul is “above time, and rules over and dominates it.”32 Accordingly, when it comes to a Jew separating himself from G‑d, there is no difference between a brief moment and a lengthy span of time. From the standpoint of that fundamental G‑dly core, being cut off from G‑d for even one moment is as unthinkable as being cut off from Him for a longer time.
זֶעט מֶען אָבֶּער אַז סְ'אִיז נִיט אַזוֹי, אַז אַ אִיד אִיז בְּטִבְעוֹ גְרֵייט אוֹיף מְסִירַת נֶפֶשׁ אַבִּי נִיט אָפְּגֶערִיסְן ווֶערְן פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן אֲפִילוּ אוֹיף אֵיין רֶגַע (נִיט גֶעקוּקְט אוֹיפְן חֶשְׁבּוֹן, אַז שְׁפֶּעטֶער קֶען עֶר עֶס מְתַקֵּן זַיְין). אוּן דֶער טַעַם אוֹיף דֶעם אִיז, ווַיְיל דֶער "אוֹר ה'" ווָאס אִיז מְלוּבָּשׁ אִין נֶפֶשׁ פוּן אִידְן, אִיז עֶר "לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו"כה – וּבְמֵילָא אִיז לְגַבֵּי אִים נִיטָא קֵיין אוּנְטֶערְשֵׁייד צְווִישְׁן אַ קוּרְצֶער ווַיְילֶע אוּן אַ מֶשֶׁךְ זְמַן אָרוּךְ: זַיְין אָפְּגֶערִיסְן, חַס וְשָׁלוֹם, פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן אוֹיף אֵיין רֶגַע אִיז בַּיי אִים אָפְּגֶעפְרֶעגְט פּוּנְקְט ווִי אוֹיף אַ לַאנְגֶע צַיְיט.
This is the implication of Rashi’s wording that G‑d counts the Jewish people “at all times.” His counting of the Jewish people – i.e., His highlighting of their fundamental Jewish core – affects them and guards them “at all times.” There is not even a brief moment when it is not influencing a Jew’s conduct. Accordingly, a Jew will never willingly33 separate himself from G‑d for even the slightest amount of time. True, a person who sins can correct his actions afterwards. However, until he corrects his actions, he is separate from G‑d. Rather than remain separate for that brief moment, a Jew will be willing to cast away any calculations and sacrifice himself, because his G‑dly core has been aroused and rules over him; he is “counted at all times.”
אוּן דָאס מֵיינְט רַשִׁ"י צוּ אָנְדַיְיטְן מִיטְן לָשׁוֹן "מוֹנֶה אוֹתָם כָּל שָׁעָה": דֶער מִנְיָן (פוּן נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת) ווִירְקְט בַּיי אִידְן (אוּן פַארְהִיט) "כָּל שָׁעָה", אֲפִילוּ אַ קְלֵיינֶע ווַיְילֶע אוּן אֲפִילוּ ווֶען דֶערְנָאךְ קֶען עֶר מְתַקֵּן זַיְין אוֹיךְ דֶעם עָבַר – ווִיבַּאלְד אָבֶּער אַז אִין דֶעם קְלֵיינֶעם זְמַן, בִּיז עֶר ווֶעט מְתַקֵּן זַיְין, אִיז עֶר פָארְט אַ נִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם – ווַארְפְט עֶר אַווֶעק אַלֶע חֶשְׁבּוֹנוֹת אוּן אִיז זִיךְ מוֹסֵר נֶפֶשׁ, ווַיְיל דִי נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת גֶעווֶעלְטִיקְט, אִיז "מוֹנֶה", "כָּל שָׁעָה".
Three Motifs for the Revelation of the Jewish Core
On this basis, we can understand the significance of the differences between the three instances when the Jews were counted that Rashi cites: a) when the Jews left Egypt, b) when many of their number died after the Sin of the Golden Calf, which took place before the erection of the Sanctuary, and c) on the first of Iyar, after the erection of the Sanctuary.
העַל פִּי כָּל הַנַּ"ל ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין דֶעם חִילּוּק צְווִישְׁן דִי דְרַיי פַאלְן פוּן "מִנְיָן" (ווֶעלְכֶע ווֶערְן גֶעבְּרַאכְט אִין רַשִׁ"י): כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כְּשֶׁנָּפְלוּ בְּעֵגֶל כו' – פַאר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, אוּן בְּאֶחָד בְּאִיָּיר נָאךְ הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן:
There are also three manifestations of the effect of the revelation of the Jewish core on the Jewish people:
אִינֶעם גִילּוּי נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת אוּן אִין אִיר ווִירְקוּנְג אוֹיף אִידְן זַיְינֶען דָא, בִּכְלַל, דְרַיי אוֹפַנִּים:
a) On a basic level, even after a person’s Jewish core is revealed within him and has affected him to the extent that he is prepared to actually sacrifice his life for his Judaism, his conscious powers (his mindset, his feelings, etc.) remain as they were before. To cite an example: Tanya34 states that even those Jews who are “most lax in observance” are prepared to sacrifice themselves in the sanctification of G‑d’s name. Tanya is referring to such a person as “the most lax in observance” even when, at that very moment, he is prepared to sacrifice his life for G‑d’s sake. Why? Because his inner self has not changed, and it is possible that he would commit other transgressions.35
א) אַז אוֹיךְ נָאכְדֶעם ווִי עֶס ווֶערְט בַּיי אִים נִתְגַּלֶּה דִי נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת – בִּיז צוּם אַרוֹיסְרוּפְן בַּיי אִים דִי גְרֵייטְקַיְיט אוֹיף מְסִירַת נֶפֶשׁ בְּפּוֹעֵל מַמָּשׁ, בְּלַיְיבְּן – פָארְט – זַיְינֶע כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים (שֵׂכֶל וכו') אַזוֹי ווִי זֵיי זַיְינֶען גֶעווֶען פְרִיעֶר.
עַל דֶּרֶךְ דּוּגְמָא, ווִי דָאס ווָאס ווֶערְט אַרוּמְגֶערֶעדט אִין תַּנְיָאכו, אַז אוֹיךְ אַ קַל שֶׁבְּקַלִּים אִיז זִיךְ מוֹסֵר נֶפֶשׁ אוֹיף קִידּוּשׁ הַשֵּׁם – אוּן דָאךְ ווֶערְט עֶר גֶערוּפְן "קַל שֶׁבְּקַלִּים" אוֹיךְ דַאן ווֶען עֶר שְׁטֵייט אִין גְרֵייטְקַיְיט אוֹיף מְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ (ווָארוּם סְ'אִיז רֶעכְטכז אַז אוֹיף אַנְדֶערֶע עֲבֵירוֹת זָאל עֶר יֶע עוֹבֵר זַיְין).
b) On a deeper level, the arousal of the person’s Jewish core will also affect his conscious powers. His mind and other conscious powers will appreciate and become committed to the values that reflect his inner core. Nevertheless, simultaneously, it will be perceptible that his intellectual acceptance is not rooted in his understanding alone.36 Instead, there is another power – his inner Jewish core – that influences and molds his thought processes.
ב) אַז דִי נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת ווִירְקְט אוֹיךְ אוֹיף זַיְינֶע כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים: בַּיי אִים לֵייגְט זִיךְ אִין שֵׂכֶל וכו' לוֹיט ווִי דָאס אִיז מַתְאִים מִצַּד נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת. אָבֶּער צוּזַאמֶען דֶערְמִיט אִיז פָארְט נִרְגָּשׁ, אַז אָט דֶער אָפְּלֵייג אִין מוֹחַ וכו' קוּמְט נִיט פוּנֶעם שֵׂכֶל גּוּפָאכח, נָאר שְׁטַאמְט פוּן אַן אַנְדֶער כֹּחַ ווָאס הָאט בַּאווִירְקְט זַיְין פַארְשְׁטַאנְד.
c) The ultimate level is when the person’s Jewish core permeates his entire being, becoming the totality of his existence. As a natural consequence, his mind understands and dictates that his entire being become aligned with that inner core and his actual conduct accord with it.
ג) אַז דִי נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת נֶעמְט דוּרְךְ זַיְין גַאנְצְן מַהוּת אוּן זִי ווֶערְט זַיְין גַאנְצֶע מְצִיאוּת; וּבְמֵילָא ווֶערְט אַזוֹי, אַז דֶער שֵׂכֶל מִצַּד עַצְמוֹ אִיז מְחַיֵּיב אוּן פַארְשְׁטֵייט בְּהֶתְאֵם מִיט דֶער נְקוּדָּה.
This is the difference between the three censuses mentioned above. At the time of the Exodus from Egypt, the Jews’ simple faith in G‑d shone within them to the extent that they lovingly “followed after [Him] in the desert, in an unsown land.”37 Nevertheless, this did not affect their conscious powers.38
אוּן אִין דֶעם אִיז בַּאשְׁטַאנֶען דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן דִי דְרַיי "מִנְיָנִים" הַנַּ"ל:
בַּיי יְצִיאַת מִצְרַיִם, הָאט בַּיי אִידְן מֵאִיר גֶעווֶען דִי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה, בִּיז דָאס הָאט בַּיי זֵיי אַרוֹיסְגֶערוּפְן דֶעם "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"כח* – דָאס אִיז אָבֶּער נִיט גֶעווֶען פַארְבּוּנְדְן מִיט זֵייעֶרֶע כֹּחוֹת פְּנִימִיִּיםכט.
The erection of the Sanctuary and the fulfillment of the command, “Make a Sanctuary for Me” was intended to bring about G‑d’s promise that “I will dwell among them,”39 i.e., that G‑d would rest within the Jewish people in such a manner that this would permeate each Jew’s inner being. Consequently, beforehand, a second census was necessary.22 The endearment that was revealed through the counting after the Exodus from Egypt did not suffice because, with the construction of the Sanctuary, the acknowledgment of that endearment – i.e., the revelation of the Jewish core – had to be manifest in a much deeper manner. It had to permeate and have an effect on the conscious powers of the soul, because the promise, “I will dwell among them” implies that one’s conscious powers be fit for the revelation of G‑d’s presence in them.
פַאר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, ווֶען דוּרְךְ "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" הָאט זִיךְ גֶעדַארְפְט אוֹיפְטָאן דֶער "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"ל (אִין זֵיי, אִין אַ פְּנִימִיּוּת) – אִיז גֶעווֶען אַ צְווֵייטֶער "מִנְיָן"כ (אוּן עֶס הָאט נִיט מַסְפִּיק גֶעווֶען דִי "חִיבָּה" ווָאס אִיז נִתְגַּלֶּה גֶעווָארְן דוּרְכְן מִנְיָן בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם), ווַיְיל אִיצְט הָאט דִי הוֹדָעַת הַחִיבָּה (גִילּוּי נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת) גֶעמוּזְט זַיְין אִין אַ פִיל טִיפֶערְן אוֹפֶן: עֶס זָאל דוּרְכְנֶעמֶען אוּן בַּאווִירְקְן אוֹיךְ דִי כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם – זֵיי זָאלְן זַיְין מוּכְשָׁר צוּם גִילּוּי פוּן "וְשָׁכַנְתִּי" אִין זֵיי.
Afterwards, following the erection of the Sanctuary, when the Jews already carried out the service in the Sanctuary and, through that, they themselves became a Sanctuary for G‑d – not only because of the initiative from Above, but also through their own Divine service – a third census was necessary. This revealed that the endearment of the Jewish people – the revelation of the G‑dly core – came because of their conscious powers; they had already redefined and remade themselves, as explained above.
אוּן דֶערְנָאךְ לְאַחַר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן, ווֶען אִידְן הָאבְּן שׁוֹין גֶעטָאן דִי עֲבוֹדָה אִין מִשְׁכָּן אוּן זֵיי אַלֵיין זַיְינֶען דֶערְמִיט גֶעווָארְן אַ "מִשְׁכָּן" צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, (נִיט בְּלוֹיז מִצַּד "וְשָׁכַנְתִּי" ווָאס אִיז גֶעקוּמֶען מִלְמַעְלָה, נָאר) מִצַּד זֵייעֶר אֵייגֶעגֶער עֲבוֹדָה – דֶעמָאלְט אִיז גֶעווֶען אַ דְרִיטֶער "מִנְיָן": אַז חִיבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת) אִיז נִתְגַּלֶּה גֶעווָארְן אוֹיךְ מִצַּד דִי כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים גּוּפָא, כַּנַּ"ל.
A Harmonious Blend
On this basis, we can also understand why the census that followed the erection of the Sanctuary was not taken until the first of Iyar and why, together with Moshe, Aharon had to participate in counting the Jewish people. The difference between Nissan, the month of redemption, when the Exodus from Egypt took place, and Iyar, the month associated with the counting of the Omer can be explained as follows:
Nissan involves drawing down Divine revelation from Above, while Iyar involves elevating man and the material realm in which he lives.40 A similar difference also exists with regard to Moshe and Aharon. Moshe is the “groomsman of the King.”41 His mission is to draw down G‑dliness from Above. Aharon is the “attendant of the queen,”37 whose mission is to elevate the Jewish people in their ascent from their lowly state.42
ודֶערְמִיט ווֶעט אוֹיךְ ווֶערְן פַארְשְׁטַאנְדִיק, ווָאס דֶער מִנְיָן שֶׁלְּאַחֲרֵי הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן אִיז גֶעווֶען עֶרְשְׁט "(בְּאֶחָד) בְּאִיָּיר", אוּן פַארְווָאס אוֹיךְ אַהֲרֹן, צוּזַאמֶעןמִיט מֹשֶׁה, הָאט זִיךְ דַאן גֶעדַארְפְט בַּאטֵיילִיקְן אִינֶעם צֵיילְן פוּן אִידְן:
דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן נִיסָן (דֶער חוֹדֶשׁ הַגְּאוּלָּה, יְצִיאַת מִצְרַיִם) אוּן אִיָּיר (דֶער חוֹדֶשׁ פוּן סְפִירַת הָעוֹמֶר) אִיז: נִיסָן אִיז הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, אוּן אִיָּיר – הַעֲלָאָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָהלא ; אוּן עַל דֶּרֶךְ זֶה אִיז אוֹיךְ דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן מֹשֶׁה אוּן אַהֲרֹן, אַז מֹשֶׁה אִיז "שׁוֹשְׁבִינָא דְמַלְכָּא", ווָאס אִיז מַמְשִׁיךְ אֱלֹקוּת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, אוּן אַהֲרֹן אִיז "שׁוֹשְׁבִינָא דְמַטְרוֹנִיתָא", עֶר אִיז מַעֲלֶה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מִלְּמַטָּה לְמַעְלָהלב.
The census taken after erection of the Sanctuary was not only in order to bring about the revelation of the Jewish core in and of itself, a motif resembling revelation from Above, but that it should also be evoked by and permeate the people’s conscious powers themselves, a motif resembling ascent from a lower to a higher state. Therefore, it had to be carried out by Moshe and Aharon together. And it was to be carried out specifically on “the first of the second month,” when not only43 had G‑dliness been drawn down from Above, but also the service of ascending from lower levels had already begun.
אוּן הֱיוֹת אַז דֶער "מִנְיָן" (שֶׁלְּאַחֲרֵי הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן) אִיז גֶעווֶען בִּכְדֵי צוּ אוֹיפְטָאן דֶעם גִילּוּי נְקוּדַּת הַיַּהֲדוּת (נִיט בְּלוֹיז מִצַּד דֶער נְקוּדָּה גוּפָא, בְּדֶרֶךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, נָאר) אוֹיךְ מִצַּד דִי כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים עַצְמָם, בְּדֶרֶךְ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה – דֶערִיבֶּער הָאט דָאס גֶעדַארְפְט דוּרְכְגֶעפִירְט ווֶערְן דוּרְךְ מֹשֶׁה אוּן אַהֲרֹן צוּזַאמֶען; אוּן דַוְקָא "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי", ווֶען סְ'אִיז שׁוֹין דָא נִיט בְּלוֹיזלג דִי הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה, נָאר אוֹיךְ דִי הַעֲלָאַת הַמַּטָּה.
Creating the Setting for a Wedding
This also represents the connection between Parshas Bamidbar, which begins with the command to take a census, and the Giving of the Torah. The Hebrew phrase that communicates that command, שאו את ראש, begins with the word שאו, which shares the same root letters as the Hebrew word for marriage נשואין, and thus can be said to point to a connection with the Giving of the Torah, the wedding between G‑d and the Jewish people.
זאוּן דָאס אִיז אוֹיךְ דִי שַׁיְיכוּת צְווִישְׁן פַּרְשַׁת בַּמִּדְבָּר – ווָאס אִיר אָנְהוֹיבּ אִיז דֶער צִיוּוּי "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ גו'" [ווָאס יֵשׁ לוֹמַר אַז "שְׂאוּ" אִיז אוֹיךְ פוּן לְשׁוֹן נִשּׂוּאִין] – מִיט [בְּיוֹם חֲתוּנָּתוֹ זֶה] מַתַּן תּוֹרָה:
The Giving of the Torah brought about two new developments: “The higher realms descended to the lower realms,” and, “the lower realms ascended to the higher realms.”44 As a preparation for the union between G‑d and the Jewish people according to both motifs45 – drawing down G‑d’s infinite light into the spiritual source of the Jewish people and elevating the spiritual source of the Jewish people to G‑d’s infinite light – we read the Torah’s description of the census that took place “on the first of the second month,” which follows and complements the first month and the G‑dly light that it drew down. This census was taken by both Moshe, “the groomsman of the King,” and Aharon, “the attendant of the queen.”
בַּיי מַתַּן תּוֹרָה, הָאבְּן זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן צְווֵיי עִנְיָנִים – "הָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים" אוּן "הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים"לד.
אִיז אַלְס הֲכָנָה צוּ דֶעם יִחוּד פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן מִיט אִידְן אִין בֵּיידֶע קַוִּיןלה – דִי הַמְשָׁכָה פוּן אוֹר אֵין סוֹף אִין כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוּן דִי הַעֲלָאָה פוּן כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל צוּ אוֹר אֵין סוֹף – לֵייעֶנְט מֶען אִין דֶער תּוֹרָה ווֶעגְן "מִנְיָן" ווָאס אִיז גֶעווֶען "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי" (ווָאס קוּמְט נָאכְן חוֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, אוּן זַיְינֶע הַמְשָׁכוֹת), אוּן ווָאס אִיז גֶעווֶען דוּרְךְ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שׁוֹשְׁבִינָא דְמַלְכָּא אוּן אַהֲרֹן שׁוֹשְׁבִינָא דְמַטְרוֹנִיתָא,
This reading thus serves as a preparation for the union achieved by the reliving of the Giving of the Torah on Shavuos, which celebrates how, through the Torah,46 “Israel and the Holy One, blessed be He, are entirely one.”47
ווָאס דָאס אִיז אַ הֲכָנָה צוּ דֶעם יִחוּד פוּן מַתַּן תּוֹרָה. אַז עֶס ווֶערְט דוּרְךְ אוֹרַיְתָאלו, "יִשְׂרָאֵללז וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָא חַד".
Adapted from sichos delivered on Shabbos Parshas Bamidbar, 5724 (1964) and 5725 (1965)
Likkutei Sichos, Volume 8, P. 1ff.
(משיחות ש״פ במדבר תשכ״ד־ה)
לקוטי שיחות חלק ח במדבר א