In one of the midrashim to which Chassidus refers very frequently, our Sages1 describe the new development brought about by the Giving of the Torah:

To what can this matter be likened? To a king who decreed, “The inhabitants of Rome shall not descend to Syria, and the inhabitants of Syria will not ascend to Rome.”

In a similar way, when G‑d created the world, He decreed,2 “The heavens are the heavens of G‑d, and the earth He has granted to man.” [But] when He desired to give the Torah, He nullified this initial decree, saying the lower realms will ascend to the higher realms, and the higher realms will descend to the lower realms.

Among the insights to be gleaned from this midrash is that, without the medium of the Torah and its mitzvos, there is an unbridgeable gap between man and G‑d. How could it be otherwise? Man is a created being and G‑d is the Creator; by definition, they are in two separate realms of being. What can man do that would be significant in G‑d’s eyes?

The only way we, as human beings, can relate to G‑d is by using the means that G‑d Himself made available, i.e., the Torah and its mitzvos. G‑d gave us the Torah and told us that its study and its practice is significant in His eyes, so by studying the Torah and fulfilling its mitzvos, we can establish a connection with Him.

Very frequently that is the emphasis that this midrash receives. However, as the Rebbe points out in the sichah that follows, even before we fulfill G‑d’s command, G‑d establishes the connection by issuing the command. That is what makes it possible for us to do what is necessary in order to bond with G‑d. Were the command not to have been given, we would never have had this option.

The above concepts apply to all of the Torah’s mitzvos regardless of the wording with which they are conveyed. Nevertheless, as the sichah that follows emphasizes, there are different implications in the wording the Torah uses when describing how G‑d instructed Moshe to communicate the mitzvos to the Jewish people. The Torah introduces its commands with three different terms: daber, “speak,” emor, “say,” and tzav, “command.” The difference between the first two words and the word tzav is that when we tell others to do something, the prerogative of actually doing so is left up to them entirely; indeed, they can do as they desire.

A command, by contrast, is relevant only when the commander has at least some degree of authority over the person commanded to act. The very fact that a command was issued means that – to a certain degree – the matter is not left up to the person commanded. By issuing a command, it is as if the commander is compelling those he charges to carry out the command.

Based on this concept, the Rebbe explains the uniqueness of the mitzvos listed in this Torah reading which begins with the word tzav. He also clarifies in detail the Kabbalistic concept of the middle vector of the sefirosthe spheres or channels of Divine energy which enliven creation – highlighting how the mitzvos associated with this vector draw down the loftiest levels of G‑dliness into the material dimensions of our physical world.

The Manner in Which a Commandment Is Communicated


The Torah uses three different expressions to describe the manner in which G‑d instructed Moshe to communicate the mitzvos to the Jewish people:3 daber, “speak,” emor, “say,” and tzav, “command.” All the mitzvos – even those communicated with the expressions, daber and emor – are referred to as mitzvos ( מִצְוֹת ), a noun which shares same root letters as the verb tzivah ( צִוָה ) and its imperative form tzav (צַו), with just a mem added. That term is appropriate since they are not merely statements or sayings but instructions and commands.4


בַּיי דִי מִצְווֹת ווֶעלְכֶע דֶער אוֹיבֶּערשׁטֶער הָאט גֶעזָאגְט צוּ מֹשֶׁה'ן בִּכְדֵי עֶר זָאל זֵיי אִיבֶּערְגֶעבְּן צוּ אִידְן, גֶעפִינְט מֶען דְרַיי לְשׁוֹנוֹת: "דַּבֵּר", "אֱמוֹר" אוּן "צַו"א. אוּן הֲגַם אַז אַלֶע מִצְוֹת, אוֹיךְ דִי ווֶעלְכֶע זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בִּלְשׁוֹן "דַּבֵּר" אוּן "אֱמוֹר" הֵייסְן מִיטְן נָאמֶען מִצְוָה – ווָאס דֶער שֹׁרֶשׁ פוּן ווָארְט "מִצְוָה" אִיז "צִוָּה" (עֶס קוּמְט בְּלוֹיז צוּ א מֵ"ם) – ווַיְיל אוֹיךְ זֵיי זַיְינֶען (נִיט בְּלוֹיז סְתַּם אַ דִיבּוּר צִי אַן אֲמִירָה, נָאר) אַן אָנְזָאג אוּן אַ בַּאפֶעלב,

Nevertheless, the fact that the Torah uses the expression tzav only regarding a certain type of mitzvos indicates that these mitzvos are more closely related to the concept of a command than those communicated with the expressions daber and emor, even though they are also commandments.

פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן, פוּן דֶעם ווָאס דִי תּוֹרָה זָאגְט דֶעם לָשׁוֹן "צַו" נָאר בַּיי אַ גֶעווִיסְן סוּג מִצְוֹת, אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז אִין דִי מִצְוֹת אִיז דֶער עִנְיָן פוּן צִיווּי מֶער ווִי אִין דִי מִצְוֹת ווֶעלְכֶע קוּמֶען בִּלְשׁוֹן "דַּבֵּר" אוּן "אֱמוֹר" (כָאטשׁ אַז אוֹיךְ זֵיי זַיְינֶען צִיווּיִים).

For this reason, Toras Kohanim (and Rashi) at the beginning of our Torah reading state,5 “[The implication of the term] tzav is solely to connote encouragement [to fulfill a commandment] for the immediate present and [also] for future generations.” Giving a directive to encourage the performance of an action “for the immediate present and [also] for future generations” emphasizes to a greater degree the concept of a commandment.

ווָאס דֶערְפַאר שְׁטֵייט אִין תּוֹרַת כֹּהֲנִים (אוּן רַשִׁ"י) אִין אָנְפַאנְג פוּן אוּנְזֶער סֶדְרָהג "אֵין צַו אֶלָּא זִירוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת", ווַיְיל בְּעֵת מֶען זָאגְט אָן צוּ טָאן אַ גֶעווִיסֶע זַאךְ בְּ"זִירוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת", דְרִיקְט זִיךְ אוֹיס מֶער בְּגָלוּי דֶער עִנְיַן הַצִּיווּי.

A Bond with the Creator


In Chassidus,6 it is explained that the term mitzvah shares the same root letters as the Aramaic term tzavsa, meaning “bond” and “connection.” The mitzvos connect and bond a Jew to G‑d, as it were.


אִין חֲסִידוּת שְׁטֵייטד, אַז "מִצְוָה" אִיז פוּן לְשׁוֹן "צַוְתָא וְחִיבּוּר" – ווַיְיל דֶער עִנְיָן פוּן "מִצְוֹת" אִיז, אַז דוּרְךְ זֵיי ווֶערְט מֶען פַארְבּוּנְדְן אוּן "בַּאהֶעפְט", כִּבְיָכוֹל, מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן.

Since all the interpretations in the Torah are related to each other,7 it is understood that the two interpretations of the term mitzvaha) a commandment, i.e., a directive and instruction, and b) a bond and connection – are related. The manner in which Jews bond and connect with G‑d is through the observance of mitzvos, and specifically, when they observe them as commands, i.e., they do not observe them because their minds, feelings, or the like8 motivate them to do so, but rather because they are G‑d’s commands, and they are to be fulfilled because of the acceptance of the yoke of Heaven. Observing them in that manner brings about a bond with G‑d, Who commanded these mitzvos.

אוּן אַזוֹי ווִי אַלֶע פִּירוּשִׁים אִין תּוֹרָה זַיְינֶען פַארְבּוּנְדְן צְווִישֶׁען זִיךְה, אִיז דֶערְפוּן פַארְשְׁטַאנְדִיק אַז דִי צְווֵיי פִּירוּשִׁים אִינֶעם ווָארְט "מִצְוָה" – פוּן לְשׁוֹן צִיווּי (אַן אָנְזָאג אוּן בַּאפֶעל) אוּן פוּן לְשׁוֹן צַוְתָא וְחִיבּוּר – זַיְינֶען פַארְבּוּנְדְן צְווִישֶׁען זִיךְ: ווַיְיל דִי צַוְתָא וְחִיבּוּר פוּן אַ אִידְן מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן דוּרְךְ קִיּוּם הַמִּצְוֹת, אִיז דַוְקָא ווֶען עֶר אִיז זֵיי מְקַיֵים בְּדֶרֶךְ צִיווּי. דָאס הֵייסְט אַז דוּרְךְ דֶעם ווָאס עֶר אִיז מְקַיֵים מִצְוֹת (נִיט מִצַּד שֵׂכֶל, הֶרְגֵּשׁ אוּן כַּיּוֹצֵא בָזֶהו, נָאר) מִצַּד דֶעם צִיווּי פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן (קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם) – דַאן טוּט זִיךְ אוֹיף דֶער עִנְיָן פוּן (מִצְוָה מִלְּשׁוֹן) צַוְתָא וְחִיבּוּר, אַז עֶר ווֶערְט בַּאהֶעפְט מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, דֶער מְצַוֶּה פוּן דִי מִצְוֹת.

Selections from Likkutei Sichos (SIE)

Insights into the Weekly Parshah and festivals by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

From this it is understood that the mitzvos which were communicated using the term tzav, “command” – which underscores their observance as Divine commandments to a greater degree – bring out the concept of bonding and connecting with G‑d more powerfully.

דֶערְפוּן אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז דִי מִצְוֹת ווֶעלְכֶע זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בִּלְשׁוֹן "צַו", ווִיבַּאלְד אַז אִין זֵיי אִיז דָא דֶער עִנְיַן הַצִּיווּי מֶערֶער, אִיז אִין זֵיי דָא מֶער אוֹיךְ דֶער עִנְיָן פוּן "צַוְתָא וְחִיבּוּר".

Connecting the Creator with the Created Beings


The above can be understood by first explaining a chassidic concept9 regarding the bond and the connection that is established through the observance of the mitzvos.


ווֶעט מֶען עֶס פַארְשְׁטֵיין בְּהַקְדִּים דֶעם בִּיאוּר פוּן חֲסִידוּתז בַּנּוֹגֵעַ דֶעם "צַוְתָא וְחִיבּוּר" ווָאס ווֶערְט דוּרְךְ מִצְוֹת:

In and of themselves, a created being and the Creator – without the bond established through the mitzvos – do not share any significant connection to the extent that when compared to the existence of the Creator, the created beings are not considered as existing at all.

Chassidus explains this with an analogy of a sage with a great intellectual capacity whose life revolves solely around abstract thought. For him, what defines a person’s humanity? His conceptual abilities. Accordingly, a simple person who is not at all involved in intellectual thought does not exist in the sage’s world at all. It is not that the sage is motivated by pride and thinks himself higher than the simple person. He does not look down upon him; it is just that they operate in two utterly different spheres.

נִבְרָא אוּן בּוֹרֵא מִצַּד עַצְמָם (אָן דֶעם פַארְבּוּנְד ווָאס דוּרְךְ מִצְוֹת), הָאבְּן נִיט צְווִישְׁן זִיךְ קֵיין שׁוּם עֶרֶךְ'דִיקֶע שַׁיְיכוּת, בִּיז – אַז אִין פַארְגְלַיְיךְ מִיט "מְצִיאוּת" הַבּוֹרֵא, זַיְינֶען דִי נִבְרָאִים אִינְגַאנְצְן נִיטָא בִּמְצִיאוּת. אוּן ווִי חֲסִידוּת אִיז עֶס מְבַאֵר בַּאֲרוּכָה מִיטְן מָשָׁל פוּן אַ חָכָם גָּדוֹל, ווָאס צוּלִיבּ זַיְין גְרוֹיסֶער חָכְמָה אִיז בַּיי אִים דִי גַאנְצֶע מְצִיאוּת הָאָדָם – בְּלוֹיז דִי זַאךְ פוּן הַשְׂכָּלָה; אוּן אַ אִישׁ פָּשׁוּט ווָאס הָאט נִיט צוּ טָאן מִיט מוּשְׂכָּלוֹת, אִיז לְגַבֵּי דֶעם חָכָם גָאר קֵיין מְצִיאוּת נִיט.

The lack of a relationship between a created being and the Creator is even starker; there is not even a negative relationship, i.e., it cannot be said that just as the wisdom of a great sage transcends that of a lesser sage to the point where the lesser sage cannot be compared to the greater one, so too, the existence of the Creator overshadows the existence of a created being. Instead, in relation to the Creator, a created being does not exist at all.

This is the point of the analogy of a great sage and a simple person. One should not think that the Creator and a created being share a negative relationship. Instead, the existence of a created being in relation to the Creator is comparable to the way a great sage looks at a simple person; when considering the sage’s lofty wisdom, it is as if the simple person does not exist.10

ווָאס דֶער הֶעְדֵּר הַשַּׁיְיכוּת צְווִישְׁן נִבְרָא מִיט בּוֹרֵא בַּאדַיְיט, אַז זֵיי הָאבְּן נִיט צְווִישְׁן זִיךְ אוֹיךְ דִי שַׁיְיכוּת בְּאוֹפֶן שְׁלִילִי: דָאס הֵייסְט נִיט אַז דִי מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא אִיז שׁוֹלֵל דִי מְצִיאוּת הַנִּבְרָא, נָאר – לְגַבֵּי בּוֹרֵא אִיז נִבְרָא גָארְנִיט קֵיין פַארַאנֶענְקַיְיט. ווָאס דָאס בַּאווָארְנְט חֲסִידוּת מִיטְן מָשָׁל פוּן חָכָם גָּדוֹל וְאִישׁ פָּשׁוּט: מֶען זָאל נִיט מֵיינֶען אַז דֶער נִבְרָא לְגַבֵּי דֶעם בּוֹרֵא הָאט עַל כָּל פָּנִים אַ שַׁיְיכוּת בְּדֶרֶךְ שְׁלִילִי; נָאר דָאס אִיז בְּדוּגְמָא ווִי דֶער נִיט־פַארְנֶעם פוּן אַ אִישׁ פָּשׁוּט אִין דִי אוֹיגְן פוּן אַ חָכָם גָּדוֹל: כְּלַפֵּי מַעֲלַת שֵׂכֶל הֶחָכָם, אִיז דֶער אִישׁ פָּשׁוּט נִיטָא בִּמְצִיאוּתח.

To give another analogy: In Tanya,11 the Alter Rebbe writes that if someone would say that an abstract and profound concept was so lofty “that it could not be touched by a hand because of its depth,” anyone listening would laugh at him.

To explain: An intellectual concept is not a type of entity that can be discerned through the sense of touch. The intent is not that the concept and touch share some form of a relationship, but because the concept is abstract, the sense of touch cannot detect it. Instead, the idea is that the concept is an entirely different type of being, an existence that has nothing to do with physical matter or space. Therefore, in the world of touch, it is as if the concept does not exist.

פּוּנְקְט ווִי שֵׂכֶל אִיז נִיטָא אִין דֶעם סוּג הַמְּצִיאוּת ווָאס קֶען גֶענוּמֶען ווֶערְן מִיטְן חוּשׁ הַמִּישׁוּשׁ – ווָאס דָאס מֵיינְט דָאךְ נִיט, אַז שֵׂכֶל הָאט אַ ווֶעלְכֶע עֶס־אִיז שַׁיְיכוּת צוּ מִישׁוּשׁ נָאר מִצַּד דֶער אֵיידְלְקַיְיט פוּן שֵׂכֶל קֶען אִים דֶער חוּשׁ הַמִּישׁוּשׁ נִיט אָנְטַאפְּן, נָאר דֶער מֵיין אִיז, אַז שֵׂכֶל אִיז גָאר אַן אַנְדֶער סוּג מְצִיאוּת – אַזַא מְצִיאוּת ווָאס הָאט אוֹיף זִיךְ לַחֲלוּטִין נִיט דִי גְדָרִים פוּן ו' קְצָווֹת גַּשְׁמִיִּים, וּבְמֵילָא אִיז אִין דֶער ווֶעלְט פוּן מִישׁוּשׁ אִינְגַאנְצְן נִיטָא דִי מְצִיאוּת פוּן שֵׂכֶל; ווִי דֶער אַלְטֶער רֶבִּי זָאגְט אִין תַּנְיָאט, אַז אוֹיבּ אֵיינֶער ווֶעט זָאגְן אוֹיף אַ חָכְמָה (רָמָה וַעֲמוּקָה) אַז "אִי אֶפְשָׁר לְמַשְׁשָׁהּ בְּיָדַיִם מִפְּנֵי עוֹמֶק הַמֻּשָּׂג" – אִיז "כָּל הַשּׁוֹמֵעַ יִצְחַק לוֹ",

This distinguishes the existence of an intellectual concept, something that could be described as spiritual when compared to physical matters which are also non-tangible, e.g., sound, appearance, and fragrance. According to Torah Law, if a person benefits from the sound, appearance, or fragrance of a consecrated entity, he is not liable for misappropriating that entity,12 because such benefit is not tangible. Nevertheless, even though sound, appearance, and fragrance cannot be perceived by the sense of touch, they are still closely connected with a physical entity that can be touched and, thus, share a “negative” connection to touch. It can be said of such entities that one cannot relate to them with touch because of their non-physical nature. Thus, the very fact that it is said that they cannot be perceived through touch indicates a certain connection to that sense.

By contrast, a spiritual entity, e.g., an intellectual concept, has no connection to touch whatsoever. Take for example, the concept that a defendant who acknowledges a portion of the plaintiff’s claim must take an oath to absolve himself of all liability.13 This concept is entirely outside the realm of touch.

ווָאס דֶערְמִיט טֵיילְט זִיךְ אוֹיס מְצִיאוּת הַשֵּׂכֶל (רוּחְנִיּוּת) פוּן דִי זַאכְן ווָאס זַיְינֶען רוּחְנִיּוּת שֶׁבְּגַשְׁמִיּוּת, ווִי קוֹל, מַרְאֶה וְרֵיחַ ווָאס "אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מְעִילָה"י : הֲגַם אַז אוֹיךְ זֵיי קֶען מֶען נִיט אָנְטַאפְּן מִיטְן חוּשׁ הַמִּישׁוּשׁ, הָאבְּן זֵיי אָבֶּער (אַן אֵיינְגְן "פַארְבּוּנְד" מִיט אַ גַשְׁמִי ווֶעלְכְן מְ'אִיז מְמַשֵּׁשׁ בְּיָדַיִם, וּבְמֵילָא –) אַ שַׁיְיכוּת צוּ מִישׁוּשׁ בְּדֶרֶךְ שְׁלִילָה עַל כָּל פָּנִים, דָאס הֵייסְט אוֹיף זֵיי אִיז שַׁיָיךְ צוּ זָאגְן אַז מִצַּד זֵייעֶר דַקּוּת אוּן אֵיידְלְקַיְיט קֶען מֶען זֵיי נִיט אָנְטַאפְּן (ווָאס דָאס גוּפָא, ווָאס מֶען אִיז שׁוֹלֵל פוּן מִישׁוּשׁ, צַיְיגְט אוֹיף אַ גֶעווִיסֶער שַׁיְיכוּת צוּ מִישׁוּשׁ); אַנְדֶערְשׁ אָבֶּער אִיז אַ מְצִיאוּת רוּחְנִית מַמָּשׁ, ווִי שֵׂכֶל, ווָאס הָאט לְגַמְרֵי קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט צוּ מִישׁוּשׁ – ווִי לְדוּגְמָא, דִי סְבָרָא פוּן מוֹדֶה בְּמִקְצַת חַיָּב שְׁבוּעָהיא, ווָאס זִי גֶעפִינְט זִיךְ כְּלַל נִיט אִין דֶער ווֶעלְט פוּן מִישׁוּשׁ.

Just as intellectual concepts do not exist in the realm of touch, the opposite is also true; in the realm of intellect, there is no place for touch or anything associated with it. It is not only that intellect does not relate to the physical dimension of touch. Instead, in the world of intellect, there is no place for anything associated with touch.

On this basis, we can understand the lack of connection between a simple person and a great sage. The sage is involved with lofty spiritual concepts in the sphere of intellect. In that sphere, it is as if the simple person does not exist, because he is totally removed from such concepts.

אוּן אַזוֹי ווִי שֵׂכֶל אִיז נִיט פַארַאן אִין דֶער ווֶעלְט פוּן מִישׁוּשׁ, אִיז אַזוֹי אוֹיךְ לְהֵיפֶּךְ: אִין דֶער ווֶעלְט פוּן שֵׂכֶל אִיז נִיטָא קֵיין אָרְט פַאר מִישׁוּשׁ וְעִנְיָנָיו – נִיט אַז מִצַּד גַסּוּתוֹ שֶׁל הַמִּישׁוּשׁ אִיז שֵׂכֶל מוּשְׁלָל פוּן עֶם, נָאר אִין דֶער ווֶעלְט פוּן שֵׂכֶל אִיז נִיטָא אַזַא מְצִיאוּת ווָאס הָאט צוּ טָאן מִיט מִישׁוּשׁ. פוּן דֶעם אִיז מוּבָן דִי נִיט־שַׁיְיכוּת פוּן אַ אִישׁ פָּשׁוּט צוּ אַ חָכָם גָּדוֹל, אַז כְּלַפֵּי דֶער רוּחְנִיּוּת'דִיקֶער מַעֲלָה פוּן מְצִיאוּת הַשֵּׂכֶל פוּן דֶעם חָכָם גָּדוֹל – אִיז דֶער אִישׁ פָּשׁוּט (צוּלִיבּ זַיְין הֶעְדֵּר מַעֲלַת הַשֵּׂכֶל) לְגַמְרֵי נִיטָא בִּמְצִיאוּת.

Now, if the above is true with regard to the comparison between a simple person and a great sage – who are both created beings – how much more so does it apply regarding the relationship between a created being and the Creator! Even when a created being is in an utterly perfect state, it is as if he does not exist at all in relation to the Creator.

The loftiest attribute that exists among the created beings is wisdom.14 Now, it is not that the wisdom of a created being is too limited and too physically-oriented to be considered at all significant by the Creator. Instead, in relation to the Creator, a created being and his wisdom do not exist at all.15 They are entirely separate realms.

אוּן אוֹיבּ דָאס אִיז אַזוֹי אִין דֶעם פַארְגְלַיְיךְ פוּן אַ אִישׁ פָּשׁוּט מִיט אַ חָכָם גָּדוֹל – כָאטשׁ אַז בֵּיידֶע זַיְינֶען נִבְרָאִים, אִיז דָאךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בַּנּוֹגֵעַ נִבְרָא אוּן בּוֹרֵא, אַז לְגַבֵּי דֶער מְצִיאוּת פוּן בּוֹרֵא אִיז נִבְרָא (אֲפִילוּ ווִי עֶר שְׁטֵייט בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵימוּת, ווָאס דִי הֶעכְסְטֶע מַעֲלָה בַּיי נִבְרָאִים אִיז חָכְמָהיב ) אִינְגַאנְצְן נִיטָא בִּמְצִיאוּתיג – נִיט אַז [שֵׂכֶל הַ]נִבְרָא אִיז צוּ קְלֵיין אוּן צוּ גְרָאבּ אוּן אִיז דֶערִיבֶּער מוּשְׁלָל פוּן צוּ פַארְנֶעמֶען עֶפֶּעס אַן אָרְט פוּן פַארַאנֶענְקַיְיט בַּיי דֶעם בּוֹרֵא, נָאר לְגַבֵּי בּוֹרֵא אִיז נִבְרָא נִיט קֵיין זַאךְ פוּן מְצִיאוּת.

The Bond Mitzvos Establish


Based on the above, it is understood that the bond between the Jews and G‑d established through a mitzvah – a term whose root-letters point to bonding and connection – does not result only from the fulfillment of the mitzvah, but also from the command to do so.16 The issuance of the commandment itself brings about a connection between the Jews who were given the command and G‑d Who commanded it.


עַל פִּי הַנַּ"ל אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז דָאס ווָאס "מִצְוָה [לְשׁוֹן צַוְתָא וְחִיבּוּר]" פַארְבִּינְדט אִידְן מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אִיז עֶס (נִיט נָאר דוּרְכְן קִיּוּם הַמִּצְוָה, נָאר אוֹיךְ) מִצַּד דֶעם צִיווּייד. דָאס הֵייסְט אַז שׁוֹין דֶער אָנְזָאג אוֹיף דֶער מִצְוָה, שַׁאפְט אַ שַׁיְיכוּת פוּן דִי אָנְגֶעזָאגְטֶע, צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן ווָאס זָאגְט אָן

This connection remains even when a person violates a commandment. When he violates a commandment, he is rebelling, Heaven forbid, against G‑d Who issued the command. By doing so and going against His will, he removes himself from an active and participatory connection with the Creator. However, the very fact that it is said that he violates G‑d’s will shows that he shares a connection to His will, albeit in a negative manner.

– אוּן דִי שַׁיְיכוּת בְּלַיְיבְּט אֲפִילוּ בְּשַׁעַת דֶער נִבְרָא אִיז עוֹבֵר אוֹיפְן צִיווּי, ווָארוּם ווֶען דֶער נִבְרָא אִיז עוֹבֵר אוֹיפְן צִיווּי אוּן אִיז מוֹרֵד חַס וְשָׁלוֹם אִין דֶעם מְצַוֶּה, ווֶערְט עֶר דוּרְךְ דֶעם אַ מוּשְׁלָל פוּן דֶער צַוְתָא מִיטְן בּוֹרֵא – עֶר טוּט הֵיפֶּךְ רְצוֹן הַבּוֹרֵא. אָבֶּער דָאס גוּפָא, ווָאס אוֹיף אִים אִיז שַׁיָיךְ צוּ זָאגְן אַז עֶר טוּט הֵיפֶּךְ הָרָצוֹן, אִיז אַ רַאְיָה אַז עֶר הָאט אַ שַׁיְיכוּת צוּם רְצוֹן הַבּוֹרֵא, נָאר זַיְין שַׁיְיכוּת אִיז בְּאוֹפֶן שְׁלִילִי.

This is one of the explanations of our Sages’17 statement, “Even though he sins, he remains a Jew,” i.e., his existence remains entirely different from that of the non-Jews.

ווָאס דָאס אִיז אֵיינֶער פוּן דִי בִּיאוּרִים בְּמַאֲמַר חַזַ"לטו "אַף עַל פִּי שֲׁחָטָא יִשְׂרָאֵל הוּא", אוּן עֶר בְּלַיְיבְּט נָאךְ אַלְץ הֶעכֶער בְּאֵין עֲרוֹךְ פוּן אֻמּוֹת הָעוֹלָם:

There is no concept of non-Jews sinning, acting against G‑d’s inner will,18 for they have no connection to G‑d’s inner will, not even a negative connection. Since they do not have a connection to G‑d’s inner will – i.e., they were not commanded to fulfill the 613 mitzvos that Jews were commanded to fulfill – they cannot be described as going against G‑d’s inner will, i.e., having a negative connection to it.(True, the non-Jews were given the seven mitzvos. However, these mitzvos are of an entirely19 different nature.)20

אוֹיף אֻמּוֹת הָעוֹלָם אִיז גָאר נִיט שַׁיָיךְ צוּ זָאגן דֶעם ווָארְט "חָטָא"טז, הֵיפֶּךְ הָרָצוֹן; זֵיי הָאבְּן צוּם רְצוֹן הַבּוֹרֵא אִינְגַאנְצְן נִיט קֵיין שַׁיְיכוּת, בְּדֶרֶךְ שְׁלִילִי אוֹיךְ נִיט, ווָארוּם ווִיבַּאלְד זֵיי הָאבְּן מִלְּכַתְּחִלָּה קֵיין שׁוּם פַארְבּוּנְד נִיט צוּם רָצוֹן – זֵיי זַיְינֶען נִיט נִצְטַוָּה גֶעווָארְן אוֹיף דֶעם קִיּוּם הַמִּצְוֹת פוּן אַ אִיד (ווָארוּם דִי ז' מִצְוֹת בְּנֵי נֹחַ זַיְינֶען אִינְגַאנְצְןיז אַן אַנְדֶער גֶדֶריח ), לֵייגְט זִיךְ מִמֵּילָא נִיט אוֹיף זֵיי דֶער בַּאגְרִיף, אַז זֵיי טוּעֶן הֵיפֶּךְ הָרָצוֹן – שַׁיְיכוּת עַל כָּל פָּנִים בְּאוֹפֶן שְׁלִילִי;

By contrast, a Jew who was given and commanded to perform 613 mitzvos remains a Jew even when he sins. Moreover, the term the Sages use for Jew in that statement is Yisrael ( יִשְׂרָאֵל ) which in Hebrew is an acronym for the phrase meaning “there are 600,000 letters in the Torah” ( יֵ שׁ שִׁ שִים רִ יבּוֹי א וֹתִיוֹת לַ תּוֹרָה ).21 No matter what a Jew’s state of observance, he remains connected with the Torah and its mitzvos and, by consequence, with the Giver of the Torah Who commanded the mitzvos.22 However, when he sins, his connection is a negative one.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן אַ אִיד, ווָאס אִים הָאט מֶען גֶעגֶעבְּן אוּן מְצַוֶּה גֶעווֶען אוֹיף תַּרְיַ"ג מִצְוֹת, אִיז "אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא", דָאךְ אִיז עֶר "יִשְׂרָאֵל": רָאשֵׁי תֵּיבוֹת יֵשׁ שִׁשִּׁים רִבּוֹא אוֹתִיּוֹת לַתּוֹרָהיט – עֶר אִיז נָאךְ אַלְץ אַ מְצִיאוּת ווָאס אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט תּוֹרָה אוּן מִצְוֹת (וּבְמֵילָא – מִיטְן נוֹתֵן הַתּוֹרָה אוּן מְצַוֶּה הַמִּצְוֹתכ ), נָאר – זַיְין שַׁיְיכוּת אִיז בְּדֶרֶךְ שְׁלִילִי.

Is the Choice Left to Man?


From the above, it is understood that although all the mitzvos enable an equal bond and connection with G‑d because they were commanded by Him,23 nevertheless, the fundamental concept of a mitzvah – and the bond and connection it engendersis reflected in the mitzvos communicated with the preface tzav – command.


עַל פִּי זֶה ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין, אַז הֲגַם בַּיי אַלֶע מִצְוֹת אִיז דָא דֶער "צַוְתָא וְחִיבּוּר" (גְלַיְיךְ מִצַּד זֵייעֶר אָנְזָאגכא ), אִיז אָבֶּער דֶער עִיקַר עִנְיָן פוּן מִצְוֹת – צַוְתָא וְחִיבּוּר – בַּיי מִצְוֹת ווָאס זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בִּלְשׁוֹן "צַו":

The difference between the words emor, “say,” and daber, “speak,” and the word tzav, “command,” is that tzav is obviously a command. When one says something to another person or speaks to him and tells him to do something, the prerogative of actually doing so is left to him entirely; he can do whatever he wants. A command, by contrast, is relevant only when the commander has at least some degree of authority over the person commanded to perform the act. The very fact that a command was issued means that – to a certain degree – the matter is not left up to the choice of the person commanded. At least in part, by issuing a command it is as if the commander is compelling him to carry out the command.

דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן "אֱמוֹר" אוּן "דַּבֵּר" מִיט "צַו" אִיז: "אֱמוֹר" אִיז דֶער טַיְיטשׁ "זָאג", אוּן "דַּבֵּר" – "רֵייד", אָבֶּער "צַו" אִיז דֶער טַיְיטשׁ "זָאג אָן" (בַּאפֶעל). ווָאס דֶער אוּנְטֶערְשֵׁייד דֶערְבַּיי אִיז: בְּשַׁעַת מֶען רֶעדט אָדֶער מֶען זָאגְט עֶמֶעצְן עֶר זָאל עֶפֶּעס טָאן, לָאזְט מֶען דֶערְבַּיי אִיבֶּער דִי גַאנְצֶע בְּרֵירָה פַאר יֶענֶעם צוּ טָאן ווִי עֶר ווִיל; בְּשַׁעַת אָבֶּער מֶען זָאגְט אָן יֶענֶעם (אוּן מֶען בַּאפֶעלְט אִים) צוּ טָאן דִי זַאךְ – ווָאס דָאס אִיז שַׁיָיךְ נָאר דַאן ווֶען דֶער מְצַוֶּה הָאט אַ (קְצַת) מֶמְשָׁלָה אוֹיפְן מְצוּוֶה, קוּמְט דָאךְ אוֹיס אַז מֶען לָאזְט נִיט אִיבֶּער דִי זַאךְ אִינְגַאנְצְן צוּ יֶענֶעם – נָאר מֶען אִיז אִים כְּאִלּוּ ווִי מַכְרִיחַ צוּ אוֹיסְפָאלְגְן דֶעם צִיווּי.

Accordingly, since the mitzvos communicated through the terms daber or emor leave the choice of fulfilling the command entirely to the Jews, the concept of mitzvah – and the bond and the connection that are brought about by the mere communication of the command (before it is fulfilled) – is somewhat limited. It involves merely the connection brought about by the very fact that G‑d gave the command.24

וְעַל פִּי זֶה קוּמְט אוֹיס, אַז דִי מִצְוֹת ווָאס זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בִּלְשׁוֹן "דַּבֵּר" אוּן "אֱמוֹר", הֱיוֹת אַז בַּיי זֵייעֶר נְתִינָה הָאט מֶען אִיבֶּערְגֶעלָאזְט דִי בְּחִירָה אִינְגַאנְצְן צוּ אִידְן – דֶערִיבֶּער אִיז דֶער (עִנְיָן פוּן "מִצְוָה") "צַוְתָא וְחִיבּוּר" ווָאס הָאט זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן דוּרְךְ דִי דִבְּרוֹת אוּן אֲמִירוֹת אַלֵיין (פַאר זֵייעֶר קִיּוּם) – בְּלוֹיז דֶער חִיבּוּר ווָאס טוּט זִיךְ אוֹיף דוּרְכְן עֶצֶם אָנְזָאגְן אוֹיף זֵיי אַלֵייןכב ;

By contrast, there is a certainty – or at least a greater likelihood – that the Jews will fulfill the mitzvos communicated with the term tzav because these mitzvos bring about a connection and a bond in a direct manner even before their actual fulfillment. The connection and bond established by virtue of the command itself is similar to the connection and bond established through the observance of the mitzvah.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן דִי מִצְוֹת בַּיי ווֶעלְכֶע עֶס שְׁטֵייט דֶער לָשׁוֹן "צַו", ווִיבַּאלְד אַז שׁוֹין דוּרְכְן אָנְזָאגְן, אִיז מֶען זִיכֶער (עַל כָּל פָּנִים קָרוֹב יוֹתֵר) אַז אִידְן ווֶעלְן זֵיי מְקַיֵים זַיְין – בַּיי דִי צִיווּיִים טוּט זִיךְ אוֹיף נָאךְ פַארְן קִיּוּם דֶער צַוְתָא וְחִיבּוּר בְּדֶרֶךְ חִיּוּבעַל דֶּרֶךְ ווִי דֶער צַוְתָא וְחִיבּוּר ווָאס טוּט זִיךְ אוֹיף בְּעֵת קִיּוּם הַמִּצְוָה.

Not Merely a Mixture


Clarification is, however, necessary. Jews have free choice regarding the observance of all the mitzvos, including those mitzvos communicated with the term tzav. For that reason – i.e., because they have free choice – they will be given a full reward for the observance of these mitzvos, and punished for their lack of observance.25 How can it be said that the Jews have free choice to fulfill the mitzvos communicated by the term tzav when it is certain that the Jews will have to observe them?


מֶען דַארְף אָבֶּער פַארְשְׁטֵיין:

אִידְן הָאבְּן דָאךְ בְּחִירָה חָפְשִׁית אוֹיף דֶעם קִיּוּם פוּן אַלֶע מִצְוֹת, אוֹיךְ אוֹיף דִי מִצְוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּלָשׁוֹן "צַו" (אוּן דֶערְפַאר ווֶערְט אוֹיךְ פַאר דִי מִצְוֹת גֶעגֶעבְּן דֶער פוּלֶער שְׂכַר אָדֶער עוֹנֶשׁ, ווָאס שְׂכַר וְעוֹנֶשׁ קוּמֶען מִצַּד דֶער בְּחִירָה חָפְשִׁית ווָאס מֶען הָאטכג ). הַיְינְט ווִי אִיז שַׁיָיךְ צוּ זָאגְן אַז בַּיי דִי מִצְוֹת אִיז מֶען זִיכֶער אַז דֶער מְצוּוֶה ווֶעט זֵיי מְקַיֵים זַיְין?

That question can be answered as follows: In general, the mitzvos are divided into three vectors, each vector reflecting a different pattern of sefiros, the spheres through which G‑dly light is conveyed to the world (see the illustration below). Thus, there are some mitzvos that represent and express the right vector,26 others the left vector,27 and still others the middle vector.28 The wording with which G‑d communicated the mitzvah to Moshe reflects the vector that each mitzvah represents.

אִיז דֶער בִּיאוּר אִין דֶעם:

מִצְוֹת בִּכְלַל, זַיְינֶען אַיְינְגֶעטֵיילְט אִין דְרַיי קַוִין: פַארַאן מִצְוֹת ווָאס גֶעהֶערְן צוּם קַו הַיָּמִין, מִצְוֹת ווָאס גֶעהֶערְן צוּם קַו הַשְּׂמֹאל, אוּן מִצְוֹת ווָאס גֶעהֶערְן צוּם קַו הָאֶמְצָעִי; אוּן דֶער לָשׁוֹן אִין ווֶעלְכְן דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אִיבֶּערְגֶעגֶעבְּן אַ מִצְוָה דוּרְךְ מֹשֶׁה'ן – אִיז לוֹיט דֶעם קַו פוּן דֶער מִצְוָה:

G‑d communicated the mitzvos from the right vector with the term emor, a term which our Sages29 associate with “gentle speech.” He communicated the mitzvos of the left vector with the term daber, which our Sages30 associate with “firm speech.” The mitzvos that He communicated with the term tzav reflect the unique quality that distinguishes the middle vector and sets it apart from the right and left vectors.31

דִי מִצְוֹת פוּן קַו הַיָּמִין, הָאט זֵיי דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער גֶעזָאגְט בִּלְשׁוֹן "אֱמוֹר", ווָאס אֲמִירָה אִיז לָשׁוֹן רַכָּהכד ; דִי מִצְוֹת שֶׁבְּקַו הַשְּׂמֹאל, זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בִּלְשׁוֹן "דַּבֵּר" – לָשׁוֹן קָשָׁהכה ; דִי מִצְוֹת ווָאס זַיְינֶען בְּקַו הָאֶמְצָעִי מִיטְן לָשׁוֹן "צַו", ווֶעלְכֶער דְרִיקְט אוֹיס דֶעם עִנְיָן מִיט ווֶעלְכְן דֶער קַו הָאֶמְצָעִי אִיז אוֹיסְגֶעטֵיילְט פוּן קַו הַיָּמִין וְהַשְּׂמֹאלכו.

The middle vector includes both the right and left vectors, but that does not define or characterize it. Instead, it is an independent motif.32 A similar concept applies regarding the expression – tzav – with which the mitzvos from the middle vector were communicated. Tzav does not reflect an intermediate quality between gentleness and firmness or a combination of the two. Instead, it is not connected at all to gentleness and firmness but rather expresses the fundamental quality of the middle vector.

אוּן אַזוֹי ווִי דֶער קַו הָאֶמְצָעִי, כָאטשׁ עֶר אִיז כּוֹלֵל אִין זִיךְ דִי בֵּיידֶע קַוִין – יָמִין אוּן שְׂמֹאל, אִיז אָבֶּער נִיט אִין דֶעם בַּאשְׁטֵייט עִיקַר עִנְיָנוֹ, נָאר עֶר אִיז אַ מַהוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹכז, אַזוֹי אוֹיךְ דֶער לָשׁוֹן אִין ווֶעלְכְן עֶס זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן דִי מִצְוֹת פוּן אָט דֶעם קַו (הָאֶמְצָעִי), אִיז עֶס נִיט קֵיין לָשׁוֹן מְמוּצַע צְווִישְׁן לָשׁוֹן רַכָּה אוּן לָשׁוֹן קָשָׁה (אָדֶער אַ לָשׁוֹן ווָאס אִיז כּוֹלֵל בֵּיידֶע לְשׁוֹנוֹת), נָאר לְשׁוֹן צַו – ווָאס הָאט נִיט קֵיין שַׁיְיכוּת מִיט דִי עִנְיָנִים פוּן רַכָּה אוּן קָשָׁה. אוּן דֶער לָשׁוֹן דְרִיקְט אוֹיס עִיקַר עִנְיָנוֹ פוּן קַו הָאֶמְצָעִי.

Seeing the Mystical Background


Among the fundamental characteristics of the middle vector which distinguish it from the right and left vectors are:


פוּן דִי עִיקְרֵי עִנְיַן וּמַעֲלַת קַו הָאֶמְצָעִי (מִיט ווָאס עֶר טֵיילְט זִיךְ אוֹיס פוּן קַו הַיָּמִין וְהַשְּׂמֹאל) אִיז:

a) It ascends to the inner dimensions of kesser,33 reaching the very essence of the Ein Sof, G‑d’s infinite dimension, that is invested in that level, while the right and left vectors reach only the external dimensions of kesser.34

א) עֶר אִיז עוֹלֶה בִּיז אִין פְּנִימִיּוּת הַכֶּתֶר; קַו הַיָּמִין וְהַשְּׂמֹאל דֶערְלַאנְגֶען בְּלוֹיז אִין חִיצוֹנִיּוּת הַכֶּתֶרכח.

b) It “extends from one end to the other,”35 radiating Divine munificence throughout the entire range of the Spiritual Cosmos, from the highest levels to the lowest levels. On every level that the light of this vector reaches, it remains the same.

By contrast, not only does the light from the right and left vectors only convey influence from the external dimension of kesser, also that light itself becomes diminished as it descends from level to level. By contrast, the light of the middle vector conveys the same strength and intensity that stems from the inner dimension of kesser to the lowest levels as at the initial levels to which it is drawn down.36

On this basis, Chassidus37 offers a well-known mystical interpretation of our Sages’38 statement, “An erection is a conscious act”: The sefirah of yesod39 (the final attribute of the middle vector which is associated with the reproductive organs) – brings into expression the inner dimension of daas, the dimension of intellect that stems from the middle vector and controls our operative consciousness; the inner dimension of kesser is enclothed in daas.40

ב) "מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה", דָאס הֵייסְט אַז אִין זַיְין גַאנְצֶער הַמְשָׁכָה – פוּן "קָצֶה" הֲכִי עֶלְיוֹן בִּיז "קָצֶה" הַיּוֹתֵר תַּחְתּוֹן אִיז דֶער אוֹר הַקַּו גְלַיְיךְ: דֶער אוֹר פוּן קַו הַיָּמִין וְהַשְּׂמֹאל, אִיז (לְבַד זֹאת ווָאס זֵיי הָאבְּן אִין זִיךְ בְּלוֹיז חִיצוֹנִיּוּת הַכֶּתֶר, אִיז אוֹיךְ דֶער אוֹר גוּפָא) ווָאס נִידֶערִיקֶער דֶער קַו ווֶערְט נִמְשָׁךְ, אַלְץ מֶער ווֶערְט עֶר נִתְמַעֵט. אָבֶּער דֶער קַו הָאֶמְצָעִי פַארְמָאגְט בְּסוֹף הַהַמְשָׁכָה דֶעם זֶעלְבְּן תּוֹקֶף (פוּן פְּנִימִיּוּת הַכֶּתֶר) פּוּנְקְט ווִי אִין זַיְין תְּחִלַּת הַהַמְשָׁכָהכט. ווִי סְ'אִיז יָדוּעַל בְּעִנְיַן "אֵין קִישּׁוּי אֶלָּא לְדַעַת"לא, אַז אִין סְפִירַת הַיְסוֹד (קַו הָאֶמְצָעִי) דְרִיקְט זִיךְ אוֹיס פְּנִימִיּוּת הַדַּעַת (ווָאס אִין דַעַת אִיז פַארַאן דִי פְּנִימִיּוּת פוּן כֶּתֶרלב ).

To Tap the Inner Dimension


The mystical concept – that the positive virtue of the middle vector is that it ascends to the inner dimension of kessercan be explained in simpler terms and applied with regard to the mitzvos:


דֶער בִּיאוּר פוּן מַעֲלַת קַו הָאֶמְצָעִי, ווָאס עֶר אִיז עוֹלֶה בִּיז אִין פְּנִימִיּוּת הַכֶּתֶר, אִין אֵיינְפַאכֶע אוֹתִיּוֹת וּבַנּוֹגֵעַ לְמִצְוֹת:

Through their performance, all the mitzvos produce an interactive effect within G‑d’s will from which they derive. However, the mitzvos that derive from the right and left vectors affect and call forth only the external dimension of His will – in Kabbalistic terminology, the external dimension of kesser.41 By contrast, the mitzvos associated with the middle vector produce an effect upon and engage the inner dimension of G‑d’s will, and indeed, the Master of the Will, i.e., the level of G‑dliness from which His will emanates.

דִי מִצְוֹת ווֶעלְכֶע זַיְינֶען בְּקַו הַיָּמִין וּבְקַו הַשְּׂמֹאל, "רִירְן" טַאקֶע אָן אִין רָצוֹן הָעֶלְיוֹן (ווָאס פוּן דָארְטְן נֶעמֶען זֵיי זִיךְ), אָבֶּער נָאר אִין חִיצוֹנִיּוּת הָרָצוֹן, וּבִלְשׁוֹן הַקַּבָּלָה – חִיצוֹנִיּוּת הַכֶּתֶר. אָבֶּער דִי מִצְוֹת פוּן קַו הָאֶמְצָעִי, "רִירְן" אָן אוּן דֶערְנֶעמֶען פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן (בִּיז אִין בַּעַל הָרָצוֹן).

Therefore – i.e., because they affect G‑d’s inner will – the mitzvos associated with the middle vector were communicated with the term tzav, “command.” To communicate them, it is not sufficient merely to say or to speak (emor or daber). A command – an empowering encouragement to actually carry them out – is necessary because they affect deeper and loftier levels of G‑dliness.

אוּן דֶערִיבֶּער זַיְינֶען אָט דִי מִצְוֹת (פוּן קַו הָאֶמְצָעִי) גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בִּלְשׁוֹן "צַו" – זָאג אָן – ווִיבַּאלְד זֵיי רִירְן אָן אִין פְּנִימִיּוּת הָרָצוֹן, אִיז אוֹיף זֵיי נִיט גֶענוּג דֶער לָשׁוֹן זָאגְן אוּן רֵיידְן אַלֵיין ("אֱמוֹר" אָדֶער "דַּבֵּר"), נָאר עֶס מוּז אוֹיף זֵיי זַיְין אַן אָנְזָאג, אַ זִירוּז אַז זֵיי זָאלְן זִיךְ אָפְּטָאן – ווַיְיל זֵיי זַיְינֶען נוֹגֵעַ טִיפֶער אוּן הֶעכֶער.

Just as there is a difference between the mitzvos associated with the right and left vectors and those associated with the middle vector with regard to G‑d Who commanded the mitzvos, so too, there is a difference in the manner these different mitzvos affect and call for response from the people commanded to fulfill them, i.e., the Jews. The mitzvos associated with the left and right vectors affect only the external dimension of G‑d’s will. So too, they affect only the external dimensions of the soul of the Jew who is commanded to fulfill them. By contrast, the mitzvos associated with the middle vector that affect and engage the inner dimension of the will of the One Who commanded them also affect and engage the inner dimension of the soul of those who are commanded. Since the middle vector shines equally in all its levels, from the beginning to the end, there is no difference between the One Who commanded and those being commanded. The inner dimension of G‑d descends and becomes manifest in the inner dimension of the Jewish people.

אוּן כְּשֵׁם ווִי סְ'אִיז דָא דֶער אוּנְטֶערְשֵׁייד צְווִישְׁן אָט דִי מִצְוֹת (פוּן קַו הַיָּמִין וְהַשְּׂמֹאל בִּיז צוּ דִי פוּן קַו הָאֶמְצָעִי) מִצַּד דֶעם מְצַוֶּה כַּנַּ"ל, אַזוֹי זַיְינֶען זֵיי אוֹיךְ חָלוּק בַּנּוֹגֵעַ דֶעם מְצוּוֶה, דֶעם אִידְן: דִי מִצְוֹת שֶׁבְּקַו הַיָּמִין וְקַו הַשְּׂמֹאל, אִיז אַזוֹי ווִי זֵיי רִירְן אָן אִין דֶעם מְצַוֶּה אִין חִיצוֹנִיּוּת הָרָצוֹן, עַל דֶּרֶךְ זֶה רִירְן זֵיי אוֹיךְ אָן אִין דֶעם מְצוּוֶה דִי חִיצוֹנִיּוּת פוּן זַיְין נֶפֶשׁ; אוּן דִי מִצְוֹת שֶׁבְּקַו הָאֶמְצָעִי, אִיז כְּשֵׁם ווִי זֵיי רִירְן אָן אוּן דֶערְנֶעמֶען דֶעם פְּנִימִיּוּת הָרָצוֹן פוּן מְצַוֶּה, אַזוֹי אוֹיךְ רִירְן זֵיי אָן אוּן דֶערְנֶעמֶען פְּנִימִיּוּת הַנֶּפֶשׁ פוּן דֶעם מְצוּוֶה. ווָארוּם ווִיבַּאלְד אַז קַו הָאֶמְצָעִי אִיז מֵרֹאשׁוֹ וְעַד סוֹפוֹ בְּשָׁוֶה, אִיז אִין דֶעם נִיטָא קֵיין חִילּוּק פוּן דֶעם מְצַוֶּה בִּיז דֶעם מְצוּוֶה – פְּנִימִיּוּת שֶׁלְּמַעְלָה קוּמְט אַרָאפּ אִין פְּנִימִיּוּת שֶׁלְּמַטָּה.

A Level Above Choice


This explains why there is certainty that the Jews will fulfill the mitzvos that were commanded with the word tzav.42 True, the Jews have free choice at all times. However, the entire concept of free choice, choosing the path of good or the opposite, Heaven forbid, is relevant only to the external dimensions of the soul, the levels at which there is an equal possibility to turn to the side of evil as there is to turn to the side of good. However, in the inner dimension of the soul, nothing opposite the side of holiness exists. Indeed, even at the time a person sins, the inner point of his soul, is faithful to G‑d.43 As Rambam rules,44 the reason that a Jew may sin at times is only because his yetzer haraovercomes him.


אוּן דָאס אִיז דֶער בִּיאוּר פוּן דֶעם ווָאס בַּיי דֶעם סוּג מִצְוֹת ווָאס זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בִּלְשׁוֹן "צַו" אִיז מֶען זִיכֶער אַז דֶער אִיד ווֶעט מְקַיֵים זַיְין דִי מִצְוָה, הֲגַם אַז עֶר הָאט בְּחִירָה חָפְשִׁית – ווַיְיל דֶער גַאנְצֶער עִנְיָן פוּן בְּחִירָה, אוֹיסְקְלַיְיבְּן דֶעם ווֶעג פוּן טוֹב אָדֶער דֶעם הֵיפֶּךְ חַס וְשָׁלוֹם, אִיז שַׁיָיךְ בְּלוֹיז אִין חִיצוֹנִיּוּת הַנְּשָׁמָה – דָארְטְן אִיז דָא אַן אָרְט פַאר דֶער מֶעגְלֶעכְקַיְיט צוּ נוֹטֶה זַיְין צוּם צַד הַלֹּא טוֹב ווִי צוּם צַד הַטּוֹב; אָבֶּער אִין פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה אִיז נִיטָא קֵיין צְווֵייטֶער צַד הָפְכִי חַס וְשָׁלוֹם פוּן צַד הַקְּדוּשָּׁה, אוּן אֲפִילוּ בְּשַׁעַת הַחֵטְא אִיז זִי, דִי נְקוּדַּת הַנְּשָׁמָה, "בְּאָמְנָה אִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ"לד. ווִי דֶער רַמְבַּ"ם פַּסְקֶ'נְטלג, אַז דָאס ווָאס אַ אִיד טוּט אַמָאל אַ חֵטְא אִיז עֶס בְּלוֹיז ווַיְיל "יִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ",

That statement is somewhat problematic. After all, Rambam himself states,45 “Free choice is given to all men…. [A person may] do everything he desires… [whether] good or bad.” Thus, when a person does something not good, Heaven forbid, it is a result of his own free will. How can it be said that it is only because his yetzer haraovercomes him, compelling him to go against his own will?

The answer, as explained above, is that a Jew can choose one way or the other, and this is only possible because he is motivated by the external dimensions of his soul. At all times – even at the time he sins – the inner dimension of his soul desires “to perform all the mitzvos and to distance him from sin.” The fact that he may stumble and sin is only because his yetzer hara compels him to go against his own will.

– דְּלִכְאוֹרָה, דֶער רַמְבַּ"ם אַלֵיין זָאגְט דָאךְלה : "רְשׁוּת לְכָל אָדָם נְתוּנָה . . וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ . . הַטּוֹב אוֹ הָרָע", הֵייסְט עֶס דָאךְ אַז אוֹיךְ ווֶען עֶר טוּט חַס וְשָׁלוֹם הֵיפֶּךְ הַטּוֹב, אִיז עֶס לוֹיטְן אוֹיסְווַאל פוּן זַיְין אֵייגֶענֶעם ווִילְן. הַיְינְט ווִי אִיז שַׁיָיךְ צוּ זָאגְן "יִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ" – אִיבֶּער־גֶעווַאלְד פוּן זַיְין רָצוֹן? נָאר דֶער פִּירוּשׁ אִיז כַּנַּ"ל, אַז דָאס ווָאס אַ איד קֶען בּוֹחֵר זַיְין לְכַאן אָדֶער לְכַאן, אִיז עֶס מִצַּד זַיְין חִיצוֹנִיּוּת הַנְּשָׁמָה דַוְקָא. אָבֶּער זַיְין פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה ווִיל שְׁטֶענְדִיק, אֲפִילוּ בְּשַׁעַת הַחֵטְא, "לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵירוֹת"; אוּן דֶער דוּרְכְפַאל פוּן אַ חֵטְא אִיז בְּלוֹיז אַן "אוֹנֶס" מִצַּד זַיְין יֵצֶר הָרָע.

The mitzvos that were communicated with the word tzav stem from the middle vector and, thus, establish a direct connection and bond between G‑d and the Jews because they engage the inner dimension of their souls. Since the inner dimension of the soul always chooses good alone, it is appropriate to say that one can be certain that the person commanded to fulfill these mitzvos will do so.

אוּן דֶערִיבֶּער אִיז רֶעכְט ווָאס בַּנּוֹגֵעַ אָט דִי מִצְוֹת ווֶעלְכֶע זַיְינֶען (גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בִּלְשׁוֹן "צַו" ווַיְיל זֵיי זַיְינֶען) פוּן קַו הָאֶמְצָעִי, הָאט מֶען דִי זִיכֶערְקַיְיט אַז דֶער אָדָם הַמְצוּוֶה ווֶעט זֵיי מְקַיֵים זַיְין – עֶס ווֶעט בַּיי אִים זַיְין דֶער צַוְתָא וְחִיבּוּר בְּדֶרֶךְ חִיּוּב, ווַיְיל זֵיי דֶערְנֶעמֶען אִין פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה, אוּן פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה אִיז אַלֶעמָאל בּוֹחֵר נָאר אִין טוֹב.

Nevertheless, there is still room for a question: If the mitzvos are fulfilled with our conscious powers of thought and emotion, which are considered external dimensions of the soul in this context, what effect results from the fact that, in the inner reaches of his soul, a person wants to fulfill the mitzvah? Since his conscious powers leave room for options that conflict with holiness, does the inner desire of his soul lead to any actual change?

פְרֶעגְט זִיךְ נָאךְ אָבֶּער אַלְץ אַ שְׁאֵלָה: קִיּוּם הַמִּצְוֹת דַארְף דָאךְ זַיְין מִיט דִי כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים, אִיז ווָאס הָאט מֶען דֶערְפוּן ווָאס בִּפְנִימִיּוּת נִשְׁמָתוֹ ווִיל עֶר מְקַיֵים זַיְין דִי מִצְוָה, ווִיבַּאלְד אַז מִצַּד דִי כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים אִיז פַארַאן אַ נְתִינַת מָקוֹם פַאר אַ נְטִיָּה הָפְכִית פוּן קְדוּשָּׁה?

The answer is that the middle vector shines with equal power and intensity on all levels, from the highest to the lowest. Thus, the power of the inner dimension of the soul descends and manifests itself in a person’s conscious powers. The same intensity of the inner dimension of the soul is equally manifest on the lowest levels of one’s conscious powers as on the highest levels.

אוֹיף דֶעם זָאגְט מֶען, אַז דֶער קַו הָאֶמְצָעִי אִיז מֵרֹאשׁוֹ וְעַד סוֹפוֹ בְּשָׁוֶה, דָאס הֵייסְט אַז דֶער תּוֹקֶף פוּן פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה קוּמְט אַרָאפּ אוֹיךְ אִין דִי כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים, אוּן אִין "סוֹפוֹ" פוּן דִי כֹּחוֹת הַגְּלוּיִים דְרִיקְט זִיךְ אוֹיס דִי זֶעלְבֶּע תְּקִיפוּת גְלַיְיךְ ווִי אִין "רֹאשׁוֹ" פוּן פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה.

From the Microcosm to the Macrocosm


Based on the above explanation, it is also possible to understand the use of the term tzav – and the connection with the mitzvos communicated by that term – “to connote encouragement [to fulfill a commandment] for the immediate present and [also] for future generations.”


עַל פִּי הַנַּ"ל ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין דִי שַׁיְיכוּת פוּן [דִי מִצְוֹת ווָאס זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בִּ]לְשׁוֹן "צַו", צוּ "זִירוּז מִיָּד וּלְדוֹרוֹת":

A lack of eagerness comes about when there is something interfering with an intellectual decision made by the mind that prevents it from being manifest in actual deed. Moreover, even when nothing prevents intellectual decisions from being manifest in the lower powers of the soul, the impetus from the mind undergoes multiple contractions and, as a result, there is a lack of eagerness. However, when the sefiros of the middle vector daas, tifferes, and yesod – are involved, the same intensity is manifest on the lowest level as on the highest. Therefore, the mitzvos stemming from this vector that are communicated by the term tzavproduce an immediate effect. As soon as one perceives and understands G‑d’s command with the intellectual power of daas, it becomes manifest immediately with eagerness and with its full force, affecting even the lowest dimensions of our personalities, those corresponding to the sefiros of yesod and malchus, which produce actions in this physical realm.

דָאס פֶעלְן פוּן זְרִיזוּת, ווֶערְט פַארְאוּרְזַאכְט דוּרְךְ עֶפֶּעס אַ זַאךְ ווָאס שְׁטֶערְט דֶעם בַּאשְׁלוּס פוּן שֵׂכֶל שֶׁבְּמוֹחַ צוּ אַרָאפְּקוּמֶען בִּיז אִין מַעֲשֶׂה בְּפּוֹעֵל; אוּן אֲפִילוּ ווֶען עֶס אִיז נִיטָא דֶער דָּבָר הַמְעַכֵּב אוּן עֶס קוּמְט יֶע אַרָאפּ פוּן שֵׂכֶל אִין דִי נִידֶערִיקֶערֶע כֹּחוֹת – אִיז דָאס דוּרְךְ אַ סַךְ צִמְצוּמִים וכו', בְּמֵילָא פֶעלְט דָא דֶער זִירוּז. בְּעֵת אָבֶּער עֶס רֶעדט זִיךְ ווֶעגְן קַו הָאֶמְצָעִי, ווָאס עֶר אִיז מֵרֹאשׁוֹ וְעַד סוֹפוֹ בְּשָׁוֶה, אִיז בַּאלְד ווִי עֶר נֶעמְט אוֹיף אוּן דֶערְהֶערְט דֶעם צִיווּי פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן בְּמוֹחַ הַדַּעַת, קוּמְט עֶר אַרָאפּ גְלַיְיךְ – בְּזִירוּז, אוּן מִיטְן גַאנְצְן תּוֹקֶף – אִין יְסוֹד אוּן אִין מַלְכוּת.

G‑d “put the world in their hearts”46 and the changes a person brings about in his own heart have an effect on the world at large. When a person generates eagerness in his heart and within the powers of his soul so that they are not being affected by any limitation or contraction, and he erases the differences between his thinking processes (his highest powers) and his actions (his lowest powers), he brings about a similar lack of limitation in the world at large. This is reflected in the expression, “for the immediate present and [also] for future generations.” The person eliminates the limitations of time, the distinctions between past present and future, and then there is no difference between “the immediate present” and “future generations.”

אוּן הֱיוֹת אַז "גַּם אֶת הָעוֹלָם נָתַן בְּלִבָּם"לו, אִיז ווֶען דֶער אָדָם פּוֹעֵל'ט בְּלִבּוֹ, אִין זַיְינֶע כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ, אָט דֶעם זִירוּז; אָט דֶעם הֶעְדֵּר הַהַגְבָּלוֹת, צִמְצוּמִים אוּן חִילּוּקִים ווָאס זַיְינֶען פַארַאן צְווִישְׁן זַיְין שֵׂכֶל (כֹּחַ הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן) בִּיז מַעֲשֶׂה (כֹּחַ הַיּוֹתֵר תַּחְתּוֹן), אִיז עֶר דוּרְךְ דֶעם מַמְשִׁיךְ אוֹיךְ אִין "עוֹלָם" דֶעם הֶעְדֵּר הַהַגְבָּלָה – "מִיָּד וּלְדוֹרוֹת", אַז עֶס גֵייעֶן אַרָאפּ דִי הַגְבָּלוֹת פוּן עָבַר הֹוֶה וְעָתִיד אִין זְמַן, אוּן סְ'אִיז נִיטָא קֵיין חִילּוּק פוּן "מִיָּד" אוּן "לְדוֹרוֹת".

When Money is Involved


This enables us to understand the words of Rabbi Shimon in the continuation of the passage in Toras Kohanim (according to Rashi’s version), “To a greater extent, it is necessary for Scripture to add encouragement in a place where [one will suffer] financial loss.” For example, encouragement is necessary with regard to the mitzvah of tzedakah, which is associated with financial loss.


אוּן דָאס אִיז אוֹיךְ ווָאס רַבִּי שִׁמְעוֹן (אִין תּוֹרַת כֹּהֲנִים – לְגִירְסַת רַשִׁ"י) אִיז מוֹסִיף: "בְּיוֹתֵר צָרִיךְ הַכָּתוּב לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִסָּרוֹן כִּיס", אַז בַּיי דֶער מִצְוָה פוּן צְדָקָה ווָאס אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט "חִסָּרוֹן כִּיס", דַארְף מֶען הָאבְּן מֶער זִירוּז:

Although encouragement derives from the middle vector, as described above, for it engages the inner dimension of the soul, additional encouragement is required to fill the mitzvah of tzedakah in a desirable manner. To fulfill that mitzvah, there is a need for an inward expression of the middle vector itself that engages the inner dimension of the soul to a greater degree.

אַף עַל פִּי אַז זִירוּז בִּכְלַל נֶעמְט זִיךְ פוּן קַו הָאֶמְצָעִי כַּנַּ"ל, ווָאס דָאס דֶערְנֶעמְט אִין פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה, דָאךְ, בִּכְדֵי צוּ מְקַיֵים זַיְין מִצְוַת הַצְּדָקָה כִּדְבָעֵי – פָאדֶערְט זִיךְ אַ זִירוּז בְּיוֹתֵר. דָאס הֵייסְט אַ פְּנִימִיּוּת'דִיקֶער עִנְיָן אִין קַו הָאֶמְצָעִי גוּפָא אוּן ווָאס דֶערְנֶעמְט נָאךְ מֶער דִי פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה.

As is well known,47 tzedakah is connected with the commandment to love G‑d, as spelled out in the words of the Shema, bichol me’odecha.48 That phrase has two meanings, “with all your money” and “with all your might,” i.e., an unlimited commitment. “With all your heart” and “with all your soul” represent limited service when compared to the level of “with all your might.” When it comes to giving tzedakah, a matter in which “[one will suffer] financial loss,” it is necessary to arouse the commitment of “with all your might.”

אוּן ווִי סְ'אִיז יָדוּעַלז אַז צְדָקָה אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט "בְּכָל מְאֹדֶךָ", ווָאס מְאֹדֶךָ הָאט דָאךְ צְווֵיי טַיְיטשְׁן: מָמוֹן, מְאֹד (בְּלִי גְבוּל): "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" זַיְינֶען אַן עֲבוֹדָה מוּגְבֶּלֶת לְגַבֵּי דֶער דַרְגָּא פוּן "בְּכָל מְאֹדֶךָ"; אוּן בַּיי צְדָקָה "בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִסָּרוֹן כִּיס", דַארְף מֶען אָנְקוּמֶען צוּ "בְּכָל מְאֹדֶךָ".

The Uniqueness of Tzedakah


This understanding of the matter can be further clarified according to the explanations in Tanya49 regarding the advantage of tzedakah over all the other mitzvos, including even the mitzvos associated with the middle vector.

According to our Sages, tzedakah is equivalent to all the mitzvos50 and, when the Talmud Yerushalmi usesthe term mitzvah without any further description, it is referring to the mitzvah of tzedakah,51 because tzedakah is the most essential of all the mitzvos and furthermore, “ascends above them all.”52 Tzedakah is given such great priority because it affects the entire animal soul since “with the money [given to tzedakah, the person] could have purchased [necessities for] the life of his vital soul.” Thus, when he gives this money to G‑d, i.e., to tzedakah, he “is giving the life of his soul to G‑d.”


קְלֶערֶער ווֶעט מֶען עֶס פַארְשְׁטֵיין, לוֹיט דֶעם ווָאס עֶס אִיז מְבוּאָר בְּתַנְיָאלח ווֶעגְן דֶער מַעֲלָה פוּן מִצְוַת הַצְּדָקָה אוֹיף אַלֶע אַנְדֶערֶע מִצְוֹת (אֲפִילוּ אוֹיף מִצְוֹת שֶׁבְּקַו הָאֶמְצָעִי), אַז זִי אִיז שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹתלט (אוּן זִי הֵייסְטמ מִצְוָה סְתַּם ווַיְיל זִי אִיז דֶער עִיקָר פוּן אַלֶע מִצְוֹת), אוּן נָאךְ מֶער: זִי אִיז "עוֹלָה עַל כֻּלָּנָה"מא, ווַיְיל זִי בַּארִירְט כְּלָלוּת נַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית – ווִיבַּאלְד אַז "בְּמָעוֹת אֵלּוּ הָיָה יָכוֹל לִקְנוֹת חַיֵּי נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית", אִיז בְּשַׁעַת עֶר גִיט אַווֶעק דָאס גֶעלְט צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אִיז עֶר "נוֹתֵן חַיֵּי נַפְשׁוֹ לַה'".

Tzedakah possesses another advantage over other mitzvos. Not only does tzedakah involve the animal soul, it also involves a person’s portion in this world, because the money which a person gives to tzedakah is not an element of the giver’s body; it is part of the world at large.

נָאךְ אַ מַעֲלָה אִין צְדָקָה אוֹיף אַנְדֶערֶע מִצְוֹת: צְדָקָה אִיז פַארְבּוּנְדְן נִיט בְּלוֹיז מִיט נַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, נָאר אוֹיךְ מִיט "חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם". ווָארוּם דָאס גֶעלְט ווָאס עֶר גִיט אוֹיף צְדָקָה אִיז אַ זַאךְ אוֹיסֶערְלֶעךְ פוּן דֶעם גּוּף הַנּוֹתֵן, דָאס אִיז אַ טֵייל פוּן ווֶעלְט.

There is a well-known concept53 – that in order to refine something on the lowest level, it is necessary to draw upon a very lofty power. Accordingly, it is understood that since tzedakah is a mitzvah that encompasses one’s animal soul as a whole and also the person’s portion in this world, it is necessary to involve even greater and deeper resources within the inner reaches of the soul.

אוּן עַל פִּי הַיָּדוּעַ אַז בִּכְדֵי צוּ מְבָרֵר זַיְין דֶעם מַטָּה בְּיוֹתֵר אִיז נוֹיטִיק דֶערְצוּ אַ כֹּחַ עֶלְיוֹן בְּיוֹתֵר, אִיז מוּבָן, אַז ווִיבַּאלְד צְדָקָה אִיז אַ מִצְוָה ווָאס נֶעמְט אַרוּם כְּלָלוּת נַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית בִּיז אוֹיךְ דֶעם חֵלֶק זַיְינֶעם אִין עוֹלָם שֶׁחוּצָה לוֹ – דַארְף מֶען דֶערְבַּיי אָנְרִירְן נָאךְ מֶערֶער אוּן טִיפֶער אִין פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה.

On this basis, the preciseness of our Sages’ wording – “To a greater extent, it is necessary for Scripture to add encouragement in a place where [one will suffer] financial loss”is evident. Our Sages did not say, “when financial loss is involved,” because the phrase they used contains far-reaching allusions. Greater encouragement is necessary, i.e., the deeper resources of the inner reaches of the soul must be engaged:

a) “in a place” – i.e., when one is associated with a place, a portion of this world outside the physical body of the person observing the mitzvah;

b) “where [one will suffer] financial loss” – where the person himself, indeed, his animal soul as a whole is affected, because he is losing something with which he “could have purchased [necessities for] the life of his animal soul.”

וְעַל פִּי זֶה יוּמְתַּק רֶמֶז הַלָּשׁוֹן "בְּיוֹתֵר צָרִיךְ הַכָּתוּב לְזָרֵז – בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ (נִיט אֵיין ווָארְט: כְּשֶׁיֵּשׁ) חִסָּרוֹן כִּיס": וואוּ דַארְף מֶען הָאבְּן זִירוּז בְּיוֹתֵר, דֶערְנֶעמֶען טִיפֶער אִין פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה – (א) "בְּמָקוֹם" – ווֶען סְ'אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט מָקוֹם, מִיט שֶׁטַח פוּן ווֶעלְט ווָאס אִיז מִחוּץ לְאָדָם הַמְקַיֵים אֶת הַמִּצְוָה. (ב) "שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִסָּרוֹן כִּיס" – אוֹיךְ דֶעם אָדָם גּוּפָא, רִירְט עֶס אָן אִין כְּלָלוּת נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, דֶערְמִיט ווָאס עֶר אִיז מְחַסֵּר בַּיי זִיךְ אַזַא זַאךְ פַאר ווֶעלְכֶער "הָיָה יָכוֹל לִקְנוֹת חַיֵּי נַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית".

Rabbi Shimon’s Legacy


Based on the above, we can also understand the unique connection that exists between the statement, “To a greater extent, it is necessary for Scripture to add encouragement in a place where [one will suffer] financial loss,” and its author, Rabbi Shimon.


עַל פִּי הַנַּ"ל ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין דִי שַׁיְיכוּת (מְיוּחֶדֶת) פוּן דֶעם מַאֲמָר "בְּיוֹתֵר צָרִיךְ . . חִסָּרוֹן כִּיס", צוּם בַּעַל הַמַּאֲמָר – רַבִּי שִׁמְעוֹן:

Who has the potential to elicit “greater” encouragement, i.e., to reach the deeper resources of the middle vector and draw them down to the lowest levels, i.e., to one’s animal soul as a whole and to one’s portion in the world? Specifically, one who draws on the power of Rabbi Shimon.

ווֶער קֶען מַמְשִׁיךְ זַיְין פוּן פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה "בְּיוֹתֵר" (נָאךְ טִיפֶער אִין קַו הָאֶמְצָעִי) אוּן עֶס אַרָאפְּטְרָאגְן עַד לְמַטָּה מַּטָּה, אִין כְּלָלוּת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בִּיז אִין חֵלֶק שֶׁבָּעוֹלָם – דָאס אִיז בְּכֹחוֹ פוּן רַבִּי שִׁמְעוֹן דַּוְקָא:

Rabbi Shimon – i.e., Rabbi Shimon bar Yochai, for whenever the Talmud refers to Rabbi Shimon without mentioning the name of the father of the Sage involved, the intent is Rabbi Shimon bar Yochai54 – reached the loftiest peaks of oneness with G‑d, as he stated, “with one bond I am bonded with Him,”55 achieving the ultimate connection.56 Simultaneously, he was able draw down these levels to the material plane, to this world. As is well known,57 he was able to bring about the descent of rain in this physical world by reciting words of Torah, showing that, for him, the higher and lower realms were the same.58 Therefore, he had the power to elicit greater encouragement, i.e., to draw upon the resources of the inner dimensions of the soul even “in a place where [one will suffer] financial loss,” i.e., in matters affecting the animal soul and one’s portion of the world, connecting the very highest levels of existence with the lowest ones.

רַשְׁבִּ"י (ווָאס דָאס אִיז דָאךְ סְתַּם רַבִּי שִׁמְעוֹןמב ) הָאט דֶערְגְרֵייכְט צוּ דֶער מַדְרֵיגָה נַעֲלֵית בְּיוֹתֵר פוּן "בְּחַד קְטִירָא אִתְקְטַרְנָא"מג, תַּכְלִית הַהִתְקַשְּׁרוּתמד – אוּן דָאס הָאט עֶר אַרָאפְּגֶעטְרָאגְן לְמַטָּה אִין עוֹלָם הַזֶּה, וּכְיָדוּעַמה אַז עֶר הָאט פּוֹעֵל גֶעווֶען יְרִידַת גְּשָׁמִים – דָא לְמַטָּה אִין עוֹלָם הַזֶּה – דוּרְךְ אֲמִירַת תּוֹרָה – מַעֲלָה וּמַטָּה שָׁוִיןמו. דֶערִיבֶּער הָאט עֶר דֶעם כֹּחַ צוּ מַמְשִׁיךְ זַיְין פוּן "בְּיוֹתֵר כו' לְזָרֵז" (פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה) אִין "בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִסָּרוֹן כִּיס" (נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְחֶלְקוֹ בָּעוֹלָם) – פַארְבִּינְדְן דֶעם עוֹמֶק תַּחַת מִיטְן עוֹמֶק רוּם.

Likkutei Sichos, Volume 7, p. 30ff.
Adapted from a sichah delivered on Shabbos Parshas Tzav, 5725 [1965]

(משיחת ש"פ צו תשכ"ה)
לקוטי שיחות חלק ז צו א