In the sichah that follows, the Rebbe focuses on the custom that young children begin their Torah study with the Book of Vayikra, which features the laws of sacrificial offerings. The Mid­rash explains this custom, stating,1 “Young children are pure and the sacrifices are pure. Let the pure ones come and occupy themselves with pure matters.”

The Rebbe notes that the source for the description of the sacrifices as “pure matters” lies in our Sages’ statements2 concerning the sacrifices offered before the Giving of the Torah, “All the sacrifices were brought from species that were pure (i.e., kosher), but not from impure species.” He explains that by emphasizing specifically the sacrifices offered before the Giving of the Torah, the Midrash is alluding to a connection Jews share with G‑d before their connection with the Torah even began.

That connection continues to exist and exert an influence after the Torah was given – and after every individual Jew developed his or her personal connection with the Torah. The sacrifices are able to bring atonement despite a person having sinned and broken his connection with the Torah because Jews share a fundamental bond with G‑d by virtue of their birthright. Regardless of their standing apropos their observance of the Torah and its mitzvos, this bond remains constant. Just as it was not established through the observance of the Torah and its mitzvos, it cannot be diminished through the lack of such observance.

On this basis, we can understand our Sages’ statement that the world is maintained by the Torah study of young children because their voices are untainted by sin.3 The inner, essential love with which G‑d loves every Jew is revealed to a greater extent by Jewish children who have not yet reached an age of developed understanding. Their bond with G‑d is not dependent on their actions, for they are not obligated in the observance of mitzvos. Rather, it is a bond that lies at the very core of their being – and it connects to G‑d’s very core.

This is the intent of the Midrash’s teaching, “Let the pure ones come and occupy themselves with pure matters.” The sacrifices express G‑d’s essential love for the Jewish people – a love that transcends the love stemming from their study of the Torah or observance of its mitzvos – and it is because of that inner love that the sacrifices bring about atonement. Thus, the sacrifices are intrinsically pure, for they relate to a level of G‑dliness that entirely transcends the concept of impurity. Therefore, it is fitting that the passages concerning them be studied by “pure ones,” children who are intrinsically pure, having no connection with impurity.

What Children Begin Studying


The Midrash states:4

Rabbi Assi asked, “Why do young children begin their Torah study with Toras Kohanim5 [i.e., the Book of Vayikra,] and not [the Book of] Bereishis?”

He answered,6 “The young children are pure and the sacrifices are pure. Let the pure ones come and occupy themselves7 with pure matters.”8


עֶס שְׁטֵייט אִין מִדְרָשׁא : אָמַר רַבִּי אַסִּי מִפְּנֵי מָה מַתְחִילִין לְתִנוֹקוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְאֵין מַתְחִילִין בִּבְרֵאשִׁית אֶלָּאב שֶׁהַתִּנוֹקוֹת טְהוֹרִין וְהַקָּרְבָּנוֹת טְהוֹרִין יָבוֹאוּ טְהוֹרִין וְיִתְעַסְּקוּג בִּטְהוֹרִיןד.

What is meant by the statement, “the sacrifices are pure”? Several commentaries9 explain that the intent is that the sacrifices must be brought in a state of purity rather than impurity. Other commentaries10 explain that the intent is that, through offering sacrifices, one becomes pure from sin.

ווָאס מֵיינְט "וְהַקָּרְבָּנוֹת טְהוֹרִין"? אַ טֵייל מְפָרְשִׁיםה זָאגְן אַז דָאס מֵיינְט אַז קָרְבָּנוֹת דַארְפְן גֶעבְּרַאכְט ווֶערְן בְּטַהֲרָה, נִיט בְּטוּמְאָה; אוּן לוֹיט אַנְדֶערֶע מְפָרְשִׁיםו – אַז דוּרְךְ קָרְבָּנוֹת ווֶערְט מֶען טָהוֹר פוּן חֵטְא.

Both interpretations are not entirely satisfactory. The wording of the Midrash, “the sacrifices are pure,” implies that the intent is that the sacrifices themselves are pure, not that those who bring them must be pure or become pure by bringing them.11

בֵּיידֶע פִּירוּשִׁים זַיְינֶען אָבֶּער לִכְאוֹרָה נִיט גְלַאטִיק: פוּן לְשׁוֹן הַמִּדְרָשׁ "וְהַקָּרְבָּנוֹת טְהוֹרִין" אִיז מַשְׁמַע אַז דָא רֶעדט מֶען ווֶעגְן דִי קָרְבָּנוֹת עַצְמָם אַז זֵיי זַיְינֶען טְהוֹרִין (אוּן נִיט ווֶעגְן דִי ווָאס בְּרֶענְגֶען זֵיי)ז.

On the other hand, interpreting the term as “pure matters” in a straightforward manner – that it refers to the sacrifices themselves – is also problematic. Nowhere in the Torah are the sacrifices categorized as “pure matters.” There is a requirement that the sacrifices be unblemished, that they be of choice quality, and the like,12 but they are never categorized as having to be “pure.”

וּמֵאִידָךְ, לֶערְנֶען פְּשׁוּטוֹ כְּמַשְׁמָעוֹ, אַז "טְהוֹרִין" בַּאצִיט זִיךְ אוֹיף די קָרְבָּנוֹת עֶצְמָם, איז אוֹיךְ נִיט גְלַאטִיק: מֶען גֶעפִינְט נִיט אַז תּוֹרָה זָאל בַּיי קָרְבָּנוֹת נוּצְן דִי הַגְדָּרָה פוּן טְהוֹרִים; מֶען גֶעפִינְט אַז קָרְבָּנוֹת דַארְפְן זַיְין תְּמִימִים וּמוּבְחָרִים וכו'ח, אָבֶּער נִיט דֶעם גֶדֶר פוּן "טְהוֹרִין".

Before the Giving of the Torah or Afterwards


On the surface, it is possible to explain that the Midrash’s categorization of sacrifices as pure matters is appropriate according to our Sages’ statements13 concerning the sacrifices offered before the Giving of the Torah:

All [animals] were fit to be sacrificed: a domesticated animal, an undomesticated animal, or a fowl; males and females; unblemished and blemished [animals. All the sacrifices were brought from species] that were pure, i.e., kosher, but not from impure [species].

Thus, before the Giving of the Torah, sacrificial animals were categorized as “pure.”


לִכְאוֹרָה ווָאלְט מֶען גֶעקֶענְט לֶערְנֶען, אַז דֶער גֶדֶר פוּן "טְהוֹרִין" דָא אִין מִדְרָשׁ אִיז מַתְאִים דֶערְמִיט ווָאס חַזַ"לט זָאגְן ווֶעגְן דִי קָרְבָּנוֹת פוּן לִפְנֵי מַתַּן תּוֹרָה, אַז "הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקָּרֵב בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף זְכָרִים וּנְקֵבוֹת תְּמִימִין וּבַעֲלֵי מוּמִין טְהוֹרִין אֲבָל לֹא טְמֵאִין". דָאס הֵייסְט, אַז דֶער גֶדֶר פוּן קָרְבָּנוֹת פַאר מַתַּן תּוֹרָהי אִיז – "טְהוֹרִין".

Selections from Likkutei Sichos (SIE)

Insights into the Weekly Parshah and festivals by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

The connection between the sacrifices offered before the Giving of the Torah14 and the Torah study of young children is that children are not obligated to bring sacrifices.15 Their situation parallels the sacrifices brought before the Giving of the Torah, for then there was no mitzvah or obligation to bring sacrifices.

אוּן דִי שַׁיְיכוּת פוּן דִי קָרְבָּנוֹת פַאר מַתַּן תּוֹרָה לְעִנְיָנֵינוּ אִיז אִין דֶעם, ווָאס דָא רֶעדט זִיךְ ווֶעגְן תִּינוֹקוֹת, קְטַנִּים, ווָאס זַיְינֶען נִיט מְחוּיָיב אִין קָרְבָּנוֹתיא, אִיז עֶס בְּדוּגְמָא צוּ דִי קָרְבָּנוֹת פוּן פַאר מַתַּן תּוֹרָה (ווֶען סְ'אִיז נָאךְ נִיט גֶעווֶען קֵיין מִצְוָה וְחִיּוּב אוֹיף קָרְבָּנוֹת).

Nevertheless, that explanation is untenable regarding the issue at hand. The Midrash is explaining the reason young children begin studying Toras Kohanim, a term that refers to the Book of Vayikra, which contains the laws pertaining to the sacrifices brought after the Giving of the Torah. Thus, the comparison of children to the sacrifices brought before the Giving of the Torah does not appear to be appropriate.

אָבֶּער דָאס אִיז קָשֶׁה: דֶער מִדְרָשׁ אִיז דָא מַסְבִּיר דֶעם טַעַם ווָאס "מַתְחִילִין לְתִנוֹקוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים", ווָאס אַנְטְהַאלְט דִי דִינִים פוּן קָרְבָּנוֹת פוּן נָאךְ מַתַּן תּוֹרָה – אִיז ווִי פַּאסְט דָא דֶער פַארְגְלַיְיךְ פוּן קְטַנִּים צוּ קָרְבָּנוֹת שֶׁלִּפְנֵי מַתַּן תּוֹרָה?

Children or Adults?


After quoting the above-mentioned teaching, Midrash Tanchuma16 proceeds to state:

Therefore, I [G‑d] consider it as if they are standing and offering sacrifices before Me. Let it be known to you that although the Beis HaMikdash is destroyed and the sacrifices are no longer practiced, were it not for the young children who recite the order of the sacrifices, the world would not be maintained.


אִין תַּנְחוּמָאיב ווֶערְט גֶעבְּרַאכְט דֶער אוֹיבְּנְדֶערְמָאנְטֶער מַאֲמָר, וּבְהֶמְשֵׁךְ לְזֶה שְׁטֵייט: "לְפִיכָךְ אֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הֵם עוֹמְדִים וּמַקְרִיבִים לְפָנַי הַקָּרְבָּנוֹת, וְהוֹדִיעֲךָ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֵין קָרְבָּן נוֹהֵג אִלּוּלֵי הַתִּנוֹקוֹת שֶׁקּוֹרִין בְּסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת לֹא הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד".

The Midrash continues,17 “Therefore, the Holy One, blessed be He, tells Israel, ‘My children… if you involve yourselves… with the passages [describing] the sacrifices, I will consider it as if you are offering a sacrifice….’ ” That statement applies not only to children but to any Jew who occupies himself with the passages describing the sacrifices; he is considered as if he actually offered a sacrifice.

This is somewhat puzzling, for how can this statement be reconciled with the Midrash’s previous teaching that highlights the study of the sacrifices by young children specifically, stating that, were it not for their reading of “the order of the sacrifices, the world would not be maintained”?

אִיז תָּמוּהַּ: דֶער מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא אַלֵיין אִיז דֶערְנָאךְ מַמְשִׁיךְיג "לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּנַי . . אִם אַתֶּם עוֹסְקִים . . בְּפַרְשַׁת קָרְבָּנוֹת מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן כו'" – אַז יֶעדֶערֶער ווָאס אִיז עוֹסֵק בְּפַרְשַׁת קָרְבָּנוֹת (נִיט נָאר תִּנוֹקוֹת) אִיז "מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו" כְּאִלּוּ עֶר אִיז מַקְרִיב אַ קָרְבָּן (בְּפּוֹעֵל) – אִיז ווִי שְׁטִימְט דָאס מִיט דֶעם ווָאס דֶער מִדְרָשׁ זָאגְט (פְרִיעֶר), אַז "אִלּוּלֵי הַתִּנוֹקוֹת (דַּוְקָא) שֶׁקּוֹרִין בְּסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת לֹא הָיָה הָעוֹלָם עוֹמֵד"?

We are forced to say that, although both adults and children who study the laws of the sacrifices are considered to have offered sacrifices, even so, there is a virtue and an advantage to the study of Toras Kohanim by young children that surpasses the study of that subject by all others. Young children’s study specifically possesses a consummate quality that enables the world to be maintained.

מוּז מֶען זָאגְן, אַז אִינֶעם אוֹיפְטוּ פוּן "כְּאִלּוּ מַקְרִיבִין קָרְבָּן" אִיז דָא אַ מַעֲלָה וְיִתְרוֹן אִינֶעם לִימּוּד הַתִּנוֹקוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים לְגַבֵּי דֶעם לִימּוּד פוּן כָּל אָדָם, דַּוְקָא בַּיי זֵיי טוּט זִיךְ דָאס אוֹיף אִין אַ שְׁלֵימוּת'דִיקְן אוֹפֶן, ווָאס פַארְזִיכֶערְט אַז דֶער עוֹלָם עוֹמֵד.

The Torah Before Mount Sinai


The above concepts can be clarified by first explaining our Sages’ statement mentioned previously – that before the Giving of the Torah, it was possible to offer sacrifices from all pure, i.e., kosher, species. This concept is derived from the Torah’s description18 of the sacrifices brought by Noach as coming “from all the pure animals.”


ווֶעט מֶען דָאס פַארְשְׁטֵיין בְּהַקְדִּים הַבִּיאוּר אִין דֶעם אוֹיבְּנְדֶערְמָאנְטְן מַאֲמַר חַזַ"ל, אַז פַאר מַתַּן תּוֹרָה הָאט מֶען גֶעקֶענְט מַקְרִיב זַיְין קָרְבָּנוֹת פוּן אַלֶע מִינִים טְהוֹרִים, ווָאס דָאס לֶערְנְט מֶען אָפּ פוּן נֹחַ'ן בַּא ווֶעמֶען עֶס שְׁטֵייטיד "מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה".

The Talmud19 questions that statement, “Were there pure and impure species at that time?” – i.e., “the Torah was yet to be given”20 and this categorization was yet to be established. According to one version,21 the Talmud answers that this reference is to those species that would ultimately be categorized as pure, as Rashi states in his commentary on the Torah.22

פְרֶעגְט אוֹיף דֶעם דִי גְמָרָאטו "וּמִי הֲווּ טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא"טז, אוּן דִי גְמָרָא אִיז מַסְבִּיר אַז דֶער עִנְיָן פוּן "טְהוֹרִין" דֶעמוּלְט אִיז גֶעווֶען "מֵאוֹתָן שֶׁעֲתִידִין לִיטַּהֵר" (ווִי דִי גִירְסָא אִין גְמָרָאיז אוּן ווִי רַשִׁ"י בְּרֶענְגְט בְּפִירוּשׁוֹ עַל הַתּוֹרָהיח ).

Thus, the sacrifices Noach brought before the Giving of the Torah represent a paradox: On the one hand, the offering of the sacrifices by Noach did not involve the observance of a mitzvah.23 Indeed – in contrast to the Patriarchs – Noach is not described as having observed the entire Torah before it was given. His sacrifices resembled those that would regularly be brought, even before the Torah was given. People, for various reasons – beginning with Adam, the first man24 – felt motivated by their own feelings to bring sacrifices to G‑d.

דָאס הֵייסְט, אַז אִין דִי קָרְבָּנוֹת פוּן נֹחַ (פַאר מַתַּן תּוֹרָה) אִיז גֶעווֶען אַ דָבָר וְהִיפּוּכוֹ:

דִי קָרְבָּנוֹת ווָאס נֹחַ הָאט גֶעבְּרַאכְט זַיְינֶען נִיט גֶעווֶען אַן עִנְיָן פוּן קִיּוּם מִצְוָהיט – וּבִפְרַט אַז מְ'גֶעפִינְט נִיט אַז נֹחַ זָאל הָאבְּן מְקַיֵים גֶעווֶען כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִיתְּנָה; סְ'אִיז גֶעווֶען עַל דֶּרֶךְ ווִי מֶען גֶעפִינְט אִין אַלֶע צַיְיטְן (אוֹיךְ פַאר מַתַּן תּוֹרָה) אַז בְּנֵי אָדָם אוּן אָדָם עַצְמוֹכ הָאבְּן גֶעבְּרַאכְט קָרְבָּנוֹת לַה' מִצַּד זֵייעֶר אֵייגֶענֶעם הֶרְגֵּשׁ צוּלִיבּ פַארְשִׁידֶענֶע סִיבּוֹת;

On the other hand, the fact that Noach offered only animals from species that would in the future be categorized as pure indicates that then was no distinction between pure, i.e., kosher, animals and impure ones – as the Talmud asks, “Were there pure and impure species at that time?” However, this applied only with regard what man could eat or the like. Nevertheless, the fundamental distinction between species that would ultimately be defined as pure, i.e., kosher, and those that would be defined as impure already existed.25

ווִיבַּאלְד אָבֶּער אַז נֹחַ הָאט גֶעבְּרַאכְט נָאר "מֵאוֹתָן שֶׁעֲתִידִין לִיטַּהֵר"יט, אִיז פוּן דֶעם גוּפָא מוּכָח, אַז דָאס ווָאס בַּיי נֹחַ'ן אִיז נִיט גֶעווֶען קֵיין חִילּוּק צְווִישְׁן בְּהֵמוֹת טְהוֹרוֹת וּטְמֵאוֹת (כְּקוּשְׁיַת הַגְּמָרָא "וּמִי הֲווּ טְמֵאִין וּטְהוֹרִין בְּהַהִיא שַׁעְתָּא") אִיז דָאס נָאר בְּהַנּוֹגֵעַ לַאֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בְזֶה אָבֶּער דִי הַבְדָּלָה פוּן "טְהוֹרִין וּטְמֵאִין" (עַל שֵׁם הֶעָתִיד) אִיז שׁוֹין בַּיי אִים גֶעווֶעןכא.

Thus, from Noach’s time onward,26 the existence of the distinctions established by the Torah had already begun. True, this was before the Giving of the Torah, and furthermore, even before the era of the Patriarchs, who observed the entire Torah before it was given,27 conducting themselves in a manner similar to that required after the Giving of the Torah. However, inherently there already existed distinctions between species. For that reason, Noach brought a sacrifice specifically from pure species, i.e., those species that would ultimately be categorized as pure.28

קוּמְט אוֹיס, אַז פוּן נֹחַ'ןכב – אִיז שׁוֹין גֶעווֶען אַ הַתְחָלָה אוֹיף גִּדְרֵי הַתּוֹרָה. אַף עַל פִּי אַז עֶר אִיז גֶעווֶען קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, אוּן נָאכְמֶער – אוֹיךְ פַאר דֶעם זְמַן הָאָבוֹת ווָאס זֵייעֶר הַנְהָגָה אִיז גֶעווֶען עַל דֶּרֶךְ ווִי נָאךְ מַתַּן תּוֹרָה (קִיְּמוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִיתְּנָהכג ) – אוּן מֵהַאי טַעְמָא הָאט עֶר גֶעבְּרַאכְט אַ קָרְבָּן דַּוְקָא פוּן טְהוֹרִין – "מֵאוֹתָן שֶׁעֲתִידִין לִיטַּהֵר"כד.

The connection between Noach and the distinctions established by the Torah is found only with regard to the sacrifices. Accordingly, it is possible to say that it is specifically the concept of sacrifices that is of unique relevance to man even before the receiving of the Torah, i.e., before the Giving of the Torah in a general sense and also before the beginning of each individual’s direct connection with the Torah.

אוּן ווִיבַּאלְד אַז דִי שַׁיְיכוּת פוּן נֹחַ'ן צוּ (גִּדְרֵי הַ)תּוֹרָה גֶעפִינְט מֶען נָאר בְּעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת אִיז יֵשׁ לוֹמַר אַז דָאס אִיז דֶערְפַאר ווַיְיל דַּוְקָא דֶער עִנְיָן פוּן קָרְבָּנוֹת אִיז בְּאוֹפֶן מְיוּחָד שַׁיָּיךְ אוֹיךְ אֵיידֶער מְ'הָאט בַּאקוּמֶען תּוֹרָה – מַתַּן תּוֹרָה.

A Jew’s Essential Identity


It is possible to offer the following explanation: Even after the Torah was given – and the sacrifices were counted among the 613 mitzvos of the Torah – the effect they bring about, and thus, their inner nature, transcends the Torah and its mitzvos. Therefore, they can atone and compensate29 for a lack generated by a deficiency in the observance of the Torah and its mitzvos.


אֵיינֶע פוּן דִי בִּיאוּרִים ווָאס מֶען קֶען אִין דֶעם זָאגְן:

קָרְבָּנוֹת, אוֹיךְ פוּן נָאךְ מַתַּן תּוֹרָה, אַף עַל פִּי אַז זֵיי זַיְינֶען פוּן תַּרְיַ"ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, זַיְינֶען זֵיי אָבֶּער בִּפְעוּלָּתָם (וּבְמֵילָא – בְּמַהוּתָם) הֶעכֶער פוּן תּוֹרָה וּמִצְווֹת, אוּן – דֶערְפַאר מְכַפֵּר אוֹיךְ (אוּן מַשְׁלִיםכה ) הַחִסָּרוֹן שֶׁעַל יְדֵי הֶעְדֵּר הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת.

Stated slightly differently: When a Jew brought a sacrifice to G‑d,he expressedhis closeness to G‑d and the bond he shared with Him. This bond was, and continues to be, an inherent dimension of every Jew; he possesses it by virtue of his birthright as a Jew, regardless of his standingapropos his observance of the Torah and its mitzvos. Just as this bond is not achieved through the observance of Torah and its mitzvos, it cannot be diminished through the lack of such observance, for the essential bond a Jew shares with G‑d transcends the Torah and its mitzvos. In that vein, building on the verse,30 “You are the children of G‑d your L‑rd,” our Sages31 explain that it is as if G‑d says, no matter what the Jews’ level of observance, “even though they sin, they are My children.”

בְּסִגְנוֹן אַחֵר: ווֶען אַ אִיד בְּרֶענְגְט אַ קָרְבָּן לַה' דְרִיקְט עֶר דֶערְמִיט אוֹיס זַיְין "זַיְין קָרוֹב" לַה', זַיְין פַארְבּוּנְד מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן, ווָאס עֶר הָאט בְּעֶצֶם אַלְס אַ אִיד, ווֶעלְכֶער אִיז נִיט תָּלוּי אִין קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת (וּכְשֵׁם ווִי דֶער פַארְבּוּנְד ווֶערְט נִיט אוֹיפְגֶעטָאן דוּרְךְ קִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת, אַזוֹי ווֶערְט עֶר נִיט גֶעמִינֶערְט דוּרְךְ הֶעְדֵּר קִיּוּמָן) – דֶער עַצְמִיּוּת'דִיקֶער פַארְבּוּנְד פוּן אַ אִידְן מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן אִיז הֶעכֶער פוּן תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

וְעַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם – אַף עַל פִּי שֶׁחָטְאוּ בָּנַי הֵםכו.

This is the reason why sacrifices atone for sin and transgression. When a Jew, Heaven forbid, violates G‑d’s will, he creates a blemish in the oneness with G‑d that is established through the observance of the Torah and its mitzvos.32 When the Beis HaMikdash stood, he could repair this bond by offering sacrifices. Doing so aroused and revealed the essential connection he shared with G‑d that can never be tarnished. The revelation of this essential bond brings about atonement; i.e., it washes away the blemish33 created by sin and transgression.34

אוּן דָאס אִיז דֶער טַעַם פַארְווָאס קָרְבָּנוֹת זַיְינֶען מְכַפֵּר אוֹיף אַ חֵטְא וְעָוֹן: בְּשַׁעַת אַ אִיד אִיז חַס וְשָׁלוֹם עוֹבֵר אוֹיף רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ אוּן עֶר אִיז פּוֹגֵם רַחֲמָנָא לִצְלָן, אִין זַיְין הִתְאַחְדּוּת מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן ווֶעלְכֶע קוּמְט דוּרְךְ תּוֹרָה וּמִצְווֹתכז, קֶען עֶר דָאס מְתַקֵּן זַיְין דוּרְךְ קָרְבָּנוֹת – דוּרְךְ מְעוֹרֵר וּמְגַלֶּה זַיְין (דוּרְךְ הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן) דֶעם עַצְמִיּוּת'דִיקְן פַארְבּוּנְד פוּן אַ אִיד מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן אִין ווֶעלְכְן סְ'אִיז נִיט שַׁיָּיךְ קֵיין פְּגַם – אוּן דָאס אִיז מְכַפֵּרכח, ווִישְׁט אָפּ דֶעם פְּגַם פוּן דֶעם חֵטְא וְעָוֹןכט.

Where the Essential Bond Between G‑d and the Jews Is expressed


Based on the above, it is possible to gain a more complete understanding of the entire concept of sacrifices. On the surface, a question can arise: Offering sacrifices represents the primary dimension of the vector of avodah, “service,” one of the means G‑d established to enable the Jews to bond with Him. How is it possible that this service is achieved by slaughtering an animal and offering it on the altar? On the surface, it would be more fitting to attempt to achieve this goal through a spiritual endeavor, through prayer – described by our Sages35 as “the service of the heart” – and the like, which express the bond between the Jews and G‑d in a more apparent manner.


עַל פִּי הַנַּ"ל קוּמְט אוֹיךְ צוּ אַ תּוֹסֶפֶת הֲבָנָה אִין דֶעם גַאנְצְן עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת – ווָאס לִכְאוֹרָה קֶען מֶען אִין דֶעם פְרֶעגְן:

ווִי קוּמְט עֶס, אַז דֶער קַו הָ"עֲבוֹדָה" ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אַיְינְגֶעשְׁטֶעלְט פַאר אִידְן, זָאל זַיְין דוּרְךְ עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת – דוּרְךְ שֶׁעכְטְן אַ בְּהֵמָה וכו' אוּן זִי מַקְרִיב זַיְין אוֹיפְן מִזְבֵּחַ; לִכְאוֹרָה ווָאלְט מֶער מַתְאִים גֶעווֶען אַן עֲבוֹדָה רוּחְנִית (עֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵבל, תְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה) ווָאס בְּרֶענְגְט אַרוֹיס דִי פַארְבִּינְדוּנְג פוּן אִידְן מִיט אֱלֹקוּת אִין אַן אוֹפֶן גָּלוּי יוֹתֵר.

In particular, this is true because offering sacrifices is not a form of service exclusive to the Jewish people. Non-Jews may also offer sacrifices36 and may even bring them in the Beis HaMikdash,37 as is well known.

וּבִפְרַט אַז קָרְבָּנוֹת זַיְינֶען נִיט אַן עִנְיָן ווָאס אִיז אוֹיסְגֶעטֵיילְט נָאר פַאר אִידְן; אוֹיךְ אוּמּוֹת הָעוֹלָם הָאבְּן דִי אֶפְשָׁרִיּוּת צוּ מַקְרִיב זַיְין קָרְבָּנוֹתלא אוּן אֲפִילוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁלא*, כְּיָדוּעַ.

Based on the above, it can be said that this paradox is self-explanatory. The connection between the Jews and G‑d transcends any bond that they could possibly establish through their own Divine service of observing the Torah and its mitzvos; rather it stems entirely from G‑d’s free choice. Thus, although it is written,38 Esav is Yaakov’s brother,” i.e., seemingly, a Jew and a non-Jew are alike, G‑d made a choice,39 as the verse continues, “I love Yaakov,” bonding Himself with the Jewish people in a manner that is not at all dependent on their righteousness or desire to connect to Him. For this very reason, the relationship between G‑d and the Jews is expressed specifically through the service of offering sacrifices, anact in which their spiritual virtue is not obviously recognizable, nor is it possible to distinguish between a Jew bringing a sacrifice and a non-Jew doing so. Nevertheless, it is only the Jews’ offering of sacrifices that arouses the essential bond that stems from G‑d’s choice.

וְעַל פִּי הַנַּ"ל אִיז דָאס מוּבָן, וְהִיא הַנּוֹתֶנֶת: דַּוְקָא דֶערְפַאר ווָאס דִי הִתְקַשְּׁרוּת עַצְמִית פוּן אִידְן מִיטְן אוֹיבֶּערְשְׁטְן אִיז הֶעכֶער פוּן דֶער הִתְקַשְּׁרוּת דוּרְךְ זֵייעֶר עֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹת אוּן זִי קוּמְט מִצַּד בְּחִירָתוֹ יִתְבָּרֵךְ – אַז כָאטשׁ "אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב", אַף עַל פִּי כֵן "וָאוֹהַב אֶת יַעֲקֹב"לב, מִצַּד בְּחִירָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּאלג – מֵהַאי טַעְמָא גוּפָא דְרִיקְט זִיךְ דָאס אוֹיס דַּוְקָא אִין עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת, ווָאס בְּחִיצוֹנִיּוּתָהּ אִיז אִין אִיר נִיט נִיכָּר דִי רוּחְנִיּוּת פוּן אַ אִידְן (וּבִפְרַט – דֶער חִילּוּק לְגַבֵּי דֶער עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת פוּן אוּמּוֹת הָעוֹלָם) – אָבֶּער נָאר דִי עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת פוּן אִידְן אִיז מְעוֹרֵר דִי הִתְקַשְּׁרוּת עַצְמִית ווָאס אִיז בִּבְחִירָתוֹ יִתְבָּרֵךְ

To cite a parallel: G‑d’s choice of the Jews manifests itself specifically in their bodies, which physicallyappear to resemble the bodies of the non-Jews.40

(וְעַל דֶּרֶךְ ווִי דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אִיז בּוֹחֵר (דַּוְקָא) דֶעם גּוּף פוּן אַ אִידְן, ווֶעלְכֶער אִיז נִדְמֶה בְּחוּמְרִיּוּתוֹ לְגוּפוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָםלד ).

When G‑d Recalled Noach


On this basis, it is possible to understand why the sacrifices brought by Noach before the Giving of the Torah relate to the sacrifices offered afterwards, i.e., they were categorized as pure because of their future status.


דֶערְמִיט ווֶעט מֶען פַארְשְׁטֵיין פַארְווָאס דִי קָרְבָּנוֹת פוּן נֹחַ פַאר מַתַּן תּוֹרָה הָאבְּן גֶעהַאט אַ שַׁיְיכוּת צוּ דִי קָרְבָּנוֹת שֶׁלְּאַחֲרֵי מַתַּן תּוֹרָה (סְ'אִיז אִין זֵיי גֶעווֶען דֶער גֶדֶר פוּן "טְהוֹרִין" עַל שֵׁם הֶעָתִיד):

Noach offered sacrifices as a gesture of thanks to G‑d for saving him from the Flood, as it is written,41 “G‑d remembered Noach.” This verse is one of those included in the Zichronos blessing recited in the Musaf service of Rosh HaShanah; i.e., it is connected with “the remembrance of you” – the Jewish people – “com[ing] before Me in a positive light.”42 As is well known,43 the reason that “G‑d remembered Noach” is because of “the essential virtue of the souls of the Jews.” For this reason, in that blessing, we relate that “You recalled Noach with love,” i.e., referring to the essential, inner love existing between G‑d and the Jews that transcends any virtue resulting from their Divine service.

דָאס ווָאס נֹחַ הָאט מַקְרִיב גֶעווֶען קָרְבָּנוֹת אִיז גֶעווֶען אַלְס הוֹדָאָה לְהַשֵּׁם פַאר דֶעם ווָאס עֶר אִיז גֶערַאטֶעווֶעט גֶעווָארְן פוּן מַבּוּל – "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ גו'"לה.

– יָדוּעַלו דֶער הֶסְבֵּר פַארְווָאס דֶער פָּסוּק "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ" אִיז אֵיינֶער פוּן דִי פְּסוּקֵי זִכְרוֹנוֹת ווָאס ווֶערְן גֶעזָאגְט אִין מוּסָף דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (דָאס הֵייסְט אַז דֶער "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ" הָאט אַ קֶשֶׁר, אִיז אַ טֵייל פוּן "יַעֲלֶה זִכְרוֹנֵיכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה") – ווַיְיל דִי זְכִירָה פוּן נֹחַ'ן אִיז גֶעווֶען "מִצַּד עֶצֶם מַעֲלַת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל", ווָאס דֶערְפַאר זָאגְט מֶען "וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ", ווָאס מֵיינְט דִי "אַהֲבָה פְּנִימִית וְעַצְמִית" (צוּ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל).

Noach lived before the Giving of the Torah – i.e., before the time when G‑d “chose us from all nations and tongues.”44 His relationship to the Jewish people does not even resemble that of the Patriarchs who, as that title implies, are the forefathers of the Jewish people.45 Nevertheless, He shares a connection with the souls of the Jewish people. As a result of that connection, because of “the essential virtue of the souls of the Jews,” G‑d “recalled Noach with love.”

קוּמְט אוֹיס, אַז כָאטשׁ נֹחַ אִיז גֶעווֶען פַאר מַתַּן תּוֹרָה (ווָאס דַאמָאלְס אִיז גֶעווֶען וּבָנוּ בָחַרְתָּלז מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן) – אוּן אֲפִילוּ נִיט אִין אַן אוֹפֶן ווִי דִי אָבוֹתלח (ווָאס מִיט זֵיי אִיז גֶעווֶען דִי הַתְחָלָה פוּן עַם יִשְׂרָאֵל – כִּשְׁמָם אָבוֹת) – אַף עַל פִּי כֵּן ,הָאט עֶר גֶעהַאט אַ שַׁיְיכוּת צוּ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, ווָאס דֶערְפַאר אִיז בַּא נֹחַ'ן גֶעווֶען אַ זְכִירָה ("בְּאַהֲבָה") "מִצַּד עֶצֶם מַעֲלַת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל".

On this basis, we can understand why the sacrifices Noach offered in appreciation of G‑d remembering him and saving him from Flood are related to the sacrifices Jews brought after the Giving of the Torah.46 This also explains why the Midrash cited initially describes the sacrifices mentioned in the Book of Vayikra as “pure,” using the wording that categorizes sacrifices brought even before the Giving of the Torah, as mentioned above.

אוּן דֶערְמִיט אִיז אוֹיךְ מוּבָן, פַארְווָאס דִי קָרְבָּנוֹת ווָאס נֹחַ הָאט גֶעבְּרַאכְט בְּהֶמְשֵׁךְ צוּ דֶער זְכִירָה (וְהוֹדָיָה פַאר זַיְין נִצּוֹל ווֶערְן פוּן מַבּוּל), הָאבְּן גֶעהַאט אַ שַׁיְיכוּת צוּ דִי קָרְבָּנוֹת פוּן אִידְן (לְאַחֲרֵי מַתַּן תּוֹרָה)לט.

אוּן דָאס אִיז אוֹיךְ דֶער בִּיאוּר אִין דֶעם ווָאס דֶער מִדְרָשׁ זָאגְט ווֶעגְן דִי קָרְבָּנוֹת פוּן תּוֹרַת כֹּהֲנִים – "וְהַקָּרְבָּנוֹת טְהוֹרִין" (ווָאס טְהוֹרִין אִיז דִי הַגְדָּרָה אִין קָרְבָּנוֹת פוּן פַאר מַתַּן תּוֹרָה, כַּנַּ"ל):

As mentioned,47 the inner theme of the sacrifices is to reveal the essential love G‑d has for the Jewish people that transcends His love for them that results from their observance of the Torah. This essential love was expressed to a greater degree through the sacrifices brought by Noach before the Giving of the Torah – before the sacrifices were commanded – than afterwards. After the Giving of the Torah, offering sacrifices became a mitzvah. As such, their transcendence over acts mandated by the Torah is not manifest in an apparent manner.

ווִיבַּאלְד דֶער תּוֹכֶן פְּנִימִי פוּן קָרְבָּנוֹת אִיז, כַּנַּ"ל – צוּ מְגַלֶּה זַיְין דִי אַהֲבָה עַצְמִית שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ווָאס אִיז הֶעכֶער פוּן (דֶער אַהֲבָה שֶׁעַל יְדֵי) תּוֹרָה, דְרִיקְט דָאס זִיךְ אוֹיס (מֶער) אִין דִי קָרְבָּנוֹת שֶׁל נֹחַ פוּן לִפְנֵי מַתַּן תּוֹרָה (נָאךְ אֵיידֶער סְ'אִיז גֶעווֶען דֶער צִוּוּי אוֹיף קָרְבָּנוֹת); מַה שֶּׁאֵין כֵּן נָאךְ מַתַּן תּוֹרָה, זַיְינֶען דִי קָרְבָּנוֹת אַן עִנְיָן שֶׁל מִצְוָה, אִיז אִין זֵיי דֶערְפַאר נִיט נִיכָּר בְּגָלוּי ווִי זֵיי זַיְינֶען לְמַעְלָה פוּן דֶער פְּעוּלָּה פוּן תּוֹרָה.

Inherent Purity


On this basis, it is possible to understand why the Midrash states that “young children should begin their Torah studies in Toras Kohanim, the Book of Vayikra that describes the laws of the sacrifices,so that the pure ones come and involve themselves with pure matters.”


עַל פִּי כָּל הַנַּ"ל ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין ווָאס דֶער מִדְרָשׁ זָאגְט "מַתְחִילִין לְתִנוֹקוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים" ווַיְיל "יָבוֹאוּ טְהוֹרִין וְיִתְעַסְּקוּ בִּטְהוֹרִין":

Three inclusive periods in the evolution of the Jewish people were mentioned above: a) the period following the Giving of the Torah, when the Jews accepted the Torah and its mitzvos, observing them as Divine commandments; b) the period beginning with the Patriarchs, who observed the entire Torah before it was given; and c) the period beginning with Noach, who merely shared a connection to the Torah, relating at least to its concepts of purity and impurity.

דִי דְרַיי זְמַנִּים וּתְקוּפוֹת הַנַּ"ל בַּנּוֹגֵעַ צוּ אִידְן בִּכְלָלוּת – (א) זִינְט מַתַּן תּוֹרָה, ווֶען אִידְן הָאבְּן מְקַבֵּל גֶעווֶען אוּן מְקַיֵּים גֶעווֶען תּוֹרָה וּמִצְווֹת עַל פִּי צִוּוּי ה'; (ב) אָנְהוֹיבְּנְדִיק פוּן דִי אָבוֹת, ווָאס קִיְּמוּ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִיתְּנָה; (ג) אוּן נָאךְ פְרִיעֶר, פוּן נֹחַ, בַּיי ווֶעמֶען סְ'אִיז גֶעווֶען נָאר אַ שַׁיְיכוּת צוּ תּוֹרָה (עַל כָּל פָּנִים אַ גֶדֶר פוּן טוּמְאָה וְטַהֲרָה, כַּנַּ"ל) –

It is possible to see that parallels to these three periods exist within every Jew’s personal life: a) after a youth reaches bar- or bas-mitzvah age and is obligated to observe the mitzvos; b) from the time children reach an educable age,48 when their observance of mitzvos serves as a preparation for the time when they become obligated to do so; c) before a child reaches an educable age, when the child has no association with the actual observance of the mitzvos. Nevertheless, since he or she is a Jewish child, even then he or she shares a connection to the Torah.49 Moreover, the entire Torah was given to him or her as an inheritance, as it is written,50 “The Torah Moshe commanded us is the inheritance of the congregation of Yaakov.” And an heir – even an infant on the day of his birth – inherits all his father left him.51 Thus, he or she shares a connection with the parameters established by the Torah.

יֵשׁ לוֹמַר אַז דוּגְמָתָן (פוּן דִי דְרַיי תְּקוּפוֹת) אִיז דָא בַּיי יֶעדְן אִידְן: (א) נָאכְדֶעם ווִי עֶר ווֶערְט בַּר (בַּת) מִצְוָה אוּן אַ מְחוּיָב בְּמִצְווֹת; (ב) פוּן זִינְט עֶר אִיז הִגִּיעַ לְחִינּוּךְ אוּן זַיְין קִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת אִיז אַלְס הֲכָנָה צוּ זְמַן חִיּוּבָם; (ג) נָאךְ קוֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ ווֶען עֶס אִיז נָאךְ נִיט שַׁיָּיךְ דִי הַנְהָגָה פוּן קִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְווֹת, אָבֶּער אַף עַל פִּי כֵן, ווִיבַּאלְד עֶר אִיז אַ אִידִישׁ קִינְד הָאט עֶר אוֹיךְ דֶעמוּלְט אַ שַׁיְיכוּת צוּ תּוֹרָהמ – וִיתֵרָה מִזֶּה: אִים אִיז גֶעגֶעבְּן גֶעווָארְן דִי תּוֹרָה (בְּתוֹרַת יְרוּשָּׁה – מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב – ווָאס (אוֹיךְ) אַ תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ אִיז יוֹרֵשׁ הַכֹּל) – אוּן עֶר הָאט אַ שַׁיְיכוּת צוּ גִּדְרֵי הַתּוֹרָה.

Before a youth reaches an educable age, the concept of Divine service through the actual observance of the Torah and its mitzvos is not relevant. Accordingly, the essential characteristic such a child possesses by virtue of being Jewish is more evident. The inner, essential love with which G‑d loves every Jew is revealed to a greater extent by Jewish children who have not yet reached educable age.52

אוּן ווִיבַּאלְד אַז בַּיי אַ קָטָן (קוֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ) אִיז נָאךְ נִיטָא דֶער עִנְיַן הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה וּמִצְווֹת, אִיז בַּיי אִים דֶערְפַאר נִיכָּר בְּגִלּוּי זַיְין מַעֲלָה עַצְמִית אַלְס אַ אִידִישׁ קִינְד – דִי אַהֲבָה פְּנִימִית וְעַצְמִית פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן צוּ אִידְן אִיז מֶער בְּגִלּוּי בַּיי אַ אִידִישׁ קִינְד קוֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְמא.

This is the intent of the Midrash’s teaching, “Let the pure ones come and involve themselves with pure matters.” The sacrifices express G‑d’s essential love for the Jewish people – a love that transcends the love stemming from their study of the Torah – and it is because of that inner love that the sacrifices bring about atonement. Thus, the sacrifices are intrinsically pure, for they relate to a level of G‑dliness that entirely transcends the concept of impurity.Therefore, it is fitting that the passages concerning them be studied by “pure ones,” children who are intrinsically pure, having no connection with impurity, in the words of the Midrash, “who do not know” – i.e., are entirely removed from – “the taste of sin and transgression,” because the essential bond of love between G‑d and the Jewish people shines forth within them in an apparent manner.53

אוּן דָאס אִיז ווָאס דֶער מִדְרָשׁ זָאגְט "יָבוֹאוּ טְהוֹרִים וְיִתְעַסְּקוּ בִּטְהוֹרִים": ווִיבַּאלְד דֶער עִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת אִיז צוּ אַרוֹיסְרוּפְן וּמְגַלֶּה זַיְין דִי אַהֲבָה עַצְמִית פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן צוּ אִידְן ווֶעלְכֶע אִיז הֶעכֶער פוּן דֶער אַהֲבָה שֶׁעַל יְדֵי לִימּוּד תּוֹרָה (ווָאס מִצַּד דֶער אַהֲבָה ווֶערְט אוֹיפְגֶעטָאן דִי כַּפָּרָה) – זֵיי זַיְינֶען "טְהוֹרִין" בְּעֶצֶם ווַיְיל זֵיי "דֶערְלַאנְגֶען" אִין אַן "אָרְט" וואוּ דֶער עִנְיַן הַטּוּמְאָה קוּמְט נִיט צוּ, רִירְט נִיט אָן – דֶערְפַאר אִיז "יָבוֹאוּ טְהוֹרִים וְיִתְעַסְּקוּ בִּטְהוֹרִים", אַז אָט־דִי הִתְעַסְּקוּת אִין "טְהוֹרִים" זָאל זַיְין דוּרְךְ אִידִישֶׁע קִינְדֶער ווֶעלְכֶע זַיְינֶען "טְהוֹרִים" – ווִי עֶר טַיְיטשְׁט עֶס אָפּ אִין תַּנְחוּמָא "אֵינָם יוֹדְעִים מַהוּ טַעַם חֵטְא וְעָוֹן" (בַּיי זֵיי אִיז נִיט שַׁיָּיךְ דֶער גַאנְצֶער עִנְיַן הַחֵטְא וְעָוֹן) – דֶערְפַאר ווָאס בַּיי זֵיי אִיז מֵאִיר בְּגִלּוּי דִי אַהֲבָה עַצְמִית פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן צוּ אִידְןמב.

What Maintains the World


Based on all the concepts explained above, it is understood why it is specifically “the pure ones [who] involve themselves in pure matters” – the young children who study Toras Kohanim – that enables the world’s existence to be maintained.


עַל פִּי כָּל הַנַּ"ל אִיז אוֹיךְ מוּבָן פַארְווָאס דַּוְקָא דֶער עִנְיָן פוּן "יָבוֹאוּ טְהוֹרִים וְיִתְעַסְּקוּ בִּטְהוֹרִים" – דִי קְרִיאָה אִין תּוֹרַת כֹּהֲנִים דוּרְךְ תִּינוֹקוֹת – בַּאווָארְנְט אַז עֶס זָאל זַיְין "הָעוֹלָם עוֹמֵד":

When adults involve themselves with “the passages concerning the sacrifices,” they do not perform any action; their involvement engages merely their thought and speech. As the Alter Rebbe explains,54 “A person is obligated to observe all the mitzvos in thought, speech, and action.With regard to the sacrifices: thought corresponds to prayer, service of the heart, which parallels offering the sacrifices and speech corresponds to Torah study concerning the sacrifices.” These two “garments” of the soul, thought and speech, primarily reveal a person’s thinking processes or his feelings and emotions.

דָאס ווָאס דִי גְדוֹלִים זַיְינֶען עוֹסֵק אִין "פַּרְשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת" אִיז דָאךְ נִיט אַ "מַעֲשֶׂה", נָאר בְּלוֹיז אַ הִתְעַסְּקוּת בְּמַחֲשָׁבָה וְדִיבּוּר (ווִי דֶער אַלְטֶער רֶבִּי אִיז מַסְבִּירמג, אַז "מַחֲשָׁבָה זוֹ תְּפִלָּה עֲבוֹדָה שֶׁבְּלֵב שֶׁכְּנֶגֶד קָרְבָּנוֹת, וְדִבּוּר הוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה דְקָרְבָּנוֹת כו'"), ווָאס דִי צְווֵיי לְבוּשִׁים פוּן מַחֲשָׁבָה וְדִיבּוּר אִיז עִיקַר עִנְיָנָם צוּ מְגַלֶּה זַיְין דֶעם שֵׂכֶל הָאָדָם אָדֶער זַיְין רֶגֶשׁ וּמִדּוֹת; אִין זֵיי אִיז דֶער עִיקָר נִיט דִי אוֹתִיּוֹת (ווֶעלְכֶע זַיְינֶען מַלְבִּישׁ דֶעם שֵׂכֶל אָדֶער דִי מִדָּה), נָאר דֶעם שֵׂכֶל אוֹ מִדָּה ווֶעלְכֶע זַיְינֶען אָנְגֶעטָאן אִין דִי אוֹתִיּוֹת;

Although thought and speech involve letters that enclothe thoughts or feelings, the letters are not of primary importance. What is fundamental is the thought or the feeling that is enclothed in them. Since it is the person’s own thoughts and feelings that are being revealed, the essential virtue of the Jews that stems from G‑d’s choice of the Jews is not so evident.

אוּן ווִיבַּאלְד אַז בְּגִלּוּי אִיז דָא דֶער שֵׂכֶל (וְרֶגֶשׁ) הָאָדָם, דֶערְפַאר דֶערְהֶערְט זִיךְ דָא נִיט אוֹיף אַזוֹי פִיל דִי מַעֲלָה עַצְמִית פוּן אִידְן (ווָאס אִיז מִצַּד בְּחִירַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִין אִידְן).

By contrast, when children read and study the book of Vayikra, Toras Kohanim – specifically in the initial stages of their study, when they are merely learning to read, before they reach an age when they are capable of understanding what the mitzvos are – they do so without intermingling what they read with their own conceptual processes.

דַּוְקָא דִי קְרִיאָה וְלִימּוּד שֶׁל תִּנוֹקוֹת, אוּן אִין דֶעם גוּפָא – "מַתְחִילִין לְתִנוֹקוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים" – דָא רֶעדט זִיךְ ווֶעגְן דֶער הַתְחָלַת הַלִּימּוּד פוּן תִּנוֹקוֹת ווֶען זֵיי זַיְינֶען נָאךְ קוֹדֶם שֶׁהִגִּיעוּ לְחִינּוּךְ אוּן בַּיי זֵיי אִיז נָאךְ נִיטָא דֶער עִנְיָן שֶׁל הֲבָנָה וְהַשָּׂגָה

This is particularly true according to the prevailing Jewish custom that young children only begin their study with the Book of Vayikra. Afterwards, however, they study other matters, each place following the local custom.55

[ווִי מֶען זֶעט אִין מִנְהַג יִשְׂרָאֵל, אַז בְּלוֹיז דִי הַתְחָלַת הַלִּימּוּד פוּן תִּנוֹקוֹת אִיז פוּן סֵפֶר וַיִּקְרָא, אָבֶּער דֶערְנָאךְ לֶערְנְט מֶען מִיט זֵיי בְּסֵדֶר אַחֵר, כְּמִנְהֲגֵי הַמָּקוֹםמד ]

Thus, they are merely reading, and the meaning of what they read is not that significant, only the movement of their lips. This evokes the essential love of G‑d because – as explained in sec. 6 – G‑d’s choice is focused on the Jews’ bodies. Consequently, it is their study that – in a consummate matter56 – maintains the world’s existence.

אוּן סְ'אִיז בַּיי זֵיי בְּלוֹיז אַן עִנְיָן שֶׁל קְרִיאָה לְחוּד; דֶער עִיקָר דֶערְבַּיי אִיז נִיט דֶער תּוֹכֶן הַדִּיבּוּר, נָאר דִי עֲקִימַת שְׂפָתַיִם שֶׁל הַקְּטַנִּים –

דַּוְקָא דָאס רוּפְט אַרוֹיס וּמְגַלֶּה דִי אַהֲבָה עַצְמִית פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן (עַל דֶּרֶךְ הַנַּ"ל סְעִיף ו אַז בְּחִירַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִיז אִין גּוּף דַּוְקָא), וּבְמֵילָא אִיז דֶער אוֹיפְטוּ דוּרְךְ דֶעם בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵימוּת אוּן עֶס בַּאווָארְנְט עֶס זָאל זַיְין "הָעוֹלָם עוֹמֵד".

Likkutei Sichos, Volume 22, p. 1ff.
Adapted from a sichah delivered on Shabbos Parshas Vayikra, 5740 [1980]

(משיחת ש״פ ויקרא תש"מ)
לקוטי שיחות חלק כב ויקרא א