Introduction

What do we pray for on Rosh HaShanah?

We all know it is the Day of Judgment and each one of us wants to be blessed for a good and sweet year in a simple sense. Nevertheless, we also realize that something much more encompassing and more significant than our own selves is happening on this day, something whose weight and import make our personal wants and desires pale in comparison and seem petty. Yet, there is the fear of missing out. If we do not make our requests on the day when it is decided “who shall be {granted} tranquility and who will {be compelled to} wander,”1 when will we make them?!

The Rebbe focuses on this inner conflict in the sichah that follows. Using the story of Chanah’s prayer described in the Haftarah as a starting point, he draws our attention to the larger picture, to what Rosh HaShanah really involves – crowning G‑d as King over all existence – and he explains how G‑d’s sovereignty is all-encompassing, including all the details of our own personal lives.

This understanding enables us to redefine why we are making requests on Rosh HaShanah. We are not asking for ourselves; we are asking for G‑d’s blessings so that we can do our part in making His sovereignty manifest over all creation.

After giving that explanation, the Rebbe acknowledges that most of us cannot consciously identify with such a lofty intent. On the contrary, when we are honest with ourselves, we must admit that we are making our requests because we feel that we want and need what we are asking for.

In resolution, the Rebbe explains that our prayers are two-tiered. There is what we desire in a simple sense and, deep inside our sub-conscious, there is what the soul really desires. Fundamentally, there is no dichotomy between the two. On Rosh HaShanah, when we pray that G‑d fulfill our physical and spiritual needs, externally it appears that what motivates us is our personal desire for children, health, sustenance, or other concerns connected with our own selves. However, the inner truth that is arousing the outpouring of our souls is the desire to fulfill G‑d’s desire for us to fashion a dwelling for Him from these material entities.

The Haftarah also gives us a paradigm through which we can align these two dimensions of our prayers. By describing the dialogue between Eli the kohen and Chanah, it prompts each of us to examine what is truly motivating our prayers. Genuinely facing ourselves and probing our sincerity in the same way that Eli questioned Chanah, motivates us to – like Chanah – “pour out our souls before G‑d,”2 to have our requests charged with our souls’ innermost energies. As a result, “the G‑d of Israel will grant the request… asked of Him,”3 providing us with revealed and apparent good, abundant blessings for our children, health, and sustenance, including the greatest blessing, the imminent arrival of Mashiach.

A Woman’s Prayer

1

The Haftarah from the first day of Rosh HaShanah, taken from the beginning of the Book of Shmuel,4tells the story of Chanah,5 the wife of Elkanah, relating that initially, “Chanah was childless.”6 Afterwards, because of her sincere prayers in the Sanctuary at Shiloh, she was blessed with a son, the Prophet Shmuel.

א

אִין דֶער הַפְטוֹרָה פוּן עֶרְשְׁטְן טָאג רֹאשׁ הַשָּׁנָה (תְּחִילַּת סֵפֶר שְׁמוּאֵל)60 ווֶערְט דֶערְצֵיילְט ווֶעגְן חַנָּה, אֵשֶׁת אֶלְקָנָה, ווָאס דֶער תּוֹכֶן אִיז, אַז פְרִיעֶר אִיז "וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים"61, אוּן דֶערְנָאךְ, דוּרְךְ אִיר תְּפִלָּה (זַייְעֶנְדִיק אִין שִׁילֹה בַּמִּשְׁכָּן), אִיז זִי נִפְקַד גֶעווָארְן מִיט אַ זוּן – שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא.

The intent of the Haftaros recited on the festivals, like all the Haftaros, is similar to that of the Torah reading,7 which is, as the name Torah implies,8 to provide instruction – that the Jews should derive guidance from it for their Divine service on that particular Shabbos or festival. Similarly, in the case at hand, the reason this Haftarah is read on Rosh HaShanah9 is because Chanah was specifically remembered for Divine blessing on that day10and, as a result, she conceived. Nevertheless, the Haftarah is not merely a historical narrative and contains many directives for a Jew’s conduct on Rosh HaShanah, and also it contains several all-encompassing directives that apply throughout the year.11

דֶער מְכֻוָּון פוּן קְרִיאַת הַהַפְטוֹרָה בְּחַגִּים, ווִי בַּיי אַלֶע הַפְטוֹרוֹת, אִיז – עַל דֶּרֶךְ ווִי קְרִיאַת הַתּוֹרָה62, מִלְּשׁוֹן הוֹרָאָהג* – אַז אַ אִיד זָאל דֶערְפוּן אָפּלֶערְנֶען אַ הוֹרָאָה אִין דֶער עֲבוֹדָה פוּן אַ אִידְן אִין דֶעם שַׁבָּת אוּן אִין דֶעם חַג.

אוּן אַזוֹי אוֹיךְ בְּעִנְיָנֵנוּ: אַף עַל פִּי אַז דֶער טַעַם פַארְווָאס מֶען זָאגְט דִי הַפְטוֹרָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיז ווַיְיל63 חַנָּה אִיז נִפְקַד גֶעווָארְן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה64 – אַנְטְהַאלְט אָבֶּער דִי הַפְטוֹרָה כַּמָּה וְכַמָּה הוֹרָאוֹת אִין דֶער עֲבוֹדָה פוּן אַ אִידְן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (אוּן אוֹיךְ כַּמָּה וְכַמָּה הוֹרָאוֹת בִּכְלַל65);

The spiritual service that caused Divine beneficence to be visited upon Chanah – which is the central focus of the Haftarah in connection with Rosh HaShanah – was her prayer in the Sanctuary at Shiloh. Accordingly, it can be assumed that the fundamental lesson from the Haftarah regarding a Jew’s Divine service on Rosh HaShanah can be derived from her prayer. In particular, this is true according to the opinion of Shelah12that Chanah also recited her prayer on Rosh HaShanah.

אוּן ווִיבַּאלְד אַז דִי "עֲבוֹדָה" ווָאס הָאט גֶעבְּרַאכְט צוּ פְּקִידַת חַנָּה – ווָאס דָאס אִיז דִי נְקוּדָּה עִיקְרִית פוּן דֶער הַפְטוֹרָה (בְּשַׁיְיכוּתָהּ לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה) כַּנַּ"ל – אִיז גֶעווֶען אִיר תְּפִלָּה (בְּשִׁילֹה), אִיז מִסְתַּבֵּר לוֹמַר, אַז דֶער לִימּוּד עִיקְרִי פוּן דֶער הַפְטוֹרָה בַּנּוֹגֵעַ דֶער עֲבוֹדָה פוּן אַ אִידְן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיז אִין תְּפִלַּת חַנָּה [וּבִפְרַט לוֹיט דֶער דֵיעָה ווָאס בְּרֶענְגְט זִיךְ אִין שַׁלָ"ה66, אַז (אוֹיךְ) תְּפִלַּת חַנָּה אִיז גֶעווֶען בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה].

Analyzing the Interaction

2

The lesson to be derived can be clarified by first explaining the story of Chanah’s prayer. At first, Eli, the Kohen Gadol, thought that she was intoxicated,13 because she recited her prayer while “speaking to her heart.”10 Therefore, he reproved her, saying,14 “How long will you make a spectacle of your drunkenness?”

Chanah answered him, “No, my lord… I have drunk neither wine nor strong drink; I poured out my soul before G‑d...”15

ב

ווֶעט מֶען דָאס פַארְשְׁטֵיין בְּהֶקְדֵּם הַבִּיאוּר אִין דֶעם סִיפּוּר ווֶעגְן תְּפִלַּת חַנָּה, אַז פְרִיעֶר הָאט עֵלִי הַכֹּהֵן אִיר אָנְגֶענוּמֶען אַלְס אַ "שִׁכּוֹרָה" (ווַיְיל אִיר תְּפִלָּה אִיז גֶעווֶען אִין אַן אוֹפֶן פוּן "מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ גו'") אוּן הָאט אִיר דֶערְפַאר אוֹיסְגֶערֶעדט "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין גו'"; אוּן חַנָּה הָאט אִים אוֹיף דֶעם גֶעעֶנְטְפֶערְט "לֹא אֲדוֹנִי גו' וָאֶשְׁפּוֹךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'"67 אוּן אַזוֹי ווַיְיטֶער.

Several aspects of the story require clarification:

דְּלִכְאוֹרָה אִיז נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק:

Selections from Likkutei Sichos (SIE)

Insights into the Weekly Parshah and festivals by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

Buy Now More Info

a) How could Eli, the kohen, make such a drastic mistake, reaching a diametrically opposite conclusion? Instead of realizing16 that Chanah was pouring out her soul in prayer, he thought she was intoxicated.

א) ווִי קוּמְט עֶס, אַז עֵלִי הַכֹּהֵן זָאל הָאבְּן אַזַא טָעוּת – מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה! – אַנְשְׁטָאט צוּ דֶערְקֶענֶען68 אַז זִי אִיז מִתְפַּלֵּל מִיט אַ שְׁפִיכַת הַנֶּפֶשׁ, הָאט עֶר גָאר גֶעמֵיינְט אַז זִי אִיז אַ "שִׁכּוֹרָה"?

b) Even if an explanation can be found why Eli made such an error,17 it is still hard to understand: Why does the Torah tell us this? There is a general principle that “Scripture does not speak deprecatingly even about a non-kosher animal.”18 Certainly, this should apply regarding Eli, the kohen.

ב) אֲפִילוּ מְ'זָאל גֶעפִינֶען אַ הַסְבָּרָה ווִי אַזוֹי עֵלִי הָאט גֶעמַאכְט דֶעם טָעוּת69 – אִיז נָאךְ אַלְץ נִיט מוּבָן, פַארְווָאס דֶערְצֵיילְט מֶען ווֶעגְן דֶעם אִין תּוֹרָה? סְ'אִיז דָאךְ אֲפִילוּ "בִּגְנוּת בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא דִבֶּר הַכָּתוּב"70, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, לְהַבְדִּיל, בַּנּוֹגֵעַ עֵלִי הַכֹּהֵן!

c) Since Eli thought she was intoxicated,10 why did he wait to rebuke her until she completed her prayer? Rashi states in his interpretation of the verse19 that “Eli was watching her speech; waiting [for her to finish her prayer].” Seemingly, he should have stopped her immediately and had her escorted out of G‑d’s house.

ג) ווִיבַּאלְד אַז "וַיַּחְשְׁבֶהָ . . לְשִׁכּוֹרָה"71 – פַארְווָאס הָאט עֵלִי אָפְּגֶעווַארְט מִיט זַיְין אוֹיסְרֵיידְן אִיר בִּיז זִי הָאט גֶעעֶנְדִיקְט אִיר תְּפִלָּה (ווִי רַשִׁ"י טַיְיטשְׁט אָפּ "וְעֵלִי שׁוֹמֵר אֶת פִּיהָ"72 – לְשׁוֹן הַמְתָּנָה) – עֶר הָאט דָאךְ גְלַיְיךְ גֶעדַארְפְט אִיר מַפְסִיק זַיְין אוּן זֶען מְ'זָאל זִי אַרוֹיסְפִירְן פוּן בֵּית הֲוַיָ'?

A Different Look at Chanah’s Prayer

3

From all the above, it is evident that Eli did not think that Chanah was drunk in a simple sense,20 but rather she was intoxicated with prayer. Chanah “prolonged her supplication,”16 praying longer than one usually would. This was unacceptable21for her to do while standing before G‑d, in His house; see below, sec. 9.

ג

פוּן דֶעם אַלֶעם אִיז מוּכָח, אַז עֵלִי הָאט אִיר בַּאטְרַאכְט נִיט אַלְס שִׁכּוֹרָה אִין פָּשׁוּט'ן זִין73, נָאר אַ "שִׁכּוֹרָה" אִין דֶעם עִנְיַן הַתְּפִלָּה. דָאס מֵיינְט: ווִיבַּאלְד אַז דִי תְּפִלָּה פוּן חַנָּה אִיז גֶעווֶען אִין אַן אוֹפֶן פוּן "הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל"יג – אִיז עֶס אַ תְּפִלָּה יְתֵרָה מִן הַמִּדָּה, ווָאס אִיז נִיט קֵיין דָבָר הָרָצוּי74 ווֶען מְ'אִיז עוֹמֵד לִפְנֵי ה' בְּבֵית ה' (כְּדִלְקַמָּן סְעִיף ט);

By answering, “I poured out my soul before G‑d,” Chanah was saying that she prolonged her prayer as an expression of an outpouring of her soul. This was not intoxication with prayer, but rather an extremely lofty level18 of prayer.

אוּן חַנָּה'ס עֶנְטְפֶער אוֹיף דֶעם אִיז – "וָאֶשְׁפּוֹךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'", אַז ווֶען דֶער "הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל" אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט שְׁפִיכַת הַנֶּפֶשׁ, אִיז עֶס (נִיט אַן עִנְיָן פוּן "שִׁכְרוּת" אִין תְּפִלָּה, נָאר, אַדְּרַבָּה) אַ דַרְגָא נַעֲלֵית75 אִין תְּפִלָּה.

This demonstrates the connection between Chanah’s prayer and Rosh HaShanah. Analyzing the dialogue between Eli and Chanah regarding how to pray while in G‑d’s house enables us to understand the general meaning of Chanah’s prayer and many of the prayers of Rosh HaShanah, as will be explained.

אוּן דָאס אִיז אוֹיךְ דִי שַׁיְיכוּת פוּן תְּפִלַּת חַנָּה צוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה – ווַיְיל דִי טַעֲנָה וּמַעֲנֶה צְווִישְׁן עֵלִי הַכֹּהֵן אוּן חַנָּה ווֶעגְן דֶעם אוֹפֶן הַתְּפִלָּה בְּבֵית ה', גִיט אוֹיךְ אַ פַארְשְׁטַאנְד אִין דֶעם תּוֹכֶן כְּלָלִי פוּן תְּפִלַּת חַנָּה אוּן פוּן כַּמָּה תְּפִלּוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כְּדִלְקַמָּן.

What We Pray for on Rosh HaShanah

4

We find two opposite motifs regarding the prayers of Rosh HaShanah: Rosh HaShanah is the day of judgment for all man’s needs both material and spiritual, as implied by the verse,22 “For it is a chok for Israel, a [day of] judgment before the G‑d of Yaakov.” Chok, usually translated as“statute,” also has a different meaning. As in the verse,23 “Provide me with my regular nurture (choki),” the phrase, “chok for Israel,” can be interpreted as meaning that Rosh HaShanah is the day of judgment and decision regarding man’s nurture and all of his physical needs.24 The phrase “a [day of] judgment before the G‑d of Yaakov” implies that a judgment and decision is also made regarding a person’s spiritual standing21 – the extent to which his soul will be granted a revelation of G‑dliness.25 Accordingly, in our Rosh HaShanah prayers, we ask for blessings regarding our children, health and sustenance, and also regarding our success in our spiritual endeavors.

ד

בַּנּוֹגֵעַ דִי תְּפִלּוֹת פוּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה גֶעפִינְט מֶען צְווֵיי עִנְיָנִים הֲפָכִיִּים:

רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיז דֶער יוֹם הַדִּין אוֹיף אַלֶע צָרְכֵי הָאָדָם, הֵן בְּרוּחְנִיּוּת וְהֵן בְּגַשְׁמִיּוּת [ווִי עֶס שְׁטֵייטטז "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב": חֹק לְיִשְׂרָאֵל – פוּן לְשׁוֹן76 "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" – מֵיינְט דֶער דִין וּמִשְׁפָּט אוֹיף מְזוֹנוֹת (כּוֹלֵל אַלֶע צְרָכִים) גַּשְׁמִיִּים77; אוּן "מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב" אִיז דֶער דִין וּמִשְׁפָּט אוֹיף עִנְיָנִים רוּחְנִיִּיםיח (ווִיפְל סְ'זָאל נִמְשָׁךְ ווֶערְן "גִילּוּי אֱלֹקוּת בְּנַפְשׁוֹ"78)]; אוּן דֶערְפַאר בֶּעט מֶען אִין דִי תְּפִלּוֹת פוּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹיף בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוּן אוֹיךְ אוֹיף הַצְלָחָה אִין עִנְיָנִים רוּחְנִיִּים.

Nevertheless, it is well known26 that the fundamental dimension of our Divine service – which is primarily expressed through prayer – on Rosh HaShanah involves the coronation of G‑d as King over all existence. Thus, our Sages27explain that on Rosh HaShanah, G‑d asks the Jewish people, “Make Me King over you.” In response, in our prayers on Rosh HaShanah, we entreat Him, “Reign over the entire world in Your glory,” and we address Him as “the King of the entire world.”

The coronation of a king and the acceptance of his sovereignty requires an approach of absolute bittul, i.e., submitting oneself entirely to the king to the extent that one does not feel one’s own desires at all.28 Precisely, such bittul elicits the king’s desire to rule and motivates him to accept the coronation.29

לְאִידָךְ גִּיסָא אִיז אָבֶּער יָדוּעַ, אַז דִי נְקוּדַּת הָעֲבוֹדָה (ווָאס עִיקְרָהּ אִיז בִּתְפִלָּה) פוּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה בַּאשְׁטֵייט אִין מַכְתִּיר זַיְין דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן אַלְס מֶלֶךְ79, וּבִלְשׁוֹן חַזַ"ל80 "שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם" [אוּן ווִי מֶען זָאגְט בִּתְפִלַּת רֹאשׁ הַשָּׁנָה "מְלוֹךְ עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ", "מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ", וְעוֹד] – ווָאס הַכְתָּרַת הַמֶּלֶךְ וְקַבָּלַת מַלְכוּתוֹ אִיז דַוְקָא דוּרְךְ דֶער תְּנוּעָה פוּן בִּיטּוּל בְּתַכְלִית, דוּרְךְ דֶעם ווָאס מֶען ווַארְפְט זִיךְ אִינְגַאנְצְן אוּנְטֶער צוּם מֶלֶךְ, בִּיז מֶען פִילְט גָארְנִיט דִי "אֵייגֶענֶע" רְצוֹנוֹת81 (אוּן דֶער בִּיטּוּל רוּפְט אַרוֹיס בַּיְים מֶלֶךְ עֶר זָאל "אָננֶעמֶען" דִי הַכְתָּרָה) –

Thus, these two elements of Rosh HaShanah appear contradictory. When one expresses his complete bittul to the King, he is entirely removed from thinking about his own needs and asking for them. (Such thoughts arise only when one is self-absorbed and at the time of the coronation of the King, all thoughts of self are forgotten.) The above applies even to concerns regarding one’s spiritual needs, so how much more does it apply to one’s requests for material matters, upon which the judgment of Rosh HaShanah focuses primarily, as explained in Hagahos Maimonios.30

ווָאס דִי עִנְיָנִים זַיְינֶען דָאךְ תַּרְתֵּי דְסַתְרֵי: בְּעֵת מֶען שְׁטֵייט אִין אַ בִּיטּוּל בְּתַכְלִית (צוּם מֶלֶךְ) אִיז מֶען נִיט בְּגֶדֶר צוּ טְרַאכְטְן (אוּן בֶּעטְן) ווֶעגְן אֵייגֶענֶע צְרָכִים (ווָאס אִיז שַׁיָּיךְ נָאר דַאן ווֶען מֶען הָאט אֵייגֶענֶע רְצוֹנוֹת) – אוּן דָאס אִיז אַזוֹי אֲפִילוּ בְּשַׁיְיכוּת צוּ רוּחְנִיּוּת'דִיקֶע צְרָכִים, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בַּנּוֹגֵעַ גַשְׁמִיּוּת'דִיקֶע בַּקָּשׁוֹת (ווָאס אוֹיף זֵיי אִיז דֶער עִיקַר הַדִּין פוּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּמְבוֹאָר בְּהַגָּהוֹת מַיְימוֹנִיּוֹת)82.

There is a well-known passage in Tikkunei Zohar31which likens those who on Yom Kippur request “sustenance, forgiveness, atonement, and health, asking to be inscribed for life,” to dogs who whine, “Give, give,” because they think only about themselves and not about the Divine Presence.

[וּכְיָדוּעַ ווָאס עֶס שְׁטֵייט אִין תִּקּוּנֵי זֹהַר83, אַז דִי ווָאס בֶּעטְן "בְּיוֹמֵי דְכִפּוּרֵי" אוֹיף "מְזוֹנָא סְלִיחָה וְכַפָּרָה וְחַיֵּי, כָּתְבֵנוּ לְחַיִּים", זַיְינֶען ווִי כְּלָבִים ווָאס שְׁרַייְעֶן "הַב הַב", ווַיְיל זֵיי טְרַאכְטְן ווֶעגְן זִיךְ, אוּן נִיט ווֶעגְן דֶער שְׁכִינָה.

Conversely, however, these requests for our material needs were placed in the order of prayer ordained by the Sages, who explained that this is an appropriate time for G‑d to grant the fulfillment of these requests. Accordingly, it can be understood that one should not only make these requests out of kabbalas ol – i.e., since G‑d commanded the Jews to petition for their needs on Rosh HaShanah, one does so solely to carry out G‑d’s will – but also one should ask in a manner that shows his personal desire and feeling for those matters that he is requesting.

אָבֶּער לְאִידָךְ גִּיסָא זַיְינֶען דִי בַּקָּשׁוֹת (אוֹיף צָרְכֵי הָאָדָם) אַרַיְינְגֶעשְׁטֶעלְט גֶעווָארְן אִין נוּסַח הַתְּפִלָּה דוּרְךְ חַזַ"ל אוּן זֵיי זַיְינֶען מְבַאֵר אַז דַאמָאלְס אִיז דֶער זְמַן רָצוֹן אוֹיף מִילּוּי הַבַּקָּשׁוֹת וכו', ווָאס פוּן דֶעם אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז דִי בַּקָּשׁוֹת דַארְפְן זַיְין נִיט (נָאר) מִצַּד קַבָּלַת עוֹל – ווִיבַּאלְד דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט גֶעהֵייסְן אַ אִידְן בֶּעטְן זַיְינֶע צְרָכִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, טוּט עֶר אַזוֹי (בְּלוֹיז) בִּכְדֵי צוּ מְקַיֵּים זַיְין דֶעם רָצוֹן הָעֶלְיוֹן – נָאר אִין אַן אוֹפֶן אַז עֶר הָאט אַ רָצוֹן וְהֶרְגֵּשׁ אִין דִי צְרָכִים הַמְבוּקָּשִׁים].

On one hand, a person must desire and have the intent in these portions of the prayers that G‑d should provide him with what he needs.32 This requires him to be conscious of his own existence, to feel that he is lacking something. Simultaneously, however, he should be entirely permeated with carrying out G‑d’s request “Make Me King over you,” which requires complete bittul, taking him entirely beyond his individual existence.

דָאס הֵייסְט פוּן אֵיין זַיְיט דַארְף מֶען ווֶעלְן אוּן מְכַוֵּון זַיְין (אִין דֶעם טֵייל פוּן דַאווְנֶען), אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל אִים גֶעבְּן זַיְינֶע צְרָכִים84, ווָאס דֶערְבַּיי פָאדֶערְט זִיךְ, מְ'זָאל פִילְן דִי אֵייגֶענֶע מְצִיאוּת (מַרְגִּישׁ זַיְין ווָאס עֶס פֶעלְט אִים); אוּן צוּזַאמֶען דֶערְמִיט דַארְף עֶר זַיְין דוּרְכְגֶענוּמֶען מִיט דֶעם דוּרְכְפִירְן דֶעם "תַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם", ווָאס פָאדֶערְט אַ פוּלְשְׁטֶענְדִיקְן בִּיטּוּל, ווָאס אִיז שׁוֹלֵל דִי אֵייגֶענֶע מְצִיאוּת.

The Difference between Rosh HaShanah and the Entire Year

5

On the surface, the same question can be raised regarding our prayers throughout the entire year.33 When reciting the Shemoneh Esreh prayer, one should see himself as standing before the King34 and while standing before the King, one may not do anything35that indicates an awareness of one’s own identity. Indeed, the Talmud36 relates that even “one who makes an uncalled for gesture before a king” is liable for the most severe punishment. Nevertheless, together with that, it was ordained in the order of prayer for every Jew to recite the twelve intermediate blessings of the Shemoneh Esreh whose content centers on requesting what one needs.

ה

לִכְאוֹרָה קֶען מֶען פְרֶעגְן דִי זֶעלְבֶּע שְׁאֵלָה אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ דִי תְּפִלּוֹת פוּן כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּכה*:

בַּיי דֶער תְּפִלָּה פוּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אִיז דֶער מִתְפַּלֵּל כְּעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ85, ווָאס שְׁטֵייעֶנְדִיק פַאר אַ מֶלֶךְ טָאר מֶען נִיט אַרוֹיסְווַיְיזְן קֵיין תְּנוּעָה86 פוּן אֵייגֶענֶער מְצִיאוּת [בִּיז, ווִי מִיר גֶעפִינֶען אִין גְמָרָא87, אַז אֲפִילוּ "מַחְוֶה בְּמָחוֹג קָדָמֵי מַלְכָּא" אִיז אַ זַאךְ פַאר ווֶעלְכֶע עֶס קוּמְט דֶער עוֹנֶשׁ פוּן הֵיפֶּךְ הַחַיִּים]; אוּן צוּזַאמֶען דֶערְמִיט הָאט מֶען קוֹבֵעַ גֶעווֶען (פַאר יֶעדְן אִידְן) אִין נוּסַח הַתְּפִלָּה דִי י"ב בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת, ווָאס תּוֹכְנָן אִיז – שְׁאִילַת צְרָכָיו.

Nevertheless, there is a great difference between the prayers of Rosh HaShanah and the prayers of the entire year. Throughout the year, after His acceptance of the coronation on Rosh HaShanah, G‑d is like a king who oversees his kingdom. As such, the bittul of the people to the king allows for the perception of their individual existence and personal needs, for the king administers his kingdom for their sake. It is that only when they actually stand before the king that it must be evident that the people do not exist independently; they are subjugated to the king entirely.

אָבֶּער עֶס אִיז פַארַאן אַ גְרוֹיסֶער חִילּוּק צְווִישְׁן תְּפִלַּת רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוּן תְּפִלּוֹת כָּל הַשָּׁנָה:

בְּכָל הַשָּׁנָה, נָאךְ דֶער הַכְתָּרָה פוּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִיז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער כִּבְיָכוֹל ווִי אַ "מֶלֶךְ" ווָאס פִירְט אָן מִיט אַ מְדִינָה – דֶערְפַאר אִיז דַאן דֶער בִּיטּוּל פוּן דִי בְּנֵי הַמְּדִינָה צוּם מֶלֶךְ אִין אַן אוֹפֶן, אַז עֶס הֶערְט זִיךְ אָן אַז סְ'אִיז דָא דִי מְצִיאוּת אוּן דִי צְרָכִים כו' פוּן דִי אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה, ווָאס מִיט זֵיי פִירְט אָן דֶער מֶלֶךְ; עֶס אִיז נָאר ווָאס בְּשַׁעַת מֶען שְׁטֵייט מַמָּשׁ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, דַארְף זַיְין נִיכָּר אַז דִי גַאנְצֶע מְצִיאוּת פוּן דֶער מְדִינָה אִיז נִיט קֵיין זֶעלְבְּסְטְשְׁטֶענְדִיקֶע, נָאר זִי אִיז אוּנְטֶערְווָארְפְן דֶעם מֶלֶךְ.

However, initially, on Rosh HaShanah, at the time when we first crown G‑d as King, He is exalted and removed from carrying on with the functions of His “kingdom.” At this stage, a more encompassing and deeper bittul is required, a consummate bittul, in which the only identity felt is that of the King. At that stage – and with that awareness – how is it possible to ask the King for the fulfillment of personal needs?

בְּשַׁעַת אָבֶּער מֶען דַארְף עֶרְשְׁט מַכְתִּיר זַיְין דֶעם (אוֹיבֶּערְשְׁטְן אַלְס) מֶלֶךְ, ווֶען עֶר אִיז נָאךְ מְרוֹמָם אוּן אָפְּגֶעטְרָאגְן פוּן הַנְהָגַת הַמְּלוּכָה, פָאדֶערְט זִיךְ אַ גְרֶעסֶערֶער, טִיפֶערֶער בִּיטּוּל, אַ בִּיטּוּל בְּתַכְלִית אִין ווֶעלְכְן עֶס הֶערְט זִיךְ נִיט אָן קֵיין זַאךְ אוֹיסֶער דֶעם מֶלֶךְ אַלֵיין – שְׁטֶעלְט זִיךְ דִי שְׁאֵלָה: ווִי קֶען מֶען אִין אַזַא מַצָּב בֶּעטְן דֶעם מֶלֶךְ ווֶעגְן אֵייגֶענֶע צְרָכִים?

Acting for His Sake

6

In resolution: When a Jew asks for what he needs on Rosh HaShanah, his goal should not be his own personal benefit – not to possess manifold prosperity in this material world, or even manifold spiritual prosperity. Instead, he should see his requests as a continuation of his service of crowning G‑d as King.

ו

דֶער בִּיאוּר בְּזֶה:

דָאס ווָאס אַ אִיד בֶּעט אוֹיף זַיְינֶע עִנְיָנִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דַארְף זַיְין דֶער מְבוּקָּשׁ נִיט צוּלִיבּ זַיְין תּוֹעֶלֶת, בִּכְדֵי אַז עֶר זָאל הָאבְּן אַ רִיבּוּי אִין עִנְיָנֵי עוֹלָם הַזֶּה (אָדֶער, אֲפִילוּ, אַ רִיבּוּי אִין עִנְיָנִים רוּחְנִיִּים), נָאר אַלְס הֶמְשֵׁךְ צוּ דֶער עֲבוֹדָה פוּן "תַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם":

In order to consummate the objective of the prayer, “Reign over the entire world in Your glory” – that G‑d’s sovereignty should be manifest throughout the entire world – it is necessary for a Jew to involve himself with matters of this world and make it into a place in which G‑d will reside.37

כְּדֵי עֶס זָאל זִיךְ אוֹיסְפִירְן דֶער "מְלוֹךְ עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ", אַז אִין דֶער גַאנְצֶער ווֶעלְט זָאל זִיךְ אָנְזֶען מַלְכוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִיז דָאס דוּרְךְ דֶעם ווָאס אַ אִיד פַארְנֶעמְט זִיךְ מִיט עִנְיָנֵי עוֹלָם הַזֶּה אוּן מַאכְט פוּן זֵיי אַ "מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ"88;

There are distinct sparks of holiness that are connected to the soul of each individual Jew; he specifically is destined to elevate them.38 These sparks are enclothed in the material substance of those entities that G‑d allocated to each individual as his portion, upon which his Divine service should focus. Therefore, he asks G‑d to grant him those material benefits that will enable him to carry out the portion of the mission that will cause G‑d to “reign over the entire world” that was designated for him individually.

אוּן ווִיבַּאלְד אַז יֶעדֶער אִיד הָאט נִיצוֹצֵי קְדוּשָּׁה ווָאס זַיְינֶען שַׁיָּיךְ צוּ זַיְין נְשָׁמָה אוּן ווֶעלְכֶע עֶר (דַוְקָא) דַארְף מְבָרֵר זַיְין89 – ווָאס זֵיי זַיְינֶען מְלוּבָּשׁ אִין דִי דְבָרִים גַּשְׁמִיִּים ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער בַּאשְׁטִימְט לְחֶלְקוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ – דֶערִיבֶּער בֶּעט דֶער אִיד בַּיְים אוֹיבֶּערְשְׁטְן אַז עֶר זָאל אִים מַשְׁפִּיעַ זַיְין דִי זַאכְן (צְרָכִים), כְּדֵי עֶר זָאל דוּרְךְ זֵיי אוֹיסְפִירְן דֶעם (טֵייל פוּן) "מְלוֹךְ עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ" ווָאס אִיז שַׁיָּיךְ צוּ אִים.

When operating from this perspective, a person does not feel his individual identity in making requests for what he needs on Rosh HaShanah; he is asking solely for G‑d’s sake.39 On the contrary, he is being motivated by the consummate bittul that is required when crowning G‑d as King. There is no contradiction between seeking his needs and submitting himself to God’s sovereignty, because the refinement of these sparks of G‑dliness is connected to the very essence of his soul.40

קוּמְט אוֹיס, אַז אוֹיךְ אִין בַּקָּשַׁת צְרָכָיו פוּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִיז נִיט אַרַיְינְגֶעמִישְׁט אַ הֶרְגֵּשׁ פוּן מְצִיאוּת הָאָדָם, ווַיְיל עֶר בֶּעט זֵיי נָאר פַאר דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְ'ס ווֶעגְן90. וְאַדְּרַבָּה – דָאס קוּמְט דַוְקָא מִצַּד דֶעם תַּכְלִית הַבִּיטּוּל אִין ווֶעלְכְן מְ'שְׁטֵייט בַּיי דֶער עֲבוֹדָה פוּן הַכְתָּרַת הַמֶּלֶךְ; ווָארוּם ווִיבַּאלְד אַז בִּירוּר הַנִּיצוֹצוֹת הָאט צוּ טָאן אוּן אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט עֶצֶם הַנְּשָׁמָה91 –

G‑d’s “desire for a dwelling place in the lowest realm”41 – which is carried out through man’s service of refining the world’s physical substance – is rooted in G‑d’s very Essence.42 Similarly, a Jew’s service in carrying out this mission and actually carrying out G‑d’s intent is connected to the very essence of his soul.

[דִּכְשֵׁם ווִי דִי כַּוָּנָה פוּן "נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים"92 (ווָאס ווֶערְט דוּרְכְגֶעפִירְט דוּרְךְ עֲבוֹדַת הַבִּירוּרִים) אִיז מוּשְׁרֶשֶׁת בְּעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ93, עַל דֶּרֶךְ זֶה אִיז בַּיי אִידְן (ווָאס זֵיי פִירְן דוּרְךְ דִי כַּוָּנָה בְּפּוֹעֵל), אַז דִי עֲבוֹדָה אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט עֶצֶם נִשְׁמָתָם]

When it comes to the essence of a Jew’s soul, the entire concept of personal desire has no relevance. As we pray on Sukkos, the essence of the soul is “bonded and attached to You [G‑d], its oneness [affirming] Your oneness.”43 Thus, requesting the fulfillment of one’s needs – so that one can carry out the Divine intent – is connected with the bittul of the essence of the soul that is manifest in the service of crowning G‑d as King.

ווָאס אִין עֶצם הַנְּשָׁמָה אִיז דָאךְ נִיט שַׁיָּיךְ דֶער גַאנְצֶער עִנְיָן פוּן אֵייגֶענֶע רְצוֹנוֹת, זִי אִיז "חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ . . יְחִידָה לְיַחֲדָךְ"94 – אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז דִי בַּקָּשַׁת צְרָכָיו (כְּדֵי צוּ אוֹיסְפִירְן דִי כַּוָּנָה עֶלְיוֹנָה) אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיטְן בִּיטּוּל פוּן עֶצֶם הַנְּשָׁמָה (ווָאס ווֶערְט נִתְגַּלֶּה אִין דֶער עֲבוֹדָה פוּן "תַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם").

Joining Two Opposites

7

On the surface, there is still room to question the above. Our Sages ordained that every Jew – regardless of his situation and spiritual standing – request that his needs be fulfilled on Rosh HaShanah. When a person views himself honestly, he knows that his requests for his physical and spiritual needs on Rosh HaShanah are not solely for the sake of carrying out G‑d’s intent. They are – at least, also in part – because he feels pressured in a simple sense and he desires that G‑d fulfill his personal needs “from His full… and bountiful hand.”44

This is what constitutes the mitzvah of prayer, as explicitly expressed in the Shemoneh Esreh. Indeed, this is the positive virtue45 and the unique achievement of prayer46 – that the sick be healed and that rain descend, etc.

ז

לִכְאוֹרָה קֶען מֶען פְרֶעגְן: דִי בַּקָּשַׁת צְרָכָיו פוּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָאבְּן חַזַ"ל קוֹבֵעַ גֶעווֶען אִין נוּסַח הַתְּפִלָּה פַאר יֶעדֶער אִידְן אִין יֶעדְן מַעֲמָד וּמַצָּב ווָאס עֶר גֶעפִינְט זִיךְ – אוּן סְ'אִיז דָאךְ יָדַע אִינָשׁ בְּנַפְשֵׁיהּ, אַז דָאס ווָאס עֶר בֶּעט אוֹיף צְרָכָיו הַגַּשְׁמִיִּים (וְהָרוּחְנִיִּים), אִיז (נִיט בְּלוֹיז כְּדֵי עֶס זָאל זִיךְ אוֹיסְפִירְן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְ'ס כַּוָּנָה, נָאר (עַל כָּל פָּנִים – אוֹיךְ)) דֶערְפַאר ווָאס עֶר גֶעפִינְט זִיךְ בְּ"מֵיצַר" כִּפְשׁוּטוֹ, עֶר ווִיל אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל מְמַלֵּא זַיְין זַיְינֶע (דֶעם מֶענְטשְׁנְ'ס) צְרָכִים "מִיָּדוֹ הַמְּלֵאָה כו' וְהָרְחָבָה" וְאַדְּרַבָּא אִין דֶערוּף בַּאשְׁטֵייט דִי מִצְוָה, וְכִמְפוֹרָשׁ בְּבִרְכוֹת הַתְּפִלָּה אוּן אִין דֶערוּף בַּאשְׁטֵייט דִי מַעֲלָה95 אוּן אוֹיפְטוּ פוּן תְּפִלָּה – שֶׁיִּתְרַפֵּא הַחוֹלֶה וְיֵרֵד הַגֶּשֶׁם כו'.

If one were told that during the prayers of Rosh HaShanah, he should ignore his physical needs entirely and instead focus solely on crowning G‑d as King and fully accepting the yoke of His sovereignty, there would be no question. In the spiritual climate of that time, when “the Source of Light draws close to the spark [within man’s soul],”47 every Jew is capable of being aroused with a deep, essential drive to come close to G‑d and, as a result, forget about his own needs, and focus solely on the desire to be together with the King.

אִיז בִּשְׁלָמָא ווֶען מְ'ווָאלְט פוּן אִים גֶעמָאנְט אַז עֶר זָאל אִין תְּפִלַּת רֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּלַל נִיט טְרַאכְטְן ווֶעגְן זַיְינֶע גַשְׁמִיּוּת'דִיקֶע צְרָכִים, נָאר זַיְין גַאנְצֶע עֲבוֹדָה זָאל זַיְין בְּלוֹיז אִין דֶעם עִנְיָן פוּן "תַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם" – פּוֹעֵל זַיְין בַּיי זִיךְ קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ – ווָאלְט דָאס קֵיין קַשְׁיָא נִיט גֶעווֶען:

ווָארוּם הֱיוֹת סְ'אִיז דַאן דֶער זְמַן פוּן "קִירוּב הַמָּאוֹר אֶל הַנִּיצוֹץ"96, אִיז יֶעדֶער אִיד מְסוּגָּל צוּ נִתְעוֹרֵר ווֶערְן מִיט אַ הֲזָזָה עַצְמִית צוּ נֶעעֶנְטֶער ווֶערְן צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, וּבְמֵילָא צוּ פַארְגֶעסְן אוֹיף זַיְינֶע אֵייגֶענֶע צְרָכִים, אוּן הָאבְּן נָאר דֶעם רָצוֹן צוּ זַיְין צוּזַאמֶען מִיטְן "מֶלֶךְ".

However, how can every Jew be asked to join these two polar opposites – a) that he pay attention to his own needs and desire that G‑d fulfill them, and b) at the same time, do so without involving his own feelings and interests but, rather, be focused solely on G‑d’s purpose?

ווִי מָאנְט מֶען אָבֶּער בַּיי יֶעדֶער אִידְן, אַז בַּיי אִים זָאלְן זַיְין בֵּיידֶע קְצָווֹת צוּזַאמֶען: עֶר זָאל טְרַאכְטְן ווֶעגְן זַיְינֶע אֵייגֶענֶע צְרָכִים אוּן ווֶעלְן אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל זֵיי מְמַלֵּא זַיְין, אוּן אִין דֶעם גוּפָא זָאל זִיךְ נִיט אַרַיְינְמִישְׁן קֵיין אֵייגֶענֶע גֶעפִילְן וּפְנִיּוֹת, נָאר אִינְגַאנְצְן זַיְין אוֹיסְן פַארְן אוֹיבֶּערְשְׁטְנְ'ס ווֶעגְן?

When a Jew’s Inner Motivation Surfaces

8

This question can be answered based on the Baal Shem Tov’s48 interpretation of the verse in Psalms,49 “Both hungry and thirsty, their souls languished within.” A Jew’s physical hunger and thirst for food or drink stems from his souls’ inner longing. His soul desires to refine the sparks of holiness embedded in the material substance of that food or drink, because these sparks were destined for him, and G‑d’s masterplan requires that he specifically refine them.

ח

ווֶעט מֶען דָאס פַארְשְׁטֵיין לוֹיטְן פִּירוּשׁ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב97 אוֹיפְן פָּסוּק98 "רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף" – אַז דֶער הוּנְגֶער אוּן דוּרְשְׁט פוּן גוּף צוּ אַ דָבָר מַאֲכָל אָדֶער מַשְׁקֶה, נֶעמְט זִיךְ פוּן דֶעם ווָאס "נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטֵּף" – דֶער נֶפֶשׁ ווִיל מְבָרֵר זַיְין דִי נִיצוֹצֵי קְדוּשָּׁה פוּן דֶעם מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה (ווָארוּם דִי נִיצוֹצוֹת זַיְינֶען שַׁיָּיךְ צוּ אִים, "שֶׁהוּא (דַוְקָא) צָרִיךְ לְתַקֵּן").

Although the person feels merely natural hunger that stems from his body, the true motivation of his hunger stems from his soul and its desire to refine the sparks of holiness in the food destined for him.

דָאס הֵייסְט, אַז כָאטשׁ דֶער מֶענְטשׁ פִילְט בְּלוֹיז זַיְין טִבְעִית'דִיקְן הוּנְגֶער צוּ עֶסְן מִצַּד הַגּוּף, אִיז עֶס אָבֶּער בֶּאֱמֶת דֶער "הוּנְגֶער" פוּן זַיְין נְשָׁמָה צוּ דִי נִיצוֹצֵי קְדוּשָּׁה שֶׁבְּמַאֲכָל ווָאס גֶעהֶערְן צוּ אִים.

Similarly, with regard to the matter at hand, when a Jew pleads to G‑d on Rosh HaShanah that He fulfill his physical and spiritual needs, externally it appears that what motivates him is his personal desire for children, health, sustenance and other concerns connected with his own self. However, the inner truth that is arousing the outpouring of his soul is the hunger of his soul to fulfill G‑d’s intent to fashion a dwelling for Him from these material entities.

On Rosh HaShanah, we see Jews being awakened from the depths of their hearts when reciting the Unasaneh Tokef prayer – when hearing that on this day, judgment will be issued regarding “who shall be [granted] tranquility and who will [be compelled to] wander,” to a greater degree than when asking, “Reign over the entire world in Your glory.” This is not a spiritual failing. On the contrary, this reflects what is genuinely true, the fundamental motivation in a Jew’s heart.

וְעַל דֶּרֶךְ זה אִיז עֶס בְּעִנְיָנֵנוּ: דָאס ווָאס אַ אִיד בֶּעט רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִיט תַּחֲנוּנִים כו' אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל אִים גֶעבְּן צְרָכָיו הַגַּשְׁמִיִּים וְהָרוּחְנִיִּים, אִיז [אַף עַל פִּי אַז בְּחִיצוֹנִיּוּת אִיז עֶס מִצַּד דֶערוֹיף ווָאס אִים זַיְינֶען נוֹגֵעַ עִנְיָנִים פוּן בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, אוּן זַיְין מְצִיאוּת, אִיז אָבֶּער] דֶער אֱמֶת אוּן פְּנִימִיּוּת פוּן דֶער שְׁפִיכַת הַנֶּפֶשׁ – דֶער "הוּנְגֶער" פוּן נְשָׁמָה צוּ אוֹיסְפִירְן דִי כַּוָּנָה הָעֶלְיוֹנָה צוּ מַאכְן פוּן דִי דְבָרִים גַּשְׁמִיִּים אַ דִירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ.

וְאַדְּרַבָּה: דָאס גוּפָא ווָאס מְ'זֶעט, אַז אִידְן ווֶערְן נִתְעוֹרֵר בַּיְים זָאגְן "וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף כו' מִי יָנוּחַ כו'" פוּן טִיפֶענִישׁ פוּן הַארְצְן נָאךְ מֶערֶער ווִי דִי הִתְעוֹרְרוּת בַּיְים זָאגְן "מְלוֹךְ עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ" כו' – אִיז אַ הוֹכָחָה, אַז אַזוֹי אִיז עֶס אוֹיךְ בַּאֲמִיתַּת הָעִנְיָן.

Of course, the apparent reason is that, since the person’s soul is lodged in his body and, consequently, he feels himself closer to his body than to his soul, the matters of this world mean more to him than spiritual matters. However, the inner reason and motivation is G‑d’s essential desire for a dwelling specifically in the lowest realm, as stated in sec. 6. Accordingly, since a Jew is identified with G‑d’s Essence, this is what touches the essence of his soul.

ווָארוּם אַף עַל פִּי אַז דֶער טַעַם גָּלוּי אוֹיף דֶעם אִיז, ווַיְיל זַייְעֶנְדִיק אַ נְשָׁמָה בְּגוּף, זַיְינֶען עִנְיָנֵי עוֹלָם הַזֶּה נֶעעֶנְטֶער צוּ אִים אוּן דֶערְנֶעמֶען אִים מֶער ווִי עִנְיָנִים רוּחְנִיִּים – אִיז אָבֶּער דֶער טַעַם פְּנִימִי אִין דֶעם, ווַיְיל דִי כַּוָּנָה פוּן עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אִיז (דַוְקָא) אִין דִירָה בַּתַּחְתּוֹנִים (כַּנַּ"ל סְעִיף ו), וּבְמֵילָא דֶערְנֶעמְט עֶס אוֹיךְ אַ אִידְן אִין עַצְמִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ;

His arousal – specifically when reciting these requests for material matters – stems from the essential drive within his soul to carry out G‑d’s intent to make this world a dwelling for Him.

אוּן דֶערְפַאר ווֶערְט עֶר נִתְעוֹרֵר וכו' אִין דִי בַּקָּשׁוֹת דַוְקָא, ווָאס בִּפְנִימִיּוּת אִיז דָאס דִי הֲזָזָה עַצְמִית פוּן עֶצֶם הַנְּשָׁמָה צוּ אוֹיסְפִירְן דִי כַּוָּנָה הָעֶלְיוֹנָה צוּ מַאכְן דִי ווֶעלְט אַ דִירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ.

Redefining What “For Me” Means

9

It is possible to say that from the standpoint of our Divine service, this is the reason that it was ordained to recite the story of Chanah’s prayer as the Haftarah for Rosh HaShanah and to include in it the challenge issued by Eli the kohen, “How long will you make a spectacle of your drunkenness?”

ט

וְיֵשׁ לוֹמַר אַז דָאס אִיז אוֹיךְ דֶער טַעַם בַּעֲבוֹדָה ווָאס מֶען הָאט קוֹבֵעַ גֶעווֶען צוּ זָאגְן דִי הַפְטוֹרָה פוּן תְּפִלַּת חַנָּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, צוּזַאמֶען מִיט דִי רֵייד פוּן עֵלִי הַכֹּהֵן "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין גו'":

Eli’s rebuke was based on the logic that when one stands “before G‑d,”16 “before the Holy of Holies,”50 nothing else should matter except the fact that one is standing “before G‑d.”51 In such a place, it is not fitting to focus on material things even a request like Chanah’s, “If you will give your maidservant a male child….”52 Especially, since she “prolonged her prayer,”53 Eli considered this as “drunkenness,” preoccupation with appropriate – but still personal (“If you will give your maidservant”) – desires.54 Her desire was so strong that she did not realize where she was standing – that she was standing “before G‑d.”

דִי טַעֲנָה פוּן עֵלִי אִיז גֶעווֶען, אַז בְּשַׁעַת מֶען שְׁטֵייט "לִפְנֵי ה'" – "לִפְנֵי קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים"99 – דַארְף נִיט זַיְין נוֹגֵעַ קֵיין זַאךְ אוֹיסֶער דֶעם אַז מֶען אִיז "לִפְנֵי ה'"100; נִיטָא קֵיין אָרְט דַאן צוּ לִיגְן אִין בַּקָּשׁוֹת פַאר עִנְיָנִים גַּשְׁמִיִּים אוּן אֲפִילוּ נִיט פַאר אַזַא בַּקָּשָׁה ווִי "וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים"101, אוּן בִּפְרַט נָאךְ אִיז אַן אוֹפֶן פוּן "הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל"102 – דָאס אִיז דָאךְ אַ מַצָּב פוּן "שִׁכְרוּת" פוּן אִירֶע גוּטֶע אָבֶּער דָאךְ אֵייגֶענֶע (וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ) רְצוֹנוֹת103; אִיר רָצוֹן אִיז אַזוֹי שְׁטַארְק אַז זִי כַאפְּט זִיךְ נִיט וואוּ זִי גֶעפִינְט זִיךְ, אַז זִי שְׁטֵייט "לִפְנֵי ה'".

To this challenge, Chanah replied, “I poured out my soul before G‑d.” Not only was her prayer for a son not the result of her intoxication with her personal desires, on the contrary, it was an outpouring of the inner dimensions of her soul that is appropriate particularly when one stands “before G‑d,” as reflected in the verse,55“My heart says, ‘Seek My countenance’ (panai); I will seek Your countenance, O G‑d.” Panai, translated as “countenance,” shares its root letters with the word p’nimiyus, “inner dimension.” A Jew seeks the inner dimensions of his heart, because he is seeking the inner dimension of G‑d, and the inner dimensions of a Jew’s heart has no personal desires. Its entire existence is “bonded and attached to You [G‑d].”56

אוֹיף דֶעם הָאט חַנָּה גֶעעֶנְטְפֶערְט "וָאֶשְׁפּוֹךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'": נִיט נָאר אִיז אִיר תְּפִלָּה פַאר זֶרַע אֲנָשִׁים נִיט קֵיין עִנְיָן פוּן "שִׁכְרוּת" חַס וְשָׁלוֹם אִין אֵייגֶענֶע רְצוֹנוֹת, נָאר פַארְקֶערְט – דָאס אִיז אַן אוֹיסְגוּס פוּן פְּנִימִיּוּת הַנֶּפֶשׁ, ווָאס דָאס דַוְקָא הָאט אַ שַׁיְיכוּת צוּם מַצָּב פוּן שְׁטֵייעֶן "לִפְנֵי ה'", וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר104 "בַּקְּשׁוּ פָנָי (ווָארוּם) אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ"105, ווָאס הָאט נִיט קֵיין אֵייגֶענֶעם רָצוֹן, כָּל מְצִיאוּתָהּ אִיז ווָאס "חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ";

For this reason, it is also understood why, in her request, Chanah included a vow, immediately promising that if she was granted a son, she would “dedicate him to G‑d for all the days of his life.”49 Chanah’s son’s entire life would not be his own, but would be dedicated to G‑d. Her request for a son was not for herself, but solely for G‑d’s purposes57 – and that was sensed by the inner dimensions of her soul.

דֶערְמִיט אִיז אוֹיךְ מוּבָן ווָאס זִי הָאט אִין אִיר בַּקָּשָׁה גְלַיְיךְ מְנַדֵּר גֶעווֶען, אַז אוֹיבּ "וְנָתַתָּ לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים", אִיז – "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו"מב: זַיְין גַאנְצֶער לֶעבְּן ווֶעט זַיְין (נִיט קֵיין אֵייגֶענֶער, נָאר) אַווֶעקְגֶעגֶעבְּן צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן; ווַיְיל אִיר בַּקָּשָׁה אוֹיף זֶרַע אֲנָשִׁים אִיז נִיט צוּלִיבּ זִיךְ, נָאר בְּלוֹיז צוּלִיבּ דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְ'ס ווֶעגְן106, ווָאס ווֶערְט דֶערְהֶערְט בְּנַפְשָׁהּ פְּנִימָה.

What We Ask for on Rosh HaShanah

10

On this basis, every Jew can derive a lesson regarding his prayers on Rosh HaShanah. It is not enough that the inner dimension of a Jew be as it should; this inner dimension must be expressed in a revealed manner. Therefore, when a Jew stands before G‑d on Rosh HaShanah and asks for the fulfillment of his material or even spiritual needs, the “Eli the kohen” within his soul asks, “How long will you make a spectacle of your drunkenness?” Why are you thinking about worldly matters and personal needs at the time the King is being coronated?

י

אוּן דֶערְפוּן הָאט יֶעדֶער אִיד אַ הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרֵךְ אִין זַיְין תְּפִלָּה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה:

עֶס אִיז נִיט גֶענוּג ווָאס דִי פְּנִימִיּוּת פוּן אַ אִידְן אִיז כִּדְבָעֵי, נָאר דִי פְּנִימִיּוּת דַארְף אַרוֹיסְקוּמֶען בְּגָלוּי. אוּן דֶערְפַאר, בְּשַׁעַת אַ אִיד שְׁטֶעלְט זִיךְ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעטְן בַּיְים אוֹיבֶּערְשְׁטְן אוֹיף צְרָכָיו הַגַּשְׁמִיִּים, אָדֶער אֲפִילוּ הָרוּחְנִיִּים – אִיז דָא דִי בְּחִינַת "עֵלִי הַכֹּהֵן" שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, ווָאס טַעֲנֶה'ט צוּ אִים: "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין"! ווָאס פַאר אַ טְרַאכְטְן אִיצְט ווֶעגְן עִנְיָנֵי עוֹלָם הַזֶּה אוּן אֵייגֶענֶע צְרָכִים אִין אַזַא זְמַן פוּן הַכְתָּרַת הַמֶּלֶךְ!

Nevertheless, a Jew must ask for these matters. On the contrary, the question calls forth Chanah’s answer – which was given on behalf of every Jew, even one who at that time thinks about his needs for his own personal desires. The inner motivation for those requests is Chanah’s answer, “I poured out my soul before G‑d.” These words are an expression of the inner dimension the soul which is “bonded and attached to You [G‑d],” which is entirely one with G‑d’s Essence.58

אַף עַל פִּי כֵן, דַארְף עֶר בֶּעטְן פַאר דִי עִנְיָנִים, דְּאַדְּרַבָּה – דָאס גוּפָא רוּפְט אַרוֹיס דֶעם עֶנְטְפֶער פוּן חַנָּה, אַז בַּיי יֶעדֶער אִיד, אֲפִילוּ דֶער ווָאס דֶערְווַיְילֶע טְרַאכְט עֶר ווֶעגְן זַיְינֶע הִצְטַרְכוּת'ן צוּלִיבּ זִיךְ, אִיז (דִי פְּנִימִיּוּת פוּן) דִי בַּקָּשָׁה – אַן עִנְיָן פוּן "וָאֶשְׁפּוֹךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'", אַן אוֹיסְגוּס פוּן פְּנִימִיּוּת הַנֶּפֶשׁ, ווָאס אִיז "חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ", אֵיין זַאךְ מִיט עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ.

Chanah’s answer satisfied Eli’s challenge entirely, so much so that he agreed with her and gave her his blessing and promise that “the G‑d of Israel will grant the request that you asked of Him.”59 So, too, may G‑d grant the requests of every Jew for a good and sweet year and may that be manifest in the most straightforward way – in revealed and apparent good, regarding children, health, and sustenance with abundance in everything.

אוּן כְּשֵׁם ווִי דֶער עֶנְטְפֶער פוּן חַנָּה הָאט אִינְגַאנְצְן פַארְעֶנְטְפֶערְט טַעֲנַת עֵלִי, בִּיז אַז, אַדְּרַבָּא, עֵלִי הָאט מַסְכִּים גֶעווֶען מִיט אִיר – בִּיז צוּ גֶעבְּן אִיר זַיְין בְּרָכָה (אוּן הַבְטָחָה) אִין דֶעם "וֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ"107 – אַזוֹי אוֹיךְ אִיז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער מְמַלֵּא דִי בַּקָּשָׁה פוּן יֶעדֶער אִידְן, פַאר אַ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה, כִּפְשׁוּטָה – בְּטוֹב הַנִּרְאֶה וְהַנִּגְלֶה, בְּבָנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי (וּבְכֻלָּם) רְוִיחֵי.

Likkutei Sichos, Volume 19, P. 291ff. Adapted from a sichah delivered on the second day of Rosh HaShanah, 5736 (1975)

(משיחת יום ב׳ דר"ה תשל"ו)