When trying to develop a child’s awareness of self, parents and educators face a dilemma. Obviously, they do not want children to grow up self-centered, with inflated egos, thinking the world revolves around them. However, they also do not want them to grow up timid, overwhelmed by the people and situations around them. They try to cultivate a healthy self-esteem that gives children the inner strength to act creatively and spontaneously, while continually being guided by a moral compass that trains them to be sensitive to the feelings and needs of other people.

But setting such goals and achieving them are often two different things. One of the ways the Torah has taught us to take the theoretical principles mentioned above and make them real values in our children’s education is to look at exemplars from our Jewish heritage and model our conduct according to theirs.

In the sichah that follows, the Rebbe focuses on an incident in which the Alter Rebbe guided the education of his grandson, the Tzemach Tzedek. Recalling the conduct of Moshe our teacher and Adam, the first man, the Alter Rebbe taught his grandson a critical lesson, one that endowed him with a genuine awareness of his inner potential, while teaching him to temper his self-esteem with modesty.

This story and its message speak to each one of us, enabling us to appreciate the unique gifts that G‑d has granted each of us and, simultaneously, the responsibility to be vigilant lest we become carried away with pride in our abilities. Recognizing our potentials and humbly appreciating that they have been granted by G‑d, empowers us to take advantage of all the possibilities for growth that we are granted.

A Lesson the Alter Rebbe Taught the Tzemach Tzedek


At a Pesach farbrengen,1 the Rebbe Rayatz related the manner in which the Alter Rebbe brought his grandson, the Tzemach Tzedek, to cheder for the first time. Among the points the Rebbe Rayatz mentioned is that the Alter Rebbe instructed the teacher to study the first passage of Parshas Vayikra with the child.2 After the teacher had studied the passage with the child, the child asked the Alter Rebbe, “Why is the alef in the word vayikra small?”3


דֶער רֶבִּי הָאט אַמָאל דֶערְצֵיילְט (אִין אַ פֶּסַח'דִיקְן פַארְבְּרֶענְגֶעןא) דֶעם סֵדֶר ווִי דֶער אַלְטֶער רֶבִּי הָאט אַרַיְינְגֶעפִירְט זַיְין אֵיינִיקְל, כְּבוֹד קְדֻשַּׁת אַדְמוּ"ר הַצֶּמַח־צֶדֶק, אִין חֵדֶר. צְווִישְׁן דִי זַאכְן ווָאס דֶער רֶבִּי הָאט דַאן דֶערְצֵיילְט אִיז, אַז דֶער אַלְטֶער רֶבִּי הָאט גֶעהֵייסְן דֶעם מְלַמֵּד עֶר זָאל לֶערְנֶען מִיטְן קִינְד דִי עֶרְשְׁטֶע פַּרְשָׁה פוּן וַיִּקְרָאב. נָאךְ דֶעם ווִי דֶער מְלַמֵּד הָאט אָפְּגֶעלֶערְנְט דִי פַּרְשָׁה מִיטְן קִינְד, הָאט דָאס קִינְד גֶעפְרֶעגְט בַּא דֶעם אַלְטְן רֶבִּי'ן: פַארְווָאס אִיז דֶער ווָארְט וַיִּקְרָא מִיט אַן אַלֶף זְעֵירָא?

The Alter Rebbe entered a state of dveikus for quite some time. Afterwards, he replied:

דֶער רֶבִּי הָאט זִיךְ פַארְ'דְבֵקֶ'ט אַ הִיפְּשֶׁע צַיְיט, אוּן נָאכְדֶעם הָאט עֶר גֶעזָאגְט:

Adam, the first man, was G‑d’s handiwork4 and G‑d testified that his wisdom surpassed that of the ministering angels.5 However, Adam knew his own greatness and consequently became over-impressed as a result of this awareness. Therefore, he lapsed and committed the Sin of the Tree of Knowledge.6

אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז גֶעווֶען יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּאג, אוּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִיז מֵעִיד עָלָיו אַז חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מֵחָכְמַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵתד. עֶר – אָדָם הָרִאשׁוֹן – הָאט גֶעוואוּסְט מַעֲלַת עַצְמוֹ אוּן הָאט זִיךְ מִיט דֶעם בַּא זִיךְ אַלֵיין אִיבֶּערְגֶענוּמֶען, אִיז עֶר דוּרְכְגֶעפַאלְן אִין חֵטְא עֵץ הַדַּעַתה.

Moshe our teacher... also knew his own greatness. However, not only did Moshe not become over-impressed as a result of this awareness, it caused him to have a broken and contrite heart, making him appear very lowly in his own eyes.7 He thought: Were another person, who was not Amram’s son, nor the seventh generation in descent from Avraham, to have been granted such a great, lofty soul and such ancestral merit, that person would have certainly [accomplished more] than he.8

מֹשֶׁה רַבֵּינוּ . . הָאט אוֹיךְ גֶעוואוּסְט מַעֲלַת עַצְמוֹ, אִיז נִיט נָאר ווָאס מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָאט זִיךְ נִיט אִיבֶּערְגֶענוּמֶען בַּא זִיךְ אַלֵיין מִיט דֶעם, אַדְּרַבָּה, דָאס הָאט אִים גֶעמַאכְט אַ לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה ווָאס עֶר אִיז גֶעווֶען שָׁפָלה* בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, טְרַאכְטְנְדִיק, אַז אַן אַנְדֶער אִיד, נִיט עַמְרָם'ס אַ זוּן אוּן נִיט אַבְרָהָם אָבִינוּ'ס אַ דוֹר שְׁבִיעִי, ווָאלְט גֶעהַאט אַזַא הוֹיךְ גְרוֹיסֶע נְשָׁמָה אוּן אַזֶעלְכֶע זְכוּת אָבוֹת ווִי עֶר הָאט, ווָאלְט יֶענֶער זִיכֶער גֶעווֶען בֶּעסֶער ווִי עֶר אִיזו.

The Holy One, blessed be He, states in the Torah,9 “The man, Moshe, was exceedingly humble, more than any person on the face of the earth.” No matter how low a person’s stature and how simple he was, Moshe would measure himself against him, thinking that if that person had possessed the positive spiritual qualities with which he, Moshe, had been endowed – i.e., qualities that he had not earned through his own work – as well as his ancestral merit, that person would certainly have been better than he.10

אוּן דָאס אִיז ווָאס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָאגְט אִין תּוֹרָהז וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. פוּן יֶעדְן אָדָם ווָאס אִיז גֶעווֶען, ווִי קְלֵיין אוּן פָּשׁוּט אִין דַעַת עֶר אִיז נִיט גֶעווֶען, הָאט זִיךְ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ מִיט אִים פַארְמָאסְטְן, אַז יֶענֶער ווָאלְט גֶעהַאט זַיְינֶע גֶעשֶׁענְקְטֶע – נִיט פַארְדִינְטֶע בִּיגִיעַת עַצְמוֹ – מַעֲלוֹת הַנְּשָׁמָה וּזְכוּת אָבוֹת, ווָאלְט יֶענֶער זִיכֶער זַיְין בֶּעסֶער פַאר אִיםח.

Selections from Likkutei Sichos (SIE)

Insights into the Weekly Parshah and festivals by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

There are three types of forms for the letters which the Holy One, blessed be He, gave at Mount Sinai: oversized letters, average-sized letters, and miniature letters. Generally, the Torah is written in average-sized (beinonim) letters, for the intent is that a person should be a beinoni (an intermediate).11 Through the Torah, one reaches the level of a beinoni. With regard to Adam, the first man, whose recognition of his own greatness caused him to lapse and commit the Sin of the Tree of Knowledge, an oversized alef is used.12 With regard to Moshe, our teacher, whose Divine service of recognizing his own humbleness brought him to the highest level of humility, vayikra is written with a miniature alef.

אִין דִי תְּמוּנוֹת הָאוֹתִיּוֹת ווָאס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאט גֶעגֶעבְּן בְּסִינַי, אִיז פַארַאן דְרַיְיעֶרְלַיי אוֹתִיּוֹת, אַתְוָן רַבְרְבִין אַתְוָן בֵּינוֹנִין אוּן אַתְוָן זְעִירִין. דִי תּוֹרָה אִיז גֶעשְׁרִיבְּן אִין אַתְוָן בֵּינוֹנִים. דִי כַּוָּנָה אִיז אַז דֶער אָדָם בַּאדַארְף זַיְין אַ בֵּינוֹנִיט אוּן דוּרְךְ תּוֹרָה קוּמְט מֶען צוּ מַדְרֵיגַת בֵּינוֹנִי. אָדָם הָרִאשׁוֹן, ווָאס דוּרְךְ הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ אִיז דוּרְכְגֶעפַאלְן בְּחֵטְא עֵץ הַדַּעַת, שְׁטֵייטי אָדָם מִיט אַ אַלֶף רַבְּתִי; מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, ווָאס דוּרְךְ דֶער עֲבוֹדָה פוּן הַכָּרַת שִׁפְלוּת עַצְמוֹ אִיז עֶר צוּגֶעקוּמֶען צוּ דֶער הֶעכְסְטֶער דַרְגָא פוּן עֲנָוָה, שְׁטֵייט וַיִּקְרָא מִיט אַן אַלֶף זְעֵירָא.

Why Mention Adam?


On the surface, there is a point in this story which requires clarification: Why was it necessary for the Alter Rebbe to elaborate regarding the description of Adam, the first man, and the reason why an oversized alef is used in his name, and furthermore, to mention it before answering the question regarding Moshe? The use of an oversized alef with regard to Adam appears irrelevant to clarifying why a miniature alef is used in the word vayikra. Seemingly, it is sufficient to say that the miniature alef in vayikra is an allusion to Moshe’s great humility.


אִין דֶעם סִיפּוּר אִיז, לִכְאוֹרָה, צָרִיךְ בִּיאוּר:

פַארְווָאס הָאט דֶער אַלְטֶער רֶבִּי גֶעדַארְפְט זָאגְן (אוּן דֶערְצוּ נָאךְ – מַקְדִּים זַיְין) דִי גַאנְצֶע אֲרִיכוּת ווֶעגְן אָדָם הָרִאשׁוֹן אוּן פַארְווָאס עֶס שְׁטֵייט בַּא אִים אַן אַלֶף רַבְּתִי? צוּ פַארְעֶנְטְפֶערְן פַארְווָאס דֶער אַלֶף פוּן וַיִּקְרָא אִיז אַן אַלֶף זְעֵירָא אִיז לִכְאוֹרָה נִיט נוֹגֵעַ דֶער עִנְיָן פוּן אַלֶף רַבְּתִי פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן; עֶס אִיז גֶענוּג דֶער בִּיאוּר אַז דֶער אַלֶף זְעִירָא פוּן וַיִּקְרָא אִיז אַ רֶמֶז אוֹיף דֶער גְרוֹיסֶער עֲנָוָה פוּן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ?

Furthermore, the explanation that the miniature alef in vayikra alludes to Moshe’s humility is stated in several of the commentaries13 to the Torah,14 which do not mention the oversized alef used with regard to Adam. How much more so does its mention seem unnecessary in the instance at hand, as the Tzemach Tzedek had not yet learned about the oversized alef used with regard to Adam. He was just beginning to study Chumash (and the oversized alef first appears in Divrei Hayomim). Thus, on the surface, it does not seem appropriate to mention — and at such great length — the concept of the oversized alef used with regard to Adam, the first man.

נָאךְ מֶער: בִּיאוּר הַנַּ"ל אִין דֶעם אַלֶף זְעֵירָא פוּן וַיִּקְרָא – אַז דָאס אִיז אַ רֶמֶז אוֹיף דֶער עֲנָוָה פוּן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ – שְׁטֵייט אִין כַּמָּה מְפָרְשֵׁי הַתּוֹרָהיא, אוּן זֵיייב דֶערְמָאנֶען נִיט דֶערְבַּיי ווֶעגְן דֶעם אַלֶף רַבְּתִי פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן; אִיז דָאךְ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בְּנִדּוֹן דִּידַן – ווֶען דֶער צֶמַח־צֶדֶק הָאט נָאךְ נִיט גֶעלֶערְנְט ווֶעגְן דֶעם אַלֶף רַבְּתִי פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן (ווָאס שְׁטֵייט עֶרְשְׁט אִין דִּבְרֵי הַיָּמִים), עֶר הָאט עֶרְשְׁט אָנְגֶעהוֹיבְּן לֶערְנֶען חוּמָשׁ – אַז עֶס הָאט לִכְאוֹרָה נִיט קֵיין אָרְט צוּ בְּרֶענְגֶען דֶעם עִנְיָן וּבִפְרַט בַּאֲרִיכוּת ווֶעגְן דֶעם אַלֶף רַבְּתִי פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן.

In particular, this is true because the explanation given by the Alter Rebbe concerning the oversized alef speaks unfavorably about Adam,15 and the Torah does not speak disparagingly even about a non-kosher animal.16 Certainly, it would not be appropriate to speak about Adam – G‑d’s handiwork, as the Alter Rebbe describes him – in such a manner unless there is a necessity to do so.17

[וּבִפְרַט אַז דֶער בִּיאוּר פוּן אַלְטְן רֶבִּי'ןיג ווֶעגְן דֶעם אַלֶף רַבְּתִי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּרֶענְגְט אַרוֹיס – הֵיפֶךְ שְׁבָחוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. אִיז מַה־דָאךְ אַז "בִּגְנוּת בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא דִבֶּר הַכָּתוּב"יד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בַּנּוֹגֵעַ, ווִי עֶר זָאגְט דָא גוּפָא, יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם הָרִאשׁוֹן (סַיְידְן סְ'אִיז דָא אַ הֶכְרַח אוֹיף דֶעםטו)].

Moshe’s Humility


It is also necessary to understand the Alter Rebbe’s lengthy explanation regarding the humility of Moshe. Seemingly, it would have been sufficient to state in brief (as do the other commentaries cited) that Moshe was exceedingly humble, as G‑d testifies in the Torah.It is possible to say that the Alter Rebbe wanted to clarify to the Tzemach Tzedek how Moshe could be “humble in his own eyes” despite his being aware of his own greatness, a greatness so extraordinary that no one can compare himself to Moshe.18 Indeed, Moshe thought that if another person had been granted the same positive qualities with which he, Moshe, had been endowed, i.e., his lofty soul and ancestral merit – qualities that he had not earned through his own efforts – that other person would have certainly been better than he.


אוֹיךְ דַארְף מֶען פַארְשְׁטֵיין דִי אֲרִיכוּת ווֶעגְן דֶער עֲנָוָה פוּן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ – דְּלִכְאוֹרָה ווָאלְט גֶעווֶען גֶענוּג צוּ זָאגְן בְּקִיצּוּר (ווִי דִי מְפָרְשִׁים הַנַּ"ל), אַז מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אִיז גֶעווֶען אַ גְרוֹיסֶער עָנָו, אוּן ווִי דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אִיז מֵעִיד אִין תּוֹרָה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד גו'".

אֲפִילוּ אוֹיבּ מְ'זָאל זָאגְן, אַז דֶער אַלְטֶער רֶבִּי הָאט גֶעווָאלְט עֶרְקְלֶערְן דֶעם צֶמַח־צֶדֶק ווִי עֶס אִיז מֶעגְלֶעךְ אַז מֹשֶׁה רַבֵּינוּ זָאל זַיְין אַ "שָׁפָל בְּעֵינֵי עַצְמוֹ" בְּשַׁעַת עֶר "הָאט אוֹיךְ גֶעוואוּסְט מַעֲלַת עַצְמוֹ" (בִּיז אַז קֵיינֶער קֶען זִיךְ נִיט גְלַיְיכְן צוּ מֹשֶׁה'ןטז) – ווַיְיל עֶר הָאט גֶעטְרַאכְט אַז אוֹיבּ אַ צְווֵייטֶער "ווָאלְט גֶעהַאט זַיְינֶע גֶעשֶׁענְקְטֶע – נִיט פַארְדִינְטֶע בִּיגִיעַת עַצְמוֹ – מַעֲלוֹת הַנְּשָׁמָה וּזְכוּת אָבוֹת, ווָאלְט יֶענֶער זִיכֶער זַיְין בֶּעסֶער פַאר אִים" -

Nevertheless, there are points that still require clarification:

אִיז אָבֶּער נָאךְ אַלְץ נִיט מוּבָן:

a) This concept itself requires explanation: Why is it necessary to emphasize here that Moshe also recognized his own greatness, thereby creating a need to explain that this recognition does not contradict his humility?

(א) הָא גוּפָא טַעְמָא בָּעֵי – לְמַאי נַפְקָא מִינָּהּ דָא צוּ מַדְגִּישׁ זַיְין, אַז (אוֹיךְ) מֹשֶׁה הָאט גֶעוואוּסְט מַעֲלַת עַצְמוֹ (וּבְמֵילָא אִיז מוּכְרָח צוּ מַסְבִּיר זַיְין ווִי דָאס אִיז נִיט קֵיין סְתִּירָה צוּ זַיְין עֲנָוָה)?

b) The Alter Rebbe’s explanation of why Moshe did not become over-impressed despite his awareness of his own greatness – in contrast to Adam who did – appears superfluous. It would have been sufficient to say that Moshe’s humility resulted from him thinking that his greatness was not earned through his own labor, but rather was the result of the positive qualities he was granted from Above and his ancestral merit. Why did the Alter Rebbe also elaborate on Moshe’s comparison of himself to every other person and his supposition that, if another person had been endowed with the qualities he himself had been granted, that person would have certainly been better than he?

(ב) אוֹיף צוּ מַסְבִּיר זַיְין פַארווָאס מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָאט זִיךְ נִיט אִיבֶּערְגֶענוּמֶען מִיט מַעֲלַת עַצְמוֹ – נִיט ווִי אָדָם הָרִאשׁוֹן ווָאס "הָאט גֶעוואוּסְט מַעֲלַת עַצְמוֹ אוּן הָאט זִיךְ מִיט דֶעם בַּא זִיךְ אַלֵיין אִיבֶּערְגֶענוּמֶען" – ווָאלְט גֶעווֶען גֶענוּג צוּ זָאגְן, אַז דָאס אִיז דֶערְפַאר ווַיְיל מֹשֶׁה הָאט גֶעטְרַאכְט אַז זַיְינֶע מַעֲלוֹת זַיְינֶען נִיט "פַארְדִינְטֶע בִּיגִיעַת עַצְמוֹ", נָאר מִצַּד זַיְינֶע גֶעשֶׁענְקְטֶע מַעֲלוֹת הַנְּשָׁמָה וּזְכוּת אָבוֹת;

פַארְווָאס אִיז עֶר אוֹיךְ מַאֲרִיךְ ווִי מֹשֶׁה הָאט זִיךְ פַארְמָאסְטְן מִיט יֶעדְן אָדָם, אַז ווֶען יֶענֶער ווָאלְט גֶעהַאט זַיְינֶע גֶעשֶׁענְקְטֶע מַעֲלוֹת וכו' ווָאלְט עֶר זִיכֶער גֶעווֶען בֶּעסֶער פַאר אִים?

A Sign of Greatness


Initially, when viewing the Alter Rebbe’s explanation, it appears that the oversized alef used with regard to Adam is an allusion to an undesirable quality – the fact that he became over-impressed due to the awareness of his greatness in contrast to the miniature alef in vayikra which alludes to the humility of Moshe.


לֶערְנֶענְדִיק דֶעם בִּיאוּר פוּן אַלְטְן רֶבִּי'ן בְּהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה קוּמְט אוֹיס, אַז דֶער אַלֶף רַבְּתִי פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז אַ רֶמֶז אוֹיף הֵיפֶךְ הָרָצוּי, אוֹיף זַיְין אִיבֶּערְנֶעמֶען זִיךְ מִיט "מַעֲלַת עַצְמוֹ" (הֵיפֶךְ פוּן דֶעם אַלֶף זְעֵירָא פוּן וַיִּקְרָא, ווָאס ווַיְיזְט אוֹיף דֶער עֲנָוָה פוּן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ).

In truth, this cannot be said, for there is a clear-cut principle that the oversized letters in the Torah are loftier than the average-sized letters and, certainly, the miniature letters.19 Even a child can understand that the Torah uses an oversized letter to indicate a degree of greatness and importance as judged by the scales of the Torah of truth.

אָבֶּער אִין אֱמֶת'ן קֶען מֶען אַזוֹי נִיט זָאגְן. ווָארוּם עֶס אִיז אַ כְּלַל פָּשׁוּט, אַז דִי אוֹתִיּוֹת רַבְרְבִין ווָאס שְׁטֵייעֶן אִין תּוֹרָה זַיְינֶען הֶעכֶער אֲפִילוּ פוּן אוֹתִיּוֹת בֵּינוֹנִין, אוּן מִכָּל־שֶׁכֵּן פוּן אוֹתִיּוֹת זְעִירִיןיז. אוּן דָאס פַארְשְׁטֵייט אֲפִילוּ אַ קִינְד, אַז ווֶען תּוֹרָה נוּצְט אַ גְרֶעסֶערְן אוֹת, אִיז דָאס דֶערְפַאר ווָאס עַל פִּי תּוֹרַת אֱמֶת אִיז אִין דֶעם פַארַאן אַ גְרוֹיסְקַיְיט, אַ חֲשִׁיבוּת.

For this reason, commentaries20 explain that the oversized alef used with regard to Adam alludes to the fact “that there was never a man as great as he… or to the profuse wisdom he possessed, to the extent that he was able to name all the created beings.21

דֶערְפַאר זָאגְן טַאקֶע מְפָרְשִׁיםיח, אַז דֶער אַלֶף רַבְּתִי פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז אַ רֶמֶז שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם גָּדוֹל כְּמוֹתוֹ . . אוֹ עַל רֹב חָכְמָה שֶׁהָיָה בּוֹ עַד שֶׁקָּרָא שֵׁמוֹת".

Furthermore, in Likkutei Torah,22 the Alter Rebbe himself discusses the difference between the miniature alef of vayikra and the oversized alef of Adam in Divrei HaYamim and explains how it indicates that Adam was even greater than Moshe.

נָאכְמֶער: דֶער אַלְטֶער רֶבִּי אַלֵיין שְׁטֶעלְט זִיךְ אִין לִקּוּטֵי תּוֹרָהיט אוֹיף דֶעם חִילּוּק צְווִישְׁן דֶעם "אַלֶף דְּוַיִּקְרָא זְעֵירָא" אוּן "בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כְּתִיב אָדָם בְּאַלֶף רַבְּתִי", אוּן אִיז מְבַאֵר ווִי אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז הֶעכֶער פוּן מֹשֶׁה'ן:

In that discourse, the Alter Rebbe explains that the oversized alef refers to Adam as he existed “before the sin, when he was on a very lofty and exalted level.”23 (Accordingly, he was able to receive influence from the oversized alef, i.e., “the attribute of Kesser, as it is subsumed in G‑d’s very Essence.”)3 With regard to Moshe, by contrast, the Torah states,24 “And Moshe could not enter the Tent of the Meeting because the cloud had rested upon it.” The cloud reflects influence from “a very sublime and awesome level,”25 Kesser, which Moshe could not access. For this reason, with regard to Moshe, vayikra is written with a miniature alef, for calling – i.e., drawing down influence – to Moshe from the sublime level of the cloud was possible only through a tzimtzum, a contraction alluded to by the miniature alef.26

דֶער אַלֶף רַבְּתִי פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז "בְּחִינַת אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַחֵטְא שֶׁהָיָה בְּמַדְרֵגָה גָּבוֹהַּ מְאֹד נַעֲלָה"כ (אוּן דֶערְפַאר הָאט עֶר גֶעקֶענְט מְקַבֵּל זַיְין פוּן אַלֶף רַבְּתִי, ווָאס אִיז "בְּחִינַת הַכֶּתֶר כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ"); מַה שֶּׁאֵין כֵּן אוֹיף מֹשֶׁה'ן שְׁטֵייטכא "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבֹא גו' כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן" – ווָאס דֶער עָנָן אִיז אַ הַמְשָׁכָה "מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן וְנוֹרָא מְאֹד"כב (כֶּתֶר) – אוּן דֶערְפַאר שְׁטֵייט בַּיי מֹשֶׁה'ן וַיִּקְרָא מִיט אַן אַלֶף זְעֵירָא, ווַיְיל דִי קְרִיאָה (וְהַמְשָׁכָה) צוּ מֹשֶׁה'ן (פוּן דֶעם עָנָן) אִיז נָאר "עַל יְדֵי צִמְצוּם"כג.

Thus, the Alter Rebbe’s addition – the discussion of the oversized alef used with regard to Adam – seemingly defeats his purpose, as it appears to indicate that Adam was on a higher level than Moshe. Moreover, it alludes not to Adam’s stumbling through the Sin of the Tree of Knowledge but, on the contrary, to his superior level prior to the sin.

קוּמְט אוֹיס, אַז דִי הוֹסָפָה אִין דֶעם אַלְטְן רֶבִּי'ס רֵייד אַז בַּיי אָדָם הָרִאשׁוֹן שְׁטֵייט אַן אַלֶף רַבְּתִי, אִיז דָאס גָאר, בְּהַשְׁקָפָה רִאשׁוֹנָה, אַ מַעֲשֶׂה לִסְתּוֹר: פוּן דֶעם אִיז מוּכָח אַז אָדָם הָרִאשׁוֹן שְׁטֵייט הֶעכֶער פוּן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אוּן נָאכְמֶער – דָאס אִיז אַ רֶמֶז (נִיט אוֹיף אַן עִנְיָן ווִי "דוּרְכְגֶעפַאלְן (בְּחֵטְא עֵץ הַדַּעַת)", נָאר פַארְקֶערְט) אוֹיף "בְּחִינַת אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַחֵטְא"?

Living with an Inner Paradox


It is possible to offer the following resolution: By presenting this explanation to the Tzemach Tzedek, the Alter Rebbe was not merely answering his question concerning the verse. Instead, the Alter Rebbe was primarily concerned with educating the Tzemach Tzedek and teaching him the lesson in Divine service that can be derived from the miniature alef in Vayikra.27


נְקוּדַּת הַבִּיאוּר אִין דֶעם – יֵשׁ לוֹמַר בְּדֶרֶךְ אֶפְשָׁר:

מִיטְן זָאגְן דֶעם צֶמַח־צֶדֶק דֶעם בִּיאוּר הַנַּ"ל אִיז דֶער אַלְטֶער רֶבִּי גֶעווֶען אוֹיסְן נִיט (נָאר) צוּ פַארְעֶנְטְפֶערְן זַיְין שְׁאֵלָה אִין פָּסוּק, נָאר (בְּעִיקָר) – אַ לִימּוּד אוּן חִינּוּךְ פוּן צֶמַח־צֶדֶק, אִים מְבַאֵר זַיְין דִי הוֹרָאָה אִין עֲבוֹדַת ה' ווָאס מְ'דַארְף אַרוֹיסְנֶעמֶען פוּן דֶעם אַלֶף זְעֵירָא פוּן וַיִּקְרָאכד,

[This explains how this story is connected to statements of the Rebbe Rayatz at an earlier farbrengen,28 that the Alter Rebbe personally devoted himself to the education and the training of the Tzemach Tzedek. That was the reason he personally took him to cheder for the first time, as well as undertaking other matters related to his education and training.]

[אוּן דָאס קוּמְט בְּהֶמְשֵׁךְ צוּ דֶעם ווָאס דֶער רֶבִּי הָאט דַאן דֶערְצֵיילְט (אִין אַ פְרִיעֶרְדִיקְן פַארְבְּרֶענְגֶעןכה), אַז דֶער אַלְטֶער רֶבִּי הָאט זִיךְ אַלֵיין אָפְּגֶעגֶעבְּן מִיט דֶעם חִינּוּךְ וְהַדְרָכָה פוּן צֶמַח־צֶדֶק – דֶערְפַאר הָאט עֶר אִים אַלֵיין אַרַיְינְגֶעפִירְט אִין חֵדֶר וכו'].

In order for the lesson from the miniature alef to be complete, it was necessary for the Alter Rebbe to introduce his explanation with the critique of Adam’s conduct.

אוּן כְּדֵי אַז דִי הוֹרָאָה פוּן דֶעם אַלֶף זְעֵירָא זָאל זַיְין בִּשְׁלֵימוּת, מוּז מֶען הָאבְּן דִי גַאנְצֶע הַקְדָּמָה ווֶעגְן אָדָם הָרִאשׁוֹן:

By elaborating on Adam’s qualities and the fact that he appreciated his own greatness, the Alter Rebbe’s intent was not merely to negate the undesirable aspects of Adam’s conduct. Quite the contrary, every Jew – due to the spark of Adam he possesses, as will be explained in sec. 7 – must emulate the positive self-esteem Adam possessed. To refer to the well-known adage,29 “Just as a person must recognize his own shortcomings, so, too, must he recognize his own positive qualities.”

מִיט דֶער אֲרִיכוּת ווֶעגְן דִי מַעֲלוֹת פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן אוּן ווִי בַּיי אִים אִיז גֶעווֶען "הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ", אִיז דֶער אַלְטֶער רֶבִּי נִיט גֶעווֶען אוֹיסְן צוּ שׁוֹלֵל זַיְין דִי הַנְהָגָה פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן, נָאר אַדְּרַבָּה – אַז, אַזוֹי דַארְף זַיְין בַּיי יֶעדְן אִידְן (מִצַּד דֶער נִיצוֹץ פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ, כְּדִלְקַמָּן סְעִיף ז') – וּכְפִתְגָם הַיָּדוּעַכו: "אַזוֹי ווִי מֶען דַארְף ווִיסֶען דִי חֶסְרוֹנוֹת, אַזוֹי דַארְף מֶען ווִיסְן דִי אֵייגֶענֶע מַעֲלוֹת".

This teaches us how we must approach “recognizing our own humbleness.” That awareness should not negate the recognition of one’s positive qualities.30 Instead, the two can coexist. Though one is aware of his positive qualities, that recognition need not lead to haughtiness because he realizes these potentials were granted him from Above. They were not earned through his own efforts, but instead resulted from his inherent spiritual gifts and his ancestral merit. The paradigm for this is the humility of Moshe.31 Such humility can be achieved by every person, for every Jew possesses a spark from the soul of Moshe.32

אוּן דֶערְפוּן גוּפָא קוּמְט אַרוֹיס דִי נַפְקָא מִינָּהּ בַּנּוֹגֵעַ דֶעם אוֹפֶן פוּן "הַכָּרַת שִׁפְלוּת עַצְמוֹ", אַז דָאס אִיז אִין אַן אוֹפֶן (ווָאס אִיז נִיט שׁוֹלֵל "הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ"כז, נָאר) אַז כָאטשׁ עֶר ווֵייס מַעֲלַת עַצְמוֹ, נֶעמְט עֶר זִיךְ דֶערְמִיט נִיט אִיבֶּער, ווִיסְנְדִיק אַז דָאס קוּמְט פוּן "גֶעשֶׁענְקְטֶע – נִיט פַארְדִינְטֶע בִּיגִיעַת עַצְמוֹ – מַעֲלוֹת הַנְּשָׁמָה וּזְכוּת אָבוֹת" (ווִי דִי עֲנָוָה פוּן מֹשֶׁה רַבֵּינוּכח – ווָאס יֶעדֶערֶער הָאט אִין זִיךְ אַ נִיצוֹץ פוּן מֹשֶׁהכט).

Furthermore, when a person recognizes his positive qualities, it is necessary that he possess an extreme drive toward humility, like Moshe, who was “exceedingly humble, more than any person,” as will be explained in sec. 9.

[אוּן נָאכְמֶער: ווִיבַּאלְד אַז בַּיי אִים אִיז דָא "הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ", פָאדֶערְט זִיךְ אַ תְּנוּעָה פוּן שִׁפְלוּת בִּיז אִין דֶעם קָצֶה הַהָפְכִי, "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם גו'", כְּדִלְקַמָּן סְעִיף ט].

Therefore, there is no contradiction. The oversized alef used with regard to Adam alludes to the genuinely great powers he possessed, as explained above in sec. 4. Simultaneously, it alludes to the fact that he recognized his own superiority. Although such awareness could lead to negative consequences, it is not necessarily a fault. On the contrary, the recognition of one’s own superior qualities is a path in Divine service mandated by the Torah. Indeed, such awareness is specifically associated with the Divine service of the righteous (tzaddikim), as will be explained in sec. 7.

אוּן דֶערְפַאר אִיז אוֹיךְ נִיט קֵיין סְתִּירָה, אַז דֶער אַלֶף רַבְּתִי פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז מְרַמֵּז אוֹיךְ דֶעם אַז בַּיי אִים אִיז גֶעווֶען "הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ", אוּן צוּזַאמֶען דֶערְמִיט ווַיְיזְט עֶס אוֹיף זַיְין גּוֹדֶל הַמַּעֲלָה (כַּנַּ"ל סְעִיף ד) – ווַיְיל דֶער עִנְיָן פוּן "הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ" אִיז אַ סֵדֶר עֲבוֹדָה עַל פִּי תּוֹרָה, וְאַדְּרַבָּה – דָאס אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים דַּוְקָא (כְּדִלְקַמָּן סְעִיף ז);

With his explanation, the Alter Rebbe underscored the extent to which a person must be careful regarding his recognition of his superior qualities. Even one who truly possesses very great virtues – to the extent that the Torah of truth refers to him with an oversized alef – must guard against the possibility that undesirable results may come from the recognition of his positive qualities. Indeed, this caused even Adam to lapse and commit the Sin of the Tree of Knowledge, the source for all sins.

אוּן דֶערְמִיט בְּרֶענְגְט עֶר אַרוֹיס ווִי שְׁטַארְק מְ'דַארְף זַיְין אָפְּגֶעהִיט אִין "הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ", אַז אֲפִילוּ אַזַא ווָאס הָאט בֶּאֱמֶת גָאר גְרוֹיסֶע מַעֲלוֹת, בִּיז אַז תּוֹרַת אֱמֶת שְׁרַיְיבְּט אוֹיף אִים אַן אַלֶף רַבְּתִי, דַארְף עֶר זַיְין בַּאווָארְנְט פוּן מֶעגְלִיכֶע נִיט גֶעוואוּנְשֶׁענֶע תּוֹצָאוֹת פוּן הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ, ווַיְיל אֲפִילוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז דוּרְךְ דֶעם נִכְשָׁל גֶעווָארְן בְּחֵטְא עֵץ הַדַּעַת, מְקוֹר כָּל הַחֲטָאִים.

A Never-Ceasing Virtue


Since Adam – even his body – was G‑d’s handiwork, it is self-evident that (as he was created), he had no connection to evil,33 for G‑d is solely the source of goodness, as Chassidus34 interprets the phrase,35 “From the mouth of the Sublime One, evil will not emerge.” Similarly, with regard to his surrounding environment, as is well known,36 there was no intermingling of good and evil before the Sin of the Tree of Knowledge. The kelipos then existedas a separate realm, lower than the world at large.37

True, the Sin of the Tree of Knowledge brought about a descent for Adam and the world at large. Nevertheless, since G‑d’s handiwork is eternal, it is evident that Adam’s above-mentioned advantage is of eternal relevance and remains within his nature (at least in a hidden manner) even after the sin.

אוּן אַף עַל פִּי אַז דוּרְכְן חֵטְא עֵץ הַדַּעַת אִיז גֶעווָארְן אַ יְרִידָה אִין אִים (וּבְכָל הָעוֹלָם) - ווִיבַּאלְד אָבֶּער אַז מַעֲשֵׂה יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זַיְינֶען נִצְחִיִּים, אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז דִי מַעֲלָה הַנַּ"ל פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז אַן עִנְיָן נִצְחִי ווָאס אִיז בַּיי אִים פַארְבְּלִיבְּן (בְּהֶעְלֵם עַל כָּל פָּנִים) אוֹיךְ לְאַחֲרֵי הַחֵטְא.


ווִיבַּאלְד אַז אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז (אוֹיךְ גּוּפוֹ) גֶעווֶען "יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא", אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז עֶר (מִצַּד הַבְּרִיאָה) הָאט נִיט גֶעהַאט קֵיין שַׁיְיכוּת צוּ עִנְיָנִים פוּן רַעל (וְעַל דֶּרֶךְ דְּ"מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת"לא). אוֹיךְ מִצַּד דֶער ווֶעלְט אַרוּם - אִיז יָדוּעַלב, אַז קוֹדֶם הַחֵטְא אִיז נִיט גֶעווֶען קֵיין תַּעֲרוּבֶת טוֹב וְרַע, ווַיְיל קְלִיפּוֹת זַיְינֶען גֶעווֶען בַּאזוּנְדֶער, לְמַטָּה מִן הָעוֹלָם.

This concept is also alluded to in the wording of the Alter Rebbe, “With regard to Adam, the first man, whose recognition of his own greatness caused him to commit the Sin of the Tree of Knowledge, an oversized alef is used.” On the surface, since the oversized alef used with regard to Adam reflects his level before the sin (as stated in sec. 4), it would seemingly have been appropriate for the Alter Rebbe to have worded his statement in the opposite order, “Adam, the first man, is referred to with an oversized alef. Throughrecognizing his own greatness, he lapsed and committed the Sin of the Tree of Knowledge.”

[אוּן אוֹיךְ דֶער עִנְיָן אִיז מְרוּמָּז אִין דֶעם לָשׁוֹן הַנַּ"ל פוּן אַלְטְן רֶבִּי'ן – "אָדָם הָרִאשׁוֹן ווָאס דוּרְךְ הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ אִיז דוּרְכְגֶעפַאלְן בְּחֵטְא עֵץ הַדַּעַת שְׁטֵייט אָדָם מִיט אַן אַלֶף רַבְּתִי" – דְּלִכְאוֹרָה, ווִיבַּאלְד אַז דֶער אַלֶף רַבְּתִי פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז "בְּחִינַת אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַחֵטְא" (כַּנַּ"ל סְעִיף ד), הָאט עֶר דָאךְ גֶעדַארְפְט זָאגְן אִין אַ פַארְקֶערְטְן סֵדֶר: "אָדָם הָרִאשׁוֹן ווָאס בַּיי אִים שְׁטֵייט אָדָם מִיט אַן אַלֶף רַבְּתִי אִיז דוּרְךְ הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ (דֶערְנָאךְ) דוּרְכְגֶעפַאלְן בְּחֵטְא עֵץ הַדַּעַת?"

By phrasing his statements as he did – mentioning the oversized alef at the end – the Alter Rebbe alludes to the fact that even after Adam committed the Sin of the Tree of Knowledge, he is still referred to as Adam with an oversized alef (which, as above, alludes to his level before the sin, indicating that even after the sin he retained his original qualities, albeit in a hidden manner).

נָאר דֶערְמִיט אִיז עֶר מְרַמֵּז, אַז אוֹיךְ נָאךְ דֶעם ווִי עֶר "אִיז דוּרְכְגֶעפַאלְן בְּחֵטְא עֵץ הַדַּעַת שְׁטֵייט אָדָם מִיט אַ אַלֶף רַבְּתִי" (ווָאס אִיז "בְּחִינַת אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַחֵטְא", כַּנַּ"ל)].

A Spiritual Inheritance Possessed by Every Jew


The eternal dimension of Adam’s positive qualities is reflected not only in his retention of them (at least in a hidden manner) even after the sin, but also in that they were transmitted by him to every Jew until the end of time.


דִי נִצְחִיּוּת פוּן מַעֲלַת אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז נִיט נָאר אִין דֶעם ווָאס עֶס אִיז פַארְבְּלִיבְּן (בְּהֶעְלֵם עַל כָּל פָּנִים) בַּיי אִים אוֹיךְ נָאכְן חֵטְא, נָאר ווָאס פוּן אִים קוּמְט דָאס אָן צוּ יֶעדְן אִידְן עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת,

As is well known,38 the Jews are referred to with the name Adam, “man,” as our Sages say,39 “You are referred to as ‘man.’ ” “[Every] soul and spark within the Jewish people [contains] a portion of the soul of Adam, the first man.”8 Therefore, every Jew is endowed with – at least in microcosm – Adam’s lofty positive qualities.

וּכְיָדוּעַלג, אַז אִידְן ווֶערְן אָנְגֶערוּפְן עַל שֵׁם אָדָם – "אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם"לד – דֶערְפַאר ווָאס אִין יֶעדֶער "נְשָׁמָה וְנִיצוֹץ מִיִּשְׂרָאֵל" אִיז דָא אַ "חֵלֶק מִנִּשְׁמַת אָדָם הָרִאשׁוֹן"; אוּן דֶערְפַאר ווֶערְן אִיבֶּערְגֶעגֶעבְּן (עַל כָּל פָּנִים אַ מֵעֵין פוּן) דִי עִילּוּיִים פוּן אָדָם הָרִאשׁוֹן צוּ יֶעדְן אִידְן

(Moreover, every Jew possesses a resemblance even to Adam’s “wisdom that surpassed that of the ministering angels,” as manifested through his ability to name all the created beings by recognizing “the living soul”40 that being possessed.41 Similarly, as explained in holy texts,42 the names which parents give their children are, in microcosm, an expression of the spirit of prophecy. Parents are granted from Above the insight to call the child by a name that reflects the child’s “living soul.”)

[בִּיז, אַז אוֹיךְ דָאס ווָאס "חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מֵחָכְמַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת" – אוּן דֶערְפַאר הָאט עֶר גֶעקֶענְט אָנְרוּפְן "שֵׁמוֹת" צוּ אַלֶע נִבְרָאִים לוֹיט דֶער "נֶפֶשׁ חַיָּה"לה פוּן יֶעדְן נִבְרָאלו – אִיז דָא דוּגְמָתוֹ בַּא יֶעדְן אִידְן. ווִי עֶס שְׁטֵייט אִין סְפָרִיםלז, אַז דִי נֶעמֶען ווָאס עֶלְטֶערְן גִיבְּן זֵייעֶרֶע קִינְדֶער אִיז עֶס מִיט (מֵעֵין) רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ: מִלְמַעְלָה גִיט מֶען זֵיי דֶעם רַעְיוֹן צוּ אָנְרוּפְן דֶעם נָאמֶען ווָאס אִיז מַתְאִים צוּ דֶער "נֶפֶשׁ חַיָּה" פוּן דֶעם קִינְד].

Therefore, every Jew – regardless of his current situation – possesses a reflection of the level of Adam as he existed before the sin.43 The difference is that, with regard to Adam, these virtues were also manifest from the standpoint of his body, for his body was also G‑d’s handiwork. For all others, these virtues are manifest in a revealed manner44 only from the standpoint of their souls which are an “actual part of G‑d from Above.”45

For this reason, a soul has no connection to sin. As the Zohar46 comments on the verse,47 “If a soul sins…,” stating, “The Torah and the Holy One, blessed be He, ask in wonderment: ‘How could a soul sin?’ ”48 Even if a Jew stumbles in sin, Heaven forbid, his soul “remains faithful to Him, even at the time of sin.”49

אוּן דֶערִיבֶּער אִיז פַארַאן בַּיי יֶעדְן אִידְן, אִין ווֶעלְכְן מַצָּב עֶר זָאל זִיךְ נָאר גֶעפִינֶען, פוּן בְּחִינַת אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַחֵטְאלח. דֶער חִילּוּק אִיז נָאר, ווָאס בַּיי אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיז דָאס גֶעווֶען אוֹיךְ מִצַּד הַגּוּף (ווִיבַּאלְד אַז (אוֹיךְ) גּוּפוֹ אִיז יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא), אוּן בְּכָל יִשְׂרָאֵל אִיז דָאס (בְּגָלוּילט) נָאר מִצַּד הַנְּשָׁמָה, "חֵלֶק אֱלֹקַה מִמַּעַל מַמָּשׁ"מ, ווָאס דֶערְפַאר אִיז דִי נְשָׁמָה נִיט שַׁיָּיךְ צוּם עִנְיַן הַחֵטְא (ווִי עֶר זָאגְט אִין זֹהַרמא אוֹיפְן פָּסוּקמב "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא" – "אוֹרַיְתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוא תַּוְהִין עֲלֵיהּ וְאָמְרֵי נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וגו'" (בִּתְמִיָּה); אוּן אוֹיךְ ווֶען אַ אִיד ווֶערְט נִכְשָׁל רַחֲמָנָא לִצְלָן אִין אַ חֵטְא, אִיז דִי נְשָׁמָה "גַּם בִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ"מג).

This is the inner meaning of the verse,50 “Your people are all tzaddikim.”Since there is a dimension of Adam as he existed before the sin within every Jew, each Jew’s Divine service parallels that of tzaddikim despite the fact that he may previously have been involved in the direct opposite of that service. When a Jew observes the Torah and its mitzvos,as an expression of the inner dimension of his soul, the attribute of Adam within him, he is not returning to G‑d in teshuvah; he is not “one who was distant, but who was drawn close.”51 Instead, his Divine service resembles that of a tzaddik whose conduct was always virtuous,52 never having any connection to evil and sin.

אוּן דָאס אִיז דֶער פִּירוּשׁ הַפְּנִימִי אִין דֶעם פָּסוּקמד "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים": מִצַּד בְּחִינַת אָדָם הָרִאשׁוֹן (כְּמוֹ שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַחֵטְא) ווָאס אִיז דָא בַּיי יֶעדֶער אִידְן, אִיז זַיְין עֲבוֹדָה אִין אַ דַרְגָא פוּן צַדִּיקִים. אֲפִילוּ ווֶען עֶר אִיז פְרִיעֶר גֶעווֶען אַרַיְינְגֶעטָאן אִין עִנְיָנִים פוּן הֵיפֶךְ כו'. אוּן בְּשַׁעַת עֶר טוּט עִנְיָנִים פוּן תּוֹרָה וּמִצְוֹת, אִיז דָאס (מִצַּד פְּנִימִיּוּת הַנְּשָׁמָה, בְּחִינַת אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁבּוֹ) – נִיט אַ תְּנוּעָה פוּן תְּשׁוּבָה, רָחוֹק שֶׁנַּעֲשֶׂה קָרוֹב, נָאר אַן עֲבוֹדָה ווִי אַ צַדִּיקמה מֵעִיקָרָא, ווָאס הָאט לְכַתְּחִלָּה קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט צוּ רַע וְחֵטְא.

Since every Jew possesses this positive quality, there is potential for every Jew to recognize his own positive virtues, for we are not discussing a person with an egocentric outlook. On the contrary, a tzaddik does not have a self-oriented identity. Instead, he is identified solely with holiness, a state that does not allow evil to take a foothold. (In contrast, even after he returns to G‑d, a baal teshuvah must be continually on guard, watching carefully lest he return to his previous undesirable conduct.53)

אוּן מִצַּד דֶעם עִילּוּי ווָאס אִיז דָא בַּיי יֶעדֶער אִידְן, קֶען זַיְין בַּיי אִים דִי "הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ", ווָארוּם דִי מְצִיאוּת פוּן אַ צַדִּיק אִיז נִיט קֵיין אֵייגֶענֶע חַס וְשָׁלוֹם, נָאר אַ מְצִיאוּת דִּקְדוּשָּׁה, אִין ווֶעלְכֶער סְ'אִיז נִיטָא קֵיין אֲחִיזָה צוּ לְעֻמַּת זֶה (נִיט ווִי אַ בַּעַל תְּשׁוּבָה, ווָאס אוֹיךְ נָאךְ דֶער תְּשׁוּבָה דַארְף עֶר הָאבְּן אַ "שְׁמִירָה מְעֻלָּה שֶׁלֹּא יַחֲזוֹר לְסוּרוֹ"מו).

A person need not be inhibited by worry that adopting this approach to Divine service may lead to him becoming over-impressed by his positive qualities. On the contrary, he must recognize his positive qualities. At times, it is specifically by realizing his virtues and therefore being able to “elevate his heart in the ways of G‑d”54serving G‑d with happiness and pride – that one can overcome the hiddenness and concealment of G‑dliness in this world. The awareness of one’s inner potential infuses his Divine service with the power of holiness in a manner similar to the Divine service of the tzaddikim.

וְאַדְּרַבָּה – עֶס דַארְף זַיְין הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ, בִּיז אַז לִפְעָמִים אִיז דָאס דֶער ווֶעג (דוּרְךְ "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'"מז) ווִי אַזוֹי צוּ בַּיְיקוּמֶען דִי הַעְלָמוֹת וְהֶסְתֵּרִים פוּן עוֹלָם הַזֶּה – זַיְין עֲבוֹדָה אִיז מִיט אַ תּוֹקֶף דִּקְדוּשָּׁה, בְּדוּגְמָא צוּ עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים.

The Need for Vigilance


At the same time, caution is necessary. The awareness of one’s positive qualities must be coupled with an awareness of one’s fundamental humbleness. Otherwise, the recognition of one’s positive qualities can cause one to descend and lapse into haughtiness that could lead to sin.


אוֹיף דֶעם קוּמְט דִי בַּאווָארֶענִישׁ, אַז צוּזַאמֶען מִיט "הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ" דַארְף אוֹיךְ זַיְין "הַכָּרַת שִׁפְלוּת עַצְמוֹ", ווַיְיל אָן דֶעם קֶען דִי הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ גּוֹרֵם זַיְין חַס וְשָׁלוֹם צוּ אַ יְרִידָה וּנְפִילָה כו'.

It is obvious that a person who is not right­eous, whose natural tendencies still possess evil “in its full power and strength,”55 must surely be careful with regard to the potential drawbacks of recognizing his own positive qualities. Otherwise, he may fall prey to the elemental yeshus (self-centered focus) that stems from the yetzer hara.

דָאס אִיז אַ דָּבָר הַפָּשׁוּט, אַז אֵיינֶער ווָאס אִיז נִיט קֵיין צַדִּיק, דֶער רַעמח אִיז בַּיי אִים בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ, דַארְף עֶר זִיכֶער זַיְין גֶעהִיט אִין דֶער תְּנוּעָה פוּן הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ, ווַיְיל עֶס קֶען זִיךְ אִין דֶעם אַרַיְינְכַאפְּן פָּשׁוּט'עֶ יֵשׁוּת פוּן דֶעם יֵצֶר הָרָע כו'.

The Alter Rebbe was endeavoring to educate the Tzemach Tzedek, who was by nature a tzaddik56 and would grow up to be a nasi (leader)57 among the Jewish people. Precisely because of that, he felt that even greater caution was necessary. After all, Adam was a tzaddik and, what is more, G‑d’s handiwork; seemingly, he had no connection to sin, nor was there a foothold for the powers of evil within his personality. Nevertheless, even in his instance, the awareness of his own positive qualities caused him to lapse and commit the Sin of the Tree of Knowledge. Certainly every other tzaddik must take precautions with regard to the recognition of his positive qualities.58

בְּשַׁעַת דֶער אַלְטֶער רֶבִּי הָאט גֶעווָאלְט מְחַנֵּךְ זַיְין דֶעם צֶמַח־צֶדֶק – אַ צַדִּיקמט, ווָאס ווֶעט אוֹיסְווַאקְסְן צוּ זַיְין אַ נָשִׂיאנ בְּיִשְׂרָאֵל – הָאט עֶר גֶעווָאלְט בַּאווָארֶענֶען נָאךְ מֶער: ווִיבַּאלד אַז אֲפִילוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, אַ צַדִּיק אוּן דֶערְצוּ יְצִיר כַּפָּיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאט עֶר לִכְאוֹרָה קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט גֶעהַאט צוּ חֵטְא אוּן סְ'אִיז נִיט גֶעווֶען קֵיין אָרְט פַאר אַן אֲחִיזָה לִלְעֻמַּת זֶה – אִיז פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן, אוֹיךְ בַּיי אִים, הָאט דִי הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ גּוֹרֵם גֶעווֶען צוּם דוּרְכְפַאלְן אִין חֵטְא עֵץ הַדַּעַת – אִיז אַוַדַּאי אַז יֶעדֶער צַדִּיק דַארְף זִיךְ בַּאווָארֶענֶען אִין הַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹנא.

When to Go to the Extreme


On this basis, we can also understand why the Alter Rebbe elaborated when explaining Moshe’s humility. Not only did he explain that Moshe was humble because he recognized that his positive qualities had been endowed from Above, but the Alter Rebbe emphasized that Moshe compared himself to others. He thought that if another person had been granted these positive qualities, he would have certainly been better than him.


דֶערְמִיט ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין פַארְווָאס דֶער אַלְטֶער רֶבִּי הָאט גֶעזָאגְט דִי אֲרִיכוּת הַבִּיאוּר בַּנּוֹגֵעַ דֶער עֲנָוָה פוּן מֹשֶׁה (נוֹסָף דֶערְצוּ ווָאס עֶר אִיז גֶעווֶען אַ עָנָו מִצַּד זַיְין טְרַאכְטְן אַז זַיְינֶע מַעֲלוֹת זַיְינֶען גֶעשֶׁענְקְטֶע), אַז עֶר הָאט גֶעטְרַאכְט אַז אַ צְווֵייטֶער מִיט דִי זֶעלְבֶּע מַעֲלוֹת ווָאלְט זִיכֶער גֶעווֶען בֶּעסֶער פוּן אִים:

This is necessary because a person granted such lofty qualities must take precautions. Since he adopts a stance that reflects the power that stems from holiness and involves the recognition of his positive qualities, it is possible that yeshus will arise. Hence, the ordinary recognition of his own humbleness is not sufficient. Instead, he must go to the opposite extreme59and manifest absolute humility and self-nullification (bittul).

ווִיבַּאלְד אַז מֶען דַארְף בַּאווָארֶענֶען, אַז שְׁטֵייעֶנְדִיק אִין אַ תְּנוּעָה פוּן תּוֹקֶף דִּקְדוּשָּׁה וְהַכָּרַת מַעֲלַת עַצְמוֹ, זָאל זִיךְ אִין דֶעם נִיט אַרַיְינְמִישְׁן קֵיין יֵשׁוּת כו' – אִיז נִיט גֶענוּג אַז עֶס זָאל זַיְין סְתַּם הַכָּרַת שִׁפְלוּת עַצְמוֹ, נָאר עֶס מוּז זַיְין אִין דֶעם קָצֶה הַהָפְכִינב – עֲנָוָה וּבִיטּוּל בְּתַכְלִית;

Genuine humility is demonstrated not only by seeking to emphasize one’s own nothingness and insignificance, but also by seeking to highlight the positive qualities which another person possesses.

אוּן דֶער בַּאווַיְיז אוֹיף אֱמֶת'עֶר שִׁפְלוּת אִיז, ווֶען מְ'זוּכְט נִיט נָאר דֶעם "נִיט" אִין זִיךְ, נָאר ווֶען מְ'זוּכְט דִי מַעֲלוֹת אִין צְווֵייטְן.

We see this in actual fact. There are people who are able to bring about bittul within themselves; moreover, they can even bear to hear another person reduce their ego to nothingness. Even so, it is possible for the thought to enter their minds, “It’s true, I’m nothing, but the other person is even more of a nothing than I am.”

אוּן ווִי מְ'זֶעט עֶס בְּמוּחָשׁ: עֶס זַיְינֶען פַארַאן אַזוֹינֶע ווָאס קֶענֶען בַּיי זִיךְ פּוֹעֵל זַיְין דֶעם עִנְיַן הַבִּיטּוּל, עֶר קֶען אֲפִילוּ פַארְטְרָאגְן ווֶען אַ צְווֵייטֶער אִיז אִים מְבַטֵּל – אָבֶּער דֶערְבַּיי כַאפְּט זִיךְ אַרַיְין אַ מַחֲשָׁבָה: אִיךְ בִּין טַאקֶע נִיט קֵיין מְצִיאוּת, אָבֶּער יֶענֶער אִיז נָאךְ ווֵיינִיקֶער מְצִיאוּת פוּן מִיר...

To bring himself to the level that he thinks about himself as nothing and views the other person as important requires a very different approach to Divine service, one that demands a greater and loftier degree of bittul.

צוּ קֶענֶען בַּא זִיךְ פּוֹעֵלְ'ן, אַז אַלֵיין אִיז מֶען גָאר נִיט, אוּן יֶענֶער אִיז אַ מְצִיאוּת, דָאס אִיז אַ בַּאזוּנְדֶער סֵדֶר עֲבוֹדָה, ווָאס פָאדֶערְט אַ הֶעכֶערְן אוֹפֶן אוּן בִּיטּוּל.

Here as well, we see the great humility of Moshe, who rectified the Sin of the Tree of Knowledge. As is well known, when “Moshe received the Torah at Sinai,”60 the contamination from the Sin of the Tree of Knowledge ceased.61 Not only was Moshe humble, he was the direct opposite of yeshus: “exceedingly humble, more than any person on the face of the earth.”62 He compared himself with every Jew, in doing so coming to respect them, thinking that “had that person been given his positive qualities… he would certainly have been better than him.”

אוּן אוֹיךְ אִין דֶעם בַּאשְׁטֵייט גּוֹדֶל הָעֲנָוָה פוּן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ווָאס הָאט מְתַקֵּן גֶעווֶען דֶעם חֵטְא עֵץ הַדַּעַת [כְּיָדוּעַ אַז בַּיי מַתַּן תּוֹרָה – ווֶען מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַינג – אִיז פָּסְקָה זוּהֲמָתָן פוּן חֵטְא עֵץ הַדַּעַתנד]. עֶר אִיז גֶעווֶען (נִיט סְתַּם אַן עָנָו, נָאר דֶער קָצֶה הַהָפְכִי פוּן מְצִיאוּת –) "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"נה, עֶר הָאט זִיךְ פַארְמָאסְטְן מִיט יֶעדְן אִידְן, טְרַאכְטְנְדִיק, אַז "יֶענֶער ווָאלְט גֶעהַאט זַיְינֶע . . מַעֲלוֹת . . ווָאלְט יֶענֶער זִיכֶער זַיְין בֶּעסֶער פַאר אִים".

To Assume a Proactive Stance


This leads to one of the practical lessons we can derive from this story. On one hand, every Jew must realize that he is endowed with a heritage of awesome potentials and must recognize his own positive qualities. And that is extremely important. In this way, when a mitzvah presents itself he will not shy away, for recognizing the failings within his own spiritual standing might otherwise cause him to protest, “Who am I? How can a person like me undertake this holy project?”63 Instead, he must realize that he possesses within himself an attribute that reflects Adam as he existed before the sin. That is his present standing. Accordingly, regardless of his previous actions, at this moment, he must – and has the potential to – conduct himself as if he is utterly above any connection to sin.


דָאס אִיז אוֹיךְ אֵיינֶע פוּן דִי הוֹרָאוֹת לְפּוֹעֵל ווָאס מֶען דַארְף אַרוֹיסְנֶעמֶען פוּן דֶעם סִיפּוּר:

פוּן אֵיין זַיְיט דַארְף עֶר ווִיסְן, אַז יֶעדֶער אִיד הָאט בִּירוּשָּׁה גֶעווַאלְדִיקֶע מַעֲלוֹת, אוּן עֶר מוּז מַכִּיר זַיְין מַעֲלַת עַצְמוֹ. בְּשַׁעַת עֶס קוּמְט צוּ אַ דְבַר מִצְוָה וכו', וְיָדַע אִינָשׁ בְּנַפְשֵׁיהּ מַעֲמָדוֹ וּמַצָּבוֹ הָרוּחְנִי, טַעְנֶה'ט עֶר: מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי אַז אִיךְ זָאל זִיךְ אוּנְטֶערְנֶעמֶען דֶעם דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה? זָאגְט מֶען אִים, אַז בַּיי דִיר אִיז דָא אִיצְטֶער בְּחִינַת אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁהָיָה לִפְנֵי הַחֵטְא, וּבְמֵילָא ווָאס עֶס הָאט זִיךְ מִיט דִיר גֶעטָאן בִּיז אַהֶער – יֶעצְט דַארְפְסְטוּ זִיךְ פִירְן פּוּנְקְט ווִי דוּ ווָאלְסְט גֶעווֶען אִינְגַאנְצְן הֶעכֶער פוּן עִנְיַן הַחֲטָאִים.

However, he must realize that all these awesome positive qualities are endowed to him from Above. Were they to have been given to another person, that person could have possibly achieved more than he. Consequently, the recognition of his own positive qualities will not cause him to feel self-important. On the contrary, it will cause him to be humble in his own eyes.

לְאִידָךְ גִּיסָא דַארְף מֶען אָבֶּער גֶעדֶענְקֶען, אַז דִי אַלֶע גֶעווַאלְדִיקֶע מַעֲלוֹת זַיְינֶען גֶעשֶׁענְקְטֶע, אוּן עֶס אִיז רֶעכְט, אַז אַ צְווֵייטֶער ווָאלְט גֶעהַאט דִי אַלֶע מַעֲלוֹת ווָאלְט עֶר זַיְין בֶּעסֶער פַאר דִיר – וּבְמֵילָא אִיז דִי הַכָּרַת מַעֲלת עַצְמוֹ נִיט גוֹרֵם צוּ אַ גֶעפִיל פוּן הַגְבָּהָה וכו', וְאַדְּרַבָּה, דָאס מַאכְט אִים פַאר אַ "שָׁפָל בְּעֵינֵי עַצְמוֹ";

This bittul enables him to reach true greatness, as it is said,64 “He who is small is great.” And this will lead to G‑d “call[ing] to Moshe” – to the attribute of Moshe each Jew possesses in his soul, addressing him with endearment.65 This, in turn, enables the Divine service of bringing sacrifices, including even the consummate expression of this phase of Divine service in the Third Beis HaMikdash, where “We will offer before You the sacrifices we are obligated… in accordance with the command of Your will.”66 May this take place in the immediate future.

אוּן דוּרְךְ דֶעם בִּיטּוּל אִיז עֶר זוֹכֶה צוּ אֱמֶת'עֶ גְרוֹיסְקַיְיט – כְּמַאֲמָרנו: מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר אִיהוּ רַב – אַז מְ'אִיז זוֹכֶה צוּ דֶעם "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה", דִי קְרִיאָה שֶׁל חִיבָּהנז צוּ בְּחִינַת מֹשֶׁה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, אוּן דָאס גִיט דֶעם כֹּחַ אוֹיף עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת, בִּיז צוּ עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת ווִי זִי ווֶעט זַיְין בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵימוּת בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי, "וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חוֹבוֹתֵינוּ . . כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ"נח, בְּקָרוֹב מַמָּשׁ.

Likkutei Sichos, Volume 17, P. 1ff.
Adapted from a sichah delivered on Nissan 13, 5726 [1966]

(משיחת י״ג ניסן תשכ״ו)
לקוטי שיחות חלק יז ויקרא א