Just as there are laws and patterns that govern material existence, there are laws and patterns that govern spiritual reality.

Our Sages relate that Egypt was a powerful kingdom whose authority was so encompassing that not one slave could flee from there.1 Similarly, in a spiritual sense, Egypt reflects seemingly unsurmountable boundaries and limitations that bring about restrictions not only for a person on this material plane, but even for lofty levels of spiritual existence.

What is the key to breaking out of Egypt in both a physical and spiritual sense? The revelation of G‑d’s Essence, a level that knows no limits and restrictions whatsoever and, moreover, can remake and reshape those limits to reflect its transcendence.

The sichah to follow highlights the unlimited power of G‑d’s Essence. Beyond that, it describes and invites us to follow a course of conduct that takes us beyond our own inherent limits and in that way calls forth such an essential revelation.

A Plague at Midnight


When Moshe Rabbeinu delivered G‑d’s message concerning the impending Plague of the Firstborn to Pharaoh, he also told Pharaoh when the plague would occur – at midnight. Nevertheless, Moshe did not use a precise term and said that the plague would take place “around midnight”2 (kachatzos), because it was possible that Pharaoh’s astrologers would err and not be able to pinpoint the exact time of midnight. Then, they could have claimed that Moshe’s prophecy had not been fulfilled.


ווֶען מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הָאט אִיבֶּערְגֶעגֶעבְּן צוּ פַּרְעֹה דִי רֵייד פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אַז עֶר ווֶעט בְּרֶענְגֶען אוֹיף מִצְרַיִם דִי מַכַּת בְּכוֹרוֹת, הָאט עֶר אוֹיךְ אָנְגֶעגֶעבְּן דִי צַיְיט ווֶען דִי מַכָּה ווֶעט קוּמֶען, בַּחֲצוֹת – אִין מִיטְן דֶער נַאכְט; (נָאר צוּלִיבּ דֶעם ווָאס דִי אִצְטַגְנִינֵי (שְׁטֶערְן-זֶעעֶר) פַּרְעֹה קֶענֶען אַ טָעוּת הָאבְּן אִין דֶער פִּינְקְטְלֶעכְקַיְיט פוּן דֶער צַיְיט, הָאט מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גֶעזָאגְט56 “כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וגו’ ”, אַז דָאס ווֶעט פַּאסִירְן אַרוּם הַאלְבֶּע נַאכְט).

An explanation is required: Why was it at all necessary to inform Pharaoh of the time at which the Plague of the Firstborn was to begin? Moshe could have simply said – as had been his practice with the other plagues – that G‑d would bring this plague upon Egypt, without specifying when it would occur.

The fact that Moshe did mention the time when the Plague of the Firstborn would occur indicates that the Plague of the Firstborn has a unique connection to the hour of midnight – so much so that Moshe had to tell Pharaoh when it would take place. (And it was only because of the possibility that Pharaoh’s astrologers might err that Moshe refrained from emphasizing the exact time of the plague and instead said “around midnight.”)

אִיז נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק: צוּלִיבּ ווָאס הָאט מֶען בִּכְלַל גֶעדַארְפְט אָנְגֶעבְּן פַּרְעֹה’ן דִי צַיְיט ווֶען מַכַּת בְּכוֹרוֹת ווֶעט זִיךְ אָנְהוֹיבְּן? עֶר הָאט דָאךְ גֶעקֶענְט זָאגְן סְתַּם – ווִי בַּיי דִי אַנְדֶערֶע מַכּוֹת – אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט בְּרֶענְגֶען דִי מַכָּה אוֹיף מִצְרַיִם, נִיט אָנְגֶעבְּנְדִיק דֶערְבַּיי דִי צַיְיט. זֶעט מֶען דֶערְפוּן, אַז מַכַּת בְּכוֹרוֹת הָאט אַ סְפֶּעצִיעֶלֶע שַׁיְיכוּת מִיטְן זְמַן פוּן חֲצוֹת הַלַּיְלָה, אוֹיף אַזוֹיפִיל, אַז בִּכְדֵי צוּ אִיבֶּערְגֶעבְּן פַּרְעֹה’ן ווֶעגְן אָט-דֶער מַכָּה הָאט מֶען דֶערְבַּיי גֶעמוּזְט אָנְגֶעבְּן דֶעם זְמַן (מֶער נִיט צוּלִיבּ “שֶׁמָּא יִטְעוּ אִצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה”, הָאט מֹשֶׁה גֶעזָאגְט “כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה וגו’ ”).

The Plague of the Firstborn was also distinguished from the previous plagues by two additional factors:

a) In contrast to the earlier plagues, it was necessary for the Jews to mark their houses – “on the two doorposts and on the lintel”3 – with a distinguishing sign, with the blood of circumcision and the blood of the Pesach sacrifice, so that the plague that would strike the Egyptians would not harm the Jews.

b) G‑d ordered the Jews, “No man shall go out of the entrance of his house until the morning.”4 The Jews were required not to leave their homes throughout the night, for “once the agent of destruction is given license [to wreak havoc,] it does not differentiate between the righteous and the wicked.”5Had the Jews gone out, they too could have been harmed.

נָאךְ גֶעפִינֶען מִיר בַּיי מַכַּת בְּכוֹרוֹת, אַנְדֶערְשׁ ווִי בַּיי דִי אַלֶע אַנְדֶערֶע מַכּוֹת, א) בַּיי דֶער מַכָּה הָאבְּן דִי אִידְן גֶעדַארְפְט מַאכְן אַ בַּאזוּנְדֶערְן צֵייכְן אוֹיף זֵייעֶרֶע הַיְיזֶער – דֶעם דַּם מִילָה אוּן דַּם פוּן קָרְבַּן פֶּסַח57 “עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף” – בִּכְדֵי דִי מַכָּה ווָאס ווֶעט קוּמֶען אוֹיף דִי מִצְרִיִּים זָאל נִיט שַׁאטְן דִי אִידְן. ב) דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אָנְגֶעזָאגְט58: “וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר”, אַז דִי גַאנְצֶע נַאכְט זָאלְן דִי אִידְן נִיט אַרוֹיסְגֵיין פוּן זֵייעֶרֶע הַיְיזֶער, ווָארוּם “מֵאַחַר שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לְמַשְׁחִית אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיקִים לִרְשָׁעִים”59, ווִיבַּאלְד אַז סְ’אִיז גֶעגֶעבְּן גֶעווָארְן רְשׁוּת צוּם מַשְׁחִית, מַאכְט עֶר נִיט קֵיין אוּנְטֶערְשֵׁייד צְווִישְׁן אַ צַדִּיק אוּן אַ רָשָׁע, אוּן אוֹיךְ אִידְן הָאבְּן גֶעקֶענְט גֶעטְרָאפְן ווֶערְן פוּן דֶער מַכָּה.

The latter point is somewhat problematic. The Jews did not suffer any harm from the earlier plagues; those only affected the Egyptians. Seemingly, “the agent of destruction was given license [to wreak havoc]” with regard to those other plagues as well, and yet the Jews did not require any special protection. Why was the Plague of the Firstborn unique in this regard? Why was it necessary for the Jews to both remain at home and make a sign with the blood of the circumcision and the Pesach sacrifice? And what is the distinction between these two measures of protection?

וְלִכְאוֹרָה: אוֹיךְ פוּן דִי אַנְדֶערֶע מַכּוֹת הָאבְּן דִי אִידְן נִיט גֶעלִיטְן. דִי מַכּוֹת זַיְינֶען גֶעווֶען נָאר פַאר דִי מִצְרִיִּים. אִיז דָאךְ אוֹיךְ בַּיי דִי אִיבֶּערִיקֶע מַכּוֹת גֶעווֶען נִתְּנָה רְשׁוּת לְמַשְׁחִית, אוּן פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן הָאבְּן דִי אִידְן נִיט גֶעדַארְפְט הָאבְּן קֵיין סְפֶּעצִיעֶלֶע בַּאווָארֶענִישְׁן צוּ בַּאשִׁיצְן זֵיי פוּן מַשְׁחִית – פַארְווָאס דַּוְקָא בַּיי מַכַּת בְּכוֹרוֹת הָאבְּן דִי אִידְן דָאס יָא גֶעדַארְפְט הָאבְּן? אוּן אִין ווָאס בַּאשְׁטֵייט דֶער חִילּוּק אוּן נוֹיטִיקַיְיט פוּן דִי צְווֵיי זַאכְן: א) לֹא תֵצְאוּ גו'. ב) דֶער צֵייכְן פוּן דַּם מִילָה וּפֶסַח.

When the Agent of Destruction Is Given Free Reign


The difference between the Plague of the Firstborn and the other plagues can be explained as follows: With regard to the other plagues, it cannot be said that “the agent of destruction was given license [to wreak havoc,]” because most of the plagues affected only the financial resources or the comfort of the Egyptians. Even when a plague – e.g., the Plague of Wild Animals – brought death in addition to financial loss, unlimited license was not granted to “the agent of destruction” and the resulting destruction was constrained.

For example, in the earlier plagues of frogs, lice, or the like, “the agent of destruction” worked through a specific entity6 which was licensed to harm or kill the Egyptians only according to its natural tendency.7 Thus, there was no license for unlimited destruction.

With regard to the final plague, by contrast, blanket permission was given – there were no restrictions as to how the Egyptian firstborn were to be killed. Therefore, since “the agent of destruction was given license [to wreak havoc,]” it was necessary for the Jews to protect themselves, lest they also be harmed.


דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן מַכַּת בְּכוֹרוֹת אוּן דִי אִיבֶּערִיקֶע מַכּוֹת אִיז:

דִי אַנְדֶערֶע מַכּוֹת זַיְינֶען נִיט גֶעווֶען אִין אַזַא אוֹפֶן ווָאס קֶען הֵייסְן “נִתְּנָה רְשׁוּת לְמַשְׁחִית”. אֲפִילוּ דִי מַכּוֹת ווָאס הָאבְּן אָנְגֶערִירְט נִיט בְּלוֹיז מָמוֹנָם שֶׁל מִצְרַיִם נָאר אוֹיךְ זֵייעֶר לֶעבְּן – ווִי לְמָשָׁל עָרוֹב – אִיז דָאךְ אָבֶּער דֶער מַשְׁחִית גֶעווֶען בַּאגְרֶענִיצְט אִין דֶער הַשְׁחָתָה, עֶס הָאט זִיךְ דוּרְכְגֶעפִירְט דוּרְךְ אַ בַּאשְׁטִימְטֶע בַּאגְרֶענִיצְטֶע60 זַאךְ (צְפַרְדֵּעַ, כִּנִּים אוּן אַזוֹי ווַיְיטֶער). עֶר הָאט גֶעהַאט רְשׁוּת צוּ מַזִּיק זַיְין אָדֶער הַרְגֶ’ענֶען דִי מִצְרִיִּים נָאר אוֹיף דֶעם ווֶעג פוּן דֶער בַּאטְרֶעפְנְדֶער מַכָּה61. דֶערְפַאר אִיז דָאס נִיט “נִתְּנָה רְשׁוּת לְמַשְׁחִית”. דַאקֶעגְן בַּיי מַכַּת בְּכוֹרוֹת הָאט מֶען אִים גֶעגֶעבְּן רְשׁוּת – מֶען גֶעפִינְט נִיט קֵיינֶע הַגְבָּלוֹת אִין דֶעם אוֹפֶן ווִי צוּ טוֹיטְן דִי בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם. אוּן ווִיבַּאלְד אַז “נִתְּנָה רְשׁוּת לְמַשְׁחִית”, הָאבְּן דִי אִידְן גֶעדַארְפְט אַ בַּאווָארֶענִישׁ, בִּכְדֵי עֶר זָאל נִיט מַזִּיק זַיְין אוֹיךְ אִידְן.

Selections from Likkutei Sichos - Shemot (SIE)

Insights into the Weekly Parshah by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

A deeper distinction can be made between the final plague and the nine earlier ones: The primary intent of the earlier plagues was not to punish the Egyptians, but to generate an awareness of G‑d, as it is written, “Through this, you will know that I am G‑d,”8 and “So that you know that I am G‑d,”9 and “So that you will know that there is none like Me.”10 Therefore, there was no need for the plagues to affect the Jews, for the Jews already possessed an awareness of G‑d.11

The Plague of the Firstborn was different in this regard. In the nine other plagues, the vast majority of those who suffered did not perish. Thus, they could still come to an awareness of G‑d and personally benefit from it. With the Plague of the Firstborn, however, the intent was that the firstborn be entirely eliminated and not that their awareness of G‑d be enhanced.

Since the intent of this plague was punishment, it was necessary to prevent the possibility of the attribute of judgment claiming, “How are these [(the Jews)] different from these [(the Egyptian firstborn)]?” The question did not involve a point of fact. Obviously, G‑d knew whether the Jews had sinned or not. Instead, the question focused on whether the Jews were worthy of punishment. During their exile in Egypt, the Jews had also sunk into evil conduct and were mired in kelipah,12 as our Sages state:13 “These are worshipers of idols and these are worshipers of idols.” Therefore, there were grounds for “the agent of destruction” – the extension of the attribute of judgment – not to allow for a distinction to be made between Egyptian and Jew.

אַ טִיפֶערֶער חִילּוּק אִיז: דִי מַטָּרָה פוּן דִי מַכּוֹת אִיז בְּעִיקָר נִיט גֶעווֶען צוּ שְׁלָאגְן דִי מִצְרִיִּים, נָאר בִּכְדֵי מֶען זָאל ווִיסְן “כִּי אֲנִי הֲוָיָ’ ”, ווִי עֶס שְׁטֵייט אוֹיךְ בְּפֵירוּשׁ בַּיי אֵיינִיקֶע פוּן דִי מַכּוֹת62: “בְּזֹאת תֵּדַע וגו’ ”, “לְמַעַן תֵּדַע וגו’ ”, “בַּעֲבוּר תֵּדַע וגו’ ”. דֶערִיבֶּער הָאט מֶען דָאס נִיט גֶעדַארְפְט פַאר דִי אִידְן, ווַיְיל אִידְן הָאבְּן שׁוֹין אָן דֶעם גֶעהַאט דִי יְדִיעָה אִין אֱלֹקוּת63. אוּן אִין דֶעם גּוּפָא אִיז מְחוּלָּק מַכַּת בְּכוֹרוֹת פוּן דִי נַיְין מַכּוֹת: בַּא זֵיי אִיז דֶער גֶעשְׁלָאגֶענֶער אַלֵיין נִיט נֶאֱבָד גֶעווָארְן לְגַמְרֵי אוּן אוֹיךְ עֶר עַצְמוֹ הָאט גֶעהַאט דִי תּוֹעֶלֶת פוּן דֶער יְדִיעָה. בַּיי מַכַּת בְּכוֹרוֹת אָבֶּער אִיז גֶעווֶען וּמֵת כָּל בְּכוֹר גו’. דִי מַטָּרָה פוּן מַכַּת בְּכוֹרוֹת אִיז גֶעווֶען אוֹיךְ צוּ טוֹיטְן דִי בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, צוּ מְאַבֵּד זַיְין זֵיי לְגַמְרֵי – אוּן נִיט בִּכְדֵי זֵיי בְּעַצְמָם זָאלְן דוּרְךְ דֶעם ווִיסְן “כִּי אֲנִי הֲוָיָ’ ”. דֶערְפַאר הָאט מֶען דָא גֶעדַארְפְט בַּאווָארֶענֶען אַ מֶעגְלִיכֶע טַעֲנָה פוּן מִדַּת הַדִּין: “מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ”, מִיט ווָאס זַיְינֶען – בַּנּוֹגֵעַ צוּ דֶעם עוֹנֶשׁ (נִיט בַּנּוֹגֵעַ דֶער יְדִיעָה) – דִי אִידְן אַנְדֶערְשׁ פוּן דִי בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם, ווַיְיל אוֹיךְ דִי אִידְן אִין מִצְרַיִם זַיְינֶען גֶעווֶען פַארְזוּנְקֶען אִין קְלִיפָּה64, “אֵלּוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וכו’ ”65; אוּן דֶערִיבֶּער אִיז גֶעווֶען אַן אָרְט, אַז דֶער שְׁלִיחַ פוּן מִדַּת הַדִּין, דֶער מַשְׁחִית, זָאל נִיט לָאזְן אוּנְטֶערְשֵׁיידְן צְווִישְׁן דִי מִצְרִיִּים אוּן אִידְן.

True, it is written:14 “I will pass through Egypt.... I will smite every firstborn.... I will perform acts of judgment, I am G‑d.” And from this verse, our Sages conclude15 that G‑d Himself was the One who smote the Egyptians, as the Sages said,14 “I and not an angel... I and no other.” Nevertheless, G‑d’s direct involvement did not nullify the influence of “the agent of destruction.”16 It was also present and could level accusations17against the Jewish people. Therefore, it was necessary for the Jews to take protective measures to shield themselves from it.

(הֲגַם סְ’שְׁטֵייט66: “וְעָבַרְתִּי וגו’ וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר וגו’ אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי הֲוָיָ’ ” – אוּן דִי חַזַ”ל67 לֶערְנֶען דֶערְפוּן אַרוֹיס: “אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ וכו’ אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר”, אַז דִי מַכַּת בְּכוֹרוֹת הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אַלֵיין גֶעבְּרַאכְט אוֹיף מִצְרַיִם, פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן, אִיז דֶער מַשְׁחִית אוֹיךְ גֶעווֶען דֶערְבַּיי אוּן גֶעקָאנְט מְקַטְרֵג זַיְין68, אוּן צוּלִיבּ דֶעם הָאבְּן גֶעדַארְפְט זַיְין דִי בַּאווָארֶענִישְׁן, אַז דֶער מַשְׁחִית זָאל נִיט הָאבְּן קֵיין צוּטְרִיט).

These measures were twofold:

a) Not leaving their homes. Since “the agent of destruction” was given unbridled license to wreak havoc throughout the land of Egypt, if a Jew would have gone outside, no distinction would have helped. With regard to this, everyone – Jews and Egyptians – were alike, for “it does not differentiate….” A sign would not help. The only alternative was to stay inside.

b) Placing a sign on the Jews’ homes. G‑d had promised, “I will pass over you.”18 Accordingly, only limited jurisdiction was granted to “the agent of destruction.” It was not given license in these protected places, thereby allowing differentiation between the Jews and Egyptians. However, that distinction required a sign.

אִין דֶעם אִיז גֶעווֶען צְווֵיי עִנְיָנִים: א) בִּכְלַל אִין אֶרֶץ מִצְרַיִם אִיז גֶעווֶען "נִתְּנָה רְשׁוּת", אָן הַגְבָּלוֹת – הֶעלְפְט נִיט קֵיין אוֹת, ווַיְיל אֵינוֹ מַבְחִין כו' אַלֶע גְלַיְיךְ – אִיז דִי עֵצָה נָאר לֹא תֵצְאוּ גו'. ב) אִין דִי הַיְיזֶער פוּן דִי אִידְן, ווָאס בַּיי דֶעם אִיז גֶעווֶען אַ הַגְבָּלָה69 "וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם", אִיךְ ווֶעל אִיבֶּערְשְׁפְּרִינְגֶען אִיבֶּער אַיְיךְ – אִיז דָאךְ נִיטָא דֶער רְשׁוּת לְמַשְׁחִית – בְּמֵילָא קֶען זַיְין הַבְחָנָה, אַן אוּנְטֶערְשֵׁייד צְווִישְׁן אִידְן אוּן מִצְרַיִם. אוּן דֶער אוּנְטֶערְשֵׁייד אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט דֶעם אוֹת.

Where the Twain Shall Meet


Yet a question remains: Since there was a certain legitimacy to the complaint of the attribute of judgment – “How are these [(the Jews)] different from these [(the Egyptian firstborn)]?” – how did the sign placed on their doors shield the Jews from that complaint and its consequence, the Plague of the Firstborn?

The resolution of this question lies in the realization that the Plague of the Firstborn had its source in a level of G‑dliness above the limits of the Spiritual Cosmos (Seder HaHishtalshelus);19this plague was wrought by “the Holy One, blessed be He, in His glory and His Essence.”15 Since this level transcends the attribute of judgment, it does not leave any place for accusations. Rational arguments can affect only those rungs within Seder HaHishtalshelus that are limited in nature. The level of G‑dliness that transcends Seder HaHishtalshelus which was the source for the Plague of the Firstborn is entirely beyond reason and logic, and cannot be affected by any “rational” accusations.


עֶס אִיז אָבֶּער נָאךְ אַלְץ נִיט מוּבָן: ווִיבַּאלד אַז דִי טַעֲנָה פוּן מִדַת הַדִין, "מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ", הָאט גֶעהַאט אַן אָרט, איז ווי אַזוֹי הָאט דֶער "אוֹת" גֶעקֶענְט בַּאשִׁיצְן דִי אִידְן פוּן דֶער טַעֲנָה אוּן פוּן אִיר תּוֹצָאָה – מַכַּת בְּכוֹרוֹת? דֶער עֶנְטְפֶער אוֹיף דֶעם אִיז, אַז מַכַּת בְּכוֹרוֹת אִיז גֶעקוּמֶען פוּן אַזַא מַדְרֵיגָה אִין אֱלֹקוּת – "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ" – ווָאס אִיז אִינְגַאנְצְן הֶעכֶער פוּן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, לְמַעְלָה פוּן מִדַּת הַדִּין אוּן בְּמֵילָא אִיז דַאמָאלְסְט לְגַמְרֵי קֵיין אָרְט נִיטָא פַאר טַעֲנוֹת פוּן מִדַּת הַדִּין. טַעֲנוֹת פוּן שֵׂכֶל קֶענֶען תּוֹפֵס מָקוֹם זַיְין אִין דִי מַדְרֵיגוֹת פוּן סֵדֶר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת ווָאס זֵיי זַיְינֶען גֶעמָאסְטְן אוּן בַּאגְרֶענֶעצְט. אָבֶּער הֶעכֶער פוּן סֵדֶר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, ווָאס אִיז גֶעווֶען בְּשַׁעַת מַכַּת בְּכוֹרוֹת, אִיז דָארְט נִיט שַׁיָּיךְ קֵיין שֵׂכֶל'דִיקֶע טַעֲנוֹת.

This also explains why the Plague of the Firstborn took place exactly at midnight. The level of G‑dliness that transcends the limits of Seder HaHishtalshelus is revealed at midnight.

To explain: During the first half of the night, the attribute of gevurah,“might,”20 is revealed. This is reflected in the fact that darkness increases as the night proceeds. During the second half of the night, the attribute of chesed, “kindness,” is revealed, as reflected in the fact that as the night continues, signs of light progressively increase.21

At the moment of midnight, these opposite tendencies are fused.22 This is possible because the level of G‑dliness that transcends the limits of Seder HaHishtalshelus is revealed at that time and, as is well known, the fusion of two opposites is possible only through an influence which transcends the limits of both.23

אוּן דָאס אִיז דֶער בִּיאוּר אוֹיף דֶעם ווָאס מַכַּת בְּכוֹרוֹת אִיז גֶעווֶען בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה דַּוְקָא, ווַיְיל פּוּנְקְט אִין דֶער רֶגַע פוּן חֲצוֹת הַלַּיְלָה אִיז מֵאִיר דֶער אוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, ווָאס דֶערְפַאר קֶען דִי רֶגַע מְחַבֵּר זַיְין דִי בֵּיידֶע הַאלְבֶּע נֶעכְט – חֶסֶד אוּן גְּבוּרָה. דִי עֶרְשְׁטֶע הַאלְבֶּע נַאכְט אִיז דֶער זְמַן פוּן מִדַּת הַגְּבוּרָה, ווָאס דֶערְפַאר זֶעעֶן מִיר, אַז דַאן ווֶערְט ווָאס ווַיְיטֶער אַלְץ פִינְסְטֶערֶער; דִי צְווֵייטֶע הַאלְבֶּע נַאכְט אִיז מֵאִיר מִדַּת הַחֶסֶד, אוּן דֶערִיבֶּער הוֹיבְּט דַאן אָן ווֶערְן אַלְץ לִיכְטִיקֶער אוּן לִיכְטִיקֶער – אוּן דִי רֶגַע פוּן חֲצוֹת פַארְאֵיינִיקְט בֵּיידֶע קֶעגְנְזַאצְן פוּן חֶסֶד אוּן גְּבוּרָה, ווַיְיל אִין אִיר אִיז מֵאִיר דֶער אוֹר ווָאס אִיז הֶעכֶער פוּן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת. וְכַיָּדוּעַ, אַז דֶער ווָאס אִיז מְחַבֵּר צְווֵיי עִנְיָנִים הָפְכִיִּים מוּז עֶר אַלֵיין זַיְין הֶעכֶער פוּן בֵּיידֶע הַגְבָּלוֹת70.

At the time of the Plague of the Firstborn, G‑d’s essential love for the Jewish people was revealed – a love that transcends all reason and logic. And when this love is revealed, even when logic protests: “How are these [(the Jews)] different from these [(the Egyptian firstborn)]?” and “Is not Esav Yaakov’s brother?”24(implying that they are the same), G‑d replies: “I love Yaakov and hate Esav.”25 He loves the Jewish people, for they are His children, as it is written,26 “You are children to G‑d, your L‑rd.” And a father’s love for his children is an essential bond that cannot be challenged by logic or complaint.

דָאס מֵיינְט, אַז בַּיי מַכַּת בְּכוֹרוֹת הָאט מֵאִיר גֶעווֶען דִי עַצְמִיּוּת’דִיקֶע אַהֲבָה פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן צוּ אִידְן, אַזַא אַהֲבָה ווָאס אִיז הֶעכֶער פוּן אַלֶע טַעֲמִים אוּן אַלֶע חֶשְׁבּוֹנוֹת. אוּן מִצַּד דֶער אַהֲבָה עַצְמִית, אִיז אֲפִילוּ ווֶען שֵׂכֶל פְרֶעגְט “מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ”, “הֲלֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב”71 – זֵיי זַיְינֶען דָאךְ בֵּיידֶע גְלַיְיךְ – זָאגְט אָבֶּער דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער: “וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי,” עֶר הָאט לִיבּ אִידְן – ווַיְיל זֵיי זַיְינֶען זַיְינֶע קִינְדֶער, “בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹקֵיכֶם”72, אוּן דִי אַהֲבָה פוּן אַ פָאטֶער צוּ קִינְדֶער אִיז אַן עַצְמִיּוּת’דִיקֶע אַהֲבָה ווָאס קֶען נִיט אָפְּגֶעפְרֶעגְט אוּן נִיט אָנְגֶערִירְט ווֶערְן פוּן קֵיין שׁוּם שֵׂכֶל’דִיקְן טַעַם אוּן טַעֲנָה.

For this reason, Moshe had to tell Pharaoh that the Plague of the Firstborn would take place at midnight. Moshe was alluding to the fact that there would be a revelation transcending the limits of Seder HaHishtalshelus. Had this concept not been communicated, Pharaoh and his wizards would not have believed27 that a plague whose intent was to destroy kelipah,when “the agent of destruction is granted license [to wreak havoc,]” would not affect the Jews, for the two peoples’ conduct was similar. Therefore, Moshe informed him that the plague would take place at midnight, i.e., a transcendent light would be revealed – and that transcendent light would afford the Jews protection.

דֶערְפַאר הָאט מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גֶעדַארְפְט דֶערְמָאנֶען פַאר פַּרְעֹה'ן דִי צַיְיט ווֶען מַכַּת בְּכוֹרוֹת ווֶעט קוּמֶען, "כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה", צוּ מְרַמֵּז זַיְין אַז דָאס ווֶעט זַיְין אַ גִילּוּי פוּן לְמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת. ווָארוּם אָן דֶעם רֶמֶז אוֹיף דֶעם הֶעכֶערְן אוֹר ווָאלְט פַּרְעֹה וְחַרְטוּמָּיו נִיט גֶעקֶענְט גְלוֹיבְּן, אַז אַ מַכָּה, ווָאס אִיר מַטָּרה אִיז צוּ מְאַבֵּד זַיְין קְלִיפָּה, אוּן אִין דֶער צַיְיט ווָאס "נִתְּנָה רְשׁוּת לְמַשְׁחִית", זָאל נִיט אָנְרִירְן דִי אִידְן, כָאטשׁ "לֹא נִשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ". צוּלִיבּ דֶעם הָאט מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גֶעזָאגְט "כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה", אַן אוֹר – הֶעכֶער פוּן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת.

Signs of Inner Love


Although the essential bond between G‑d and the Jewish people would be revealed from Above, it was still necessary for the Jews to make a sign on their doorposts. The need for such a sign can be explained as follows: All G‑dly influence is drawn down solely through the Jews’ Divine service on this earthly plane. Even those revelations which transcend the limits of Seder HaHishtalshelus, including G‑d’s essential love for the Jewish people,are dependent on such service. True, G‑d’s love for the Jews is an essential love and an essential love is by definition constant, always perfectly whole, and therefore seemingly not dependent on the Jews’ Divine service. Nevertheless, their Divine service is still required for that love to be revealed and internalized within the structures of this earthly realm.28

Moreover, the Divine service that draws down G‑d’s influence must resemble that influence. To draw down transcendent love, man’s service must be comparable to that love, transcending reason and logic and surpassing the limits of man’s conscious powers. This is why the signs the Jews placed on their homes on the night of the Plague of the Firstborn – the blood of the circumcision and the blood of the Pesach sacrifice – expressed a connection with G‑d beyond reason and logic.

To explain: The mitzvah of circumcision reflects such a bond. For this reason, it is established with a Jewish boy at the age of eight days, before he gains control of his intellectual faculties.29 Similarly, at that time the mitzvah of bringing the Pesach offering required mesirus nefesh,“self-sacrifice,” that transcended logic, for sheep were worshipped by the Egyptians. The Jews held the animals in their homes for four days so that the Egyptians would see and notice their preparations. When the Jews were asked what they were doing, they unabashedly told the Egyptians that they were going to slaughter the sheep and offer them as sacrifices to G‑d. This required actual mesirus nefesh.


עֶס הָאט אָבֶּער גֶעמוּזְט זַיְין אַז אִידְן זָאלְן הָאבְּן אַן אוֹת. דֶער בִּיאוּר אִין דֶעם:

אַלֶע גֶ-טְלֶעכֶע הַמְשָׁכוֹת ווָאס קוּמֶען מִלְמַעְלָה ווֶערְן נִמְשָׁךְ נָאר דוּרְךְ דֶער עֲבוֹדָה פוּן אִידְן דָא לְמַטָּה. אוֹיךְ דִי גִילּוּיִים פוּן לְמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, בִּיז דֶער אַהֲבָה עַצְמִית פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן צוּ אִידְן, מוּז מֶען דֶערְצוּ הָאבְּן עֲבוֹדָה – הֲגַם אַז זַייְעֶנְדִיק אַן עַצְמִיּוּת'דִיקֶע אַהֲבָה, אִיז זִי דָאךְ אַלֶע מָאל גַאנְץ, פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן פָאדֶערְט זִיךְ עֲבוֹדָה לְמַטָּה בִּכְדֵי דִי אַהֲבָה זָאל זַיְין בְּגִילּוּי (אוּן זָאל נִתְקַבֵּל ווֶערְן בִּפְנִימִיּוּת) לְמַטָּה. אָבֶּער, דִי עֲבוֹדָה מוּז זַיְין עֶנְלֶעךְ צוּ דֶער הַמְשָׁכָה – אַן עֲבוֹדָה הֶעכֶער פוּן טַעַם וָדַעַת, דָאס הֵייסְט הֶעכֶער פוּן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים בַּיי דֶעם אִידְן.

דֶערְפַאר אִיז אוֹיךְ דֶער צֵייכְן אוֹיף דִי אִידִישֶׁע הַיְיזֶער אִין דֶער נַאכְט פוּן מַכַּת בְּכוֹרוֹת בַּאשְׁטַאנֶען – דַּם מִילָה אוּן דַּם פֶּסַח, ווַיְיל זֵיי הָאבְּן אוֹיסְגֶעדְרִיקְט דֶעם פַארְבּוּנְד פוּן אִידְן מִיט דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן אִין אַן אוֹפֶן פוּן לְמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת: דֶער כְּרִיתַת בְּרִית פוּן אַ אִידְן מִיט דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן דוּרְךְ מִצְוַת מִילָה אִיז אַ פַארְבּוּנְד ווָאס אִיז הֶעכֶער פוּן שֵׂכֶל (ווִי מִיר זֶעעֶן עֶס פוּן דֶעם ווָאס דִי מִצְוָה אִיז צוּ מָל זַיְין אַ אִידִישׁ קִינְד צוּ אַכְט טֶעג ווֶען עֶר אִיז נָאךְ לְגַמְרֵי נִיט קֵיין בַּר-שֵׂכֶל)73; אַזוֹי אִיז אוֹיךְ דִי מִצְוָה פוּן קָרְבַּן פֶּסַח גֶעווֶען דֶעמָאלְט אִין אַן אוֹפֶן פוּן מְסִירַת נֶפֶשׁ, הֶעכֶער פַאר טַעַם וָדַעַת, ווַיְיל דִי שֶׁעפְּסְן פַאר דֶעם קָרְבַּן פֶּסַח זַיְינֶען גֶעווֶען “תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם”, דִי עֲבוֹדָה זָרָה פוּן מִצְרַיִם, אוּן דִי אִידְן הָאבְּן גֶענוּמֶען דֶעם שֶׁעפְּס, אִים גֶעהַאלְטְן פִיר טֶעג פַאר דִי אוֹיגְן פוּן דִי מִצְרִיִּים, אוּן גֶעזָאגְט אָפְן אַז זֵיי גֵייעֶן אִים שֶׁחְטְ’ן אוּן מַקְרִיב זַיְין פַאר דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן. אִיז דָאךְ דָאס אַן עֲבוֹדָה פוּן מְסִירַת נֶפֶשׁ בְּפּוֹעֵל.

By manifesting mesirus nefesh in a manner that transcended reason and logic, the Jews brought about the expression of G‑d’s essential love for them, a love which also transcends reason. This love was expressed through the revelations at midnight.

אוּן דִי עֲבוֹדָה פוּן מְסִירַת נֶפֶשׁ בְּגִילּוּי, לְמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת פוּן אִידְן, הָאט אוֹיךְ מִלְמַעְלָה אַרוֹיסְגֶערוּפְן בְּגִילּוּי דִי אַהֲבָה עַצְמִית לְמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת, ווָאס דָאס אִיז דֶער גִּילּוּי פוּן חֲצוֹת הַלַּיְלָה.

Realizing a Potential


Based on the above, we can reconcile an apparent contradiction in the words of our Sages regarding the merit by which our ancestors were judged worthy of leaving Egypt. In one source, our Sages say30 that “It was in the merit of their faith that our ancestors were redeemed from Egypt.” The fact that the Jews believed in G‑d’s promise of redemption – as it is written,31 “And the people believed; they accepted [Moshe’s testimony] that G‑d had taken notice of His people” – enabled that promise to be realized.

In another source,32 it is explained that the Jews were redeemed in the merit of the blood of the circumcision and the blood of the Pesach sacrifice. This is alluded to in the verse,33 “Through your blood (plural), you will live.”

These sources are not contradictory, for the merits they mention – faith and the blood of both the circumcision and the Pesach sacrifice – share a common factor. All reflect a level of Divine service that transcends logic. In general, faith begins where reason and logic end. This applies particularly to the Jews’ faith in their redemption from exile in Egypt. According to the rules of nature, it was impossible for even one slave to leave the country,34 let alone 600,000. Yet the Jews believed in G‑d’s promise.

Moreover, we can easily imagine how broken the Jews were by the difficulties of exile and the harsh labor imposed upon them. They were especially crushed by the grief they suffered from Pharaoh’s decree mandating the death of their young sons. This grief was more painful than the hard labor, since it is a natural tendency for a person to give up everything he has so that his children – and especially, very young children – will be saved. Despite being so broken inside and feeling trapped within the bitter Egyptian exile, the Jews believed with simple faith in Moshe’s testimony that G‑d would free them and redeem them from exile.


דֶערְמִיט ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין דִי שַׁיְיכוּת פוּן דִי מַאֲמָרֵי חַזַ"ל בַּנּוֹגֵעַ דֶעם זְכוּת אִין ווֶעלְכְן אִידְן זַיְינֶען אוֹיסְגֶעלֵייזְט גֶעווָארְן פוּן מִצְרַיִם. אַמָאל זָאגְן חַזַ"ל74: "בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם", אַז דִי גְּאוּלָּה אִיז גֶעווֶען אִין זְכוּת פוּן דֶער אֱמוּנָה פוּן אִידְן אִין בְּשׂוֹרַת הַגְּאוּלָּה ("וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' ")75, אוּן אַמָאל זָאגְן חַזַ"ל76 אַז זֵיי זַיְינֶען נִגְאָל גֶעווָארְן בִּזְכוּת דִי צְווֵיי דָמִים, דַּם פֶּסַח אוּן דַּם מִילָה, ("בְּדָמַיִךְ חֲיִי וגו' ")77. ווַיְיל דִי בֵּיידֶע עִנְיָנִים, סַיי אֱמוּנָה אוּן סַיי דִי דָמִים פוּן פֶּסַח אוּן מִילָה, זַיְינֶען הֶעכֶער פוּן טַעַם וָדַעַת.

אֱמוּנָה בִּכְלַל אִיז הֶעכֶער פַאר שֵׂכֶל אוּן בִּפְרַט דִי אֱמוּנָה פוּן אִידְן אִין דֶער גְּאוּלָּה זַייְעֶנְדִיק אִין גָּלוּת מִצְרַיִם. עַל פִּי טֶבַע אִיז גֶעווֶען אוּממֶעגְלֶעךְ אַז דִי אִידְן זָאלְן קֶענֶען בַּאפְרַיְיט ווֶערְן פוּן מִצְרַיִם, ווָארוּם “לֹא הָיָה עֶבֶד יָכוֹל לִבְרוֹחַ מִמִּצְרַיִם”78 – אֲפִילוּ אֵיין קְנֶעכְט הָאט פוּן דָארְט נִיט גֶעקֶענְט אַנְטְלוֹיפְן – אוּן מִכָּל-שֶׁכֵּן שִׁשִּׁים רִבּוֹא. דֶערְצוּ אִיז גְרִינְג צוּ פָארְשְׁטֶעלְן זִיךְ ווִי דִי אִידְן זַיְינֶען דַאן גֶעווֶען צֶעבְּרָאכְן פוּן קוֹשִׁי הַגָּלוּת וְהַשִּׁעְבּוּד בִּכְלַל, אוּן גָאר בַּאזוּנְדֶער דִי צֶעבְּרָאכְנְקַיְיט אוּן יִסּוּרִים פוּן גְּזֵירַת פַּרְעֹה אוֹיף דִי קְלֵיינֶע קִינְדֶער (ווָאס דִי טֶבַע בְּנֵי אָדָם אִיז צוּ מְווַתֵּר זַיְין אוֹיף אַלְץ, אַבִּי עֶס זָאל חַס וְשָׁלוֹם נִיט שַׁאטְן זַיְינֶע קִינְדֶער אוּן סְפֶּעצִיעֶל קְלֵיינֶע קִינְדֶער). אוּן נִיט קוּקְנְדִיק אוֹיף זֵייעֶר גְרוֹיסֶער צֶעבְּרָאכְנְקַיְיט, אוּן זֵייעֶר שְׁטְרֶענְגֶער אָפְּגֶעשְׁלָאסְנְקַיְיט אִין שְׁווֶערְן גָּלוּת פוּן מִצְרַיִם, הָאבְּן דִי אִידְן גֶעגְלוֹיבְּט מִיט אַן אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה אִין דֶער בְּשׂוֹרַת הַגְּאוּלָה פוּן מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער ווֶעט זֵיי בַּאפְרַייְעֶן אוּן אַרוֹיסְנֶעמֶען פוּן גָּלוּת.

And this simple faith which transcended reason called forth G‑d’s essential love, which also transcends all limits of logic. According to reason, it might have been possible for the attribute of judgment to protest: “How are these different from these?” But when G‑d’s essential love is revealed, all protests are swept away.

Nevertheless, as mentioned above, for G‑d’s essential love for the Jews to cause a change within the context of Seder HaHishtalshelus, and more particularly in order for it to bring about the Jews’ actual redemption, it was necessary for them to perform actions that manifested their transcendent commitment in their Divine service. They had to show how their essential connection with G‑d was revealed within the context of their conscious powers and to manifest this in their actual conduct. They accomplished this through their service in fulfilling the mitzvos of the Pesach sacrifice and the circumcision. Performing these actions gave actual expression to the Jews’ connection to G‑d that transcends reason.

הָאט דִי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה ווָאס אִיז לְמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת אַרוֹיסְגֶערוּפְן אוֹיךְ לְמַעְלָה דִי אַהֲבָה עַצְמִית ווָאס הֶעכֶער פוּן טַעַם וָדַעַת, הֲגַם עַל פִּי שֵׂכֶל הָאט גֶעקֶענְט זַיְין אַ טַעֲנָה: "מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ". אָבֶּער, כַּנַּ"ל, בִּכְדֵי אַז דִי אַהֲבָה עַצְמִית, פוּן לְמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, זָאל אַרָאפְּקוּמֶען אוּן ווִירְקְן דוּרְךְ סֵדֶר הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, בִּיז עֶס זָאל פוּן אִיר קֶענֶען זַיְין בְּפּוֹעֵל מַמָּשׁ לְמַטָּה גְּאוּלַּת יִשְׂרָאֵל, הָאט אוֹיךְ בַּיי דִי אִידְן זֵייעֶר עַצְמִיּוּת'דִיקֶער פַארְבּוּנְד מִיט דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן גֶעדַארְפְט אַרָאפְּקוּמֶען בְּגִילּוּי אוּן ווִירְקְן אוֹיף זֵייעֶרֶע כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים בִּיז אִין אַן עִנְיָן שֶׁל פּוֹעֵל. אוּן דָאס הָאבְּן דִי אִידְן גֶעטָאן דוּרְךְ זֵייעֶר עֲבוֹדָה אִין מִצְוַת פֶּסַח אוּן מִצְוַת מִילָה – דֶער פַארְבּוּנְד פוּן לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל דוּרְכְגֶעפִירְט אִין עֲשִׂיָּה בְּפּוֹעֵל.

Defining the Moment of Midnight


On the verse,35 “And it was at midnight, G‑d slew every firstborn…,” we find two opinions in the Mechilta. One states that “its Creator divided it [(the night)],” while the other states, “He Who knows His moments and His hours divided it.”

Radbaz36 explains that both expressions refer to G‑d but highlight different attributes of His Being. The first places the emphasis on G‑d as the Creator. Since He brought the night into being, and has absolute dominion over it, it was possible for Him to briefly halt the revolution of the heavenly spheres and cause time to cease. This made the division between the first and second halves of the night clearly apparent.

The second opinion maintains that such a miraculous division was unnecessary. Although a human being cannot distinguish the exact moment of midnight, “He Who knows His moments and His hours” can certainly do so. G‑d focused on the precise time of midnight, and smote the firstborn at that exact moment.

What is the underlying distinction between these two opinions? And, according to the first opinion, why was it necessary for G‑d to perform the miracle of dividing the night?


אוֹיפְן פָּסוּק "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה" בְּרֶענְגְט דִי מְכִילְתָּא צְווֵיי דֵעוֹת: א) "יוֹצְרוֹ חִלְּקוֹ" (דֶער בַּאשֶׁעפֶער הָאט דִי נַאכְט צֶעטֵיילְט); ב) "יוֹדֵעַ עִתּוֹתָיו וְשָׁעוֹתָיו הוּא חִלְּקוֹ" (דֶער ווָאס ווֵייסְט זַיְינֶע צַיְיטְן אוּן זַיְינֶע שָׁעוֹת הָאט צֶעטֵיילְט דִי נַאכְט). אוּן דֶער רַדְבַּ"ז אִיז מְבַאֵר79 דֶעם אוּנְטֶערְשֵׁייד פוּן דִי בֵּיידֶע דֵעוֹת: לוֹיט דֶער עֶרְשְׁטֶער דֵעָה הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער, ווָאס עֶר אִיז דֶער בַּאשֶׁעפֶער פוּן דֶער נַאכְט, אָפְּגֶעשְׁטֶעלְט אוֹיף אַ קוּרְצֶע ווַיְילֶע דֶעם גַּלְגַּל (דֶעם אַרוּמְקְרַיְיז פוּן צְבָא הַשָּׁמַיִם), מְבַטֵּל גֶעווֶען דֶעם עִנְיָן פוּן זְמַן, אוּן דָאס הָאט אָפְּגֶעטֵיילְט, אוֹיף אַ קֶענְטִיקְן אוֹפֶן, דִי עֶרְשְׁטֶע הַאלְבֶּע נַאכְט פוּן דֶער צְווֵייטֶער; לוֹיט דֶער צְווֵייטֶער דֵעָה הָאט מֶען דָא קֵיין נֵס נִיט גֶעדַארְפְט, נָאר דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער, ווָאס עֶר אִיז "יוֹדֵעַ עִתּוֹתָיו וְשָׁעוֹתָיו", הָאט עֶר מְצַמְצֵם אוּן מְכַוֵּן גֶעווֶען צוּ דֶער גֶענוֹיעֶר הַאלְבֶּער נַאכְט – הֲגַם אַז אַ מֶענְטשׁ קֶען עֶס נִיט בַּאווַיְיזְן – אוּן אִין אָט-דֶעם פִּינְקְטְלֶעכְן מָאמֶענְט הָאט עֶר גֶעשְׁלָאגְן דִי בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם. ווָאס אִיז דֶער חִילּוּק בִּפְנִימִיּוּת פוּן דִי צְווֵיי דֵעוֹת? וּבְיִחוּד: צוּלִיבּ ווָאס הָאט מֶען גֶעדַארְפְט דֶעם נֵס פוּן יוֹצְרוֹ חִלְּקוֹ?

Transcendence Within the Natural Order


The difference between the two opinions can be explained as follows: As stated previously, the Plague of the Firstborn stemmed from a level of G‑dliness that transcended Seder HaHishtalshelus.

How was this expressed on the earthly plane? According to the first opinion, “its Creator divided” the night, causing this revelation that transcends nature and time to be revealed even on this earthly plane. Since nature and time are unable to contain such a transcendent light, G‑d halted the revolution of the heavenly spheres, nullifying the ordinary patterns of time and nature.

According to the second opinion, it was not necessary to nullify nature. Instead, the Divine influence that transcended Seder HaHishtalshelus permeated the patterns of nature in a way that parallels the miracle of Purim where the miracle itself was garbed in nature. This interpretation does more than highlight G‑d’s transcendence. It shows how nature itself can be elevated and become a medium for the Divine light which transcends it.


דֶער בִּיאוּר פוּן דִי בֵּיידֶע דֵעוֹת:

דָאס אִיז גֶעווִיס, אַז דִי הַמְשָׁכָה אִין דֶער צַיְיט פוּן מַכַּת בְּכוֹרוֹת אִיז גֶעקוּמֶען פוּן אַן אָרְט ווָאס אִיז הֶעכֶער פוּן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, ווִי פְרִיעֶר גֶערֶעדט בַּאֲרִיכוּת. דִי דֵעוֹת טֵיילְן זִיךְ אָבֶּער פַאנַאנְדֶער, אִין ווָאס פַאר אַן אוֹפֶן אִיז דִי הַמְשָׁכָה אַרָאפְּגֶעקוּמֶען לְמַטָּה. לוֹיט דֶער דֵעָה אַז “יוֹצְרוֹ חִלְּקוֹ”, אִיז אוֹיךְ לְמַטָּה דִי הַמְשָׁכָה גֶעווֶען בְּגִילּוּי אִין אַן אוֹפֶן פוּן לְמַעְלָה מִן הַטֶּבַע אוּן לְמַעְלָה מִן הַזְּמַן, ווַיְיל טֶבַע אוּן זְמַן זַיְינֶען נִיט קֵיין כֵּלִים צוּ אַזַא אוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, הָאט דֶערִיבֶּער דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אָפְּגֶעשְׁטֶעלְט דֶעם גַּלְגַּל, מְבַטֵּל גֶעווֶען זְמַן אוּן טֶבַע. לוֹיט דֶער צְווֵייטֶער דֵעָה, אִיז עֶס נִיט גֶעווֶען קֵיין בִּיטּוּל הַטֶּבַע, נָאר דִי הַמְשָׁכה פוּן לְמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת אִיז נִמְשָׁךְ אוּן נִתְגַּלֶּה גֶעווָארְן אִין דִי לְבוּשִׁים פוּן טֶבַע (עַל דֶּרֶךְ ווִי סְ’אִיז גֶעווֶען בַּיי דֶעם נֵס פוּן פּוּרִים). אוּן אִין דֶעם צְווֵייטְן אוֹפֶן אִיז פַארַאן אַ בַּאזוּנְדֶער מַעֲלָה, ווָאס טֶבַע גוּפָא אִיז דֶערְהוֹיבְּן גֶעווָארְן – טֶבַע אִיז גֶעווָארְן אַ כְּלִי צוּ לְמַעְלָה מִן הַטֶּבַע.

With regard to differences of opinion among our Sages, it is said:37 “These and these are the words of the living G‑d.” Accordingly, both descriptions of the revelation at midnight are appropriate. (In this way, this miracle surpassed even the miracle of Purim.) On one hand, the Divine light which transcends Seder HaHishtalshelus was enclothed within the natural order (as reflected by the expression “He Who knows His moments and His hours”). Simultaneously, this transcendent influence was overtly revealed within nature itself (as reflected by the expression “its Creator divided it”).

ווִיבַּאלְד אַז “אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים”, זַיְינֶען אִין דֶעם גִּילּוּי פוּן חֲצִי הַלַּיְלָה גֶעווֶען בֵּיידֶע מַעֲלוֹת (נָאךְ הֶעכֶער ווִי אִין נֵס פוּן פּוּרִים): דֶער אוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָאט זִיךְ אָנְגֶעטָאן אִין טֶבַע אִין אַ פְּנִימִיּוּת (“יוֹדֵעַ עִתּוֹתָיו וְשָׁעוֹתָיו”), דֶער אוֹר הָאט אָבֶּער אוֹיךְ מֵאִיר גֶעווֶען דוּרְךְ טֶבַע בְּגִילּוּי (יוֹצְרוֹ חִלְּקוֹ).

This unique revelation stemmed from the fact that the Plague of the Firstborn was the last of the Ten Plagues and the beginning of the Exodus. The ultimate purpose of the Exodus of Egypt was the Giving of the Torah, as it is written,38 “When you lead the people out of Egypt, you will serve G‑d on this mountain.” And the intent of the Giving of the Torah is the fusion of the higher and lower realms,39 bringing together the G‑dliness that transcends the natural order with the natural order itself. Therefore, both sources of influence mentioned above – “He Who knows His moments and His hours” and “its Creator” – were associated with the Plague of the Firstborn so that the fusion of the spiritual and the physical would be openly revealed.

דֶער טַעַם דֶערְפוּן אִיז: מַכַּת בְּכוֹרוֹת, דִי לֶעצְטֶע מַכָּה, אִיז גֶעווֶען דֶער אָנְהוֹיבּ פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם. ווָאס דֶער תַּכְלִית פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם אִיז מַתַּן תּוֹרָה, ווִי עֶס שְׁטֵייט80: “בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה”, אוּן דֶער עִנְיָן פוּן מַתַּן תּוֹרָה אִיז דָאךְ צוּ מְחַבֵּר זַיְין מַעְלָה אוּן מַטָּה81, דֶער חִיבּוּר פוּן אֱלֹקוּת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַטֶּבַע מִיט טֶבַע, דֶערִיבֶּער אִיז אוֹיךְ בְּשַׁעַת מַכַּת בְּכוֹרוֹת גֶעווֶען דֶער גָּלוּי’דִיקֶער חִיבּוּר פוּן מַעְלָה מִיט מַטָּה דוּרְךְ בֵּיידֶע עִנְיָנִים צוּזַאמֶען – “יוֹצְרוֹ” אוּן “יוֹדֵעַ עִתּוֹתָיו וְשָׁעוֹתָיו”.

We also see this pattern with regard to the Exodus from Egypt as a whole. The country was not entirely nullified; even after the Exodus, it remained a nation of influence. Nevertheless, at the time when Egypt was at the height of its power, when not even one slave could escape, 600,000 men – together with their wives and children – marched proudly out.40This reflects a revelation of G‑dliness which transcends nature, yet does not nullify the natural pattern of the world.

ווָאס דָאס הָאט מֶען אוֹיךְ גֶעזֶען בַּיי יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּכְלַל: אוֹיךְ נָאךְ דֶער גְּאוּלָּה פוּן מִצְרַיִם אִיז דָאס לַאנְד מִצְרַיִם נִיט בָּטֵל גֶעווָארְן, זִי אִיז פַארְבְּלִיבְּן אַ מְלוּכָה אוֹיךְ שְׁפֶּעטֶער. אוּן פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן, אִין דֶער זֶעלְבֶּער צַיְיט ווֶען מִצְרַיִם אִיז גֶעווֶען בְּתָקְפָּהּ אוּן "לֹא הָיָה עֶבֶד יָכוֹל לִבְרוֹחַ מִמִּצְרַיִם", זַיְינֶען אַרוֹיסְגֶעגַאנְגֶען שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וֹיסֶער פְרוֹיעֶן אוּן קִינְדֶער – אוּן דָאס אִיז גֶעווֶען "בְּיָד רָמָה".

To Permeate the Lowest Realms with the Highest Potentials


As mentioned above, the revelation which transcended Seder HaHishtalshelus was drawn down through the circumcision and the Pesach sacrifice. Since the revelation at midnight fused the higher and lower planes in an overt manner, we must say that it was necessary for the Divine service of faith and mesirus nefesh that was expressed through these two mitzvos to follow a similar pattern. These transcendent, suprarational spiritual potentials permeated the people’s consciousness, affecting even their lowest potentials.41This brought about a parallel response in the spiritual realm, causing the revelation which transcends Seder HaHishtalshelus to permeate the garments of the natural order.


ווִי גֶעזָאגְט פְרִיעֶר, אִיז דֶער גִּילּוּי שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת בְּשַׁעַת יְצִיאַת מִצְרַיִם גֶעקוּמֶען דוּרְךְ דַּם מִילָה אוּן דַּם פֶּסַח. ווִיבַּאלְד אַז אִין דֶעם גִּילּוּי פוּן חֲצוֹת אִיז גֶעווֶען בְּגָלוּי דִי הִתְכַּלְלוּת פוּן מַעְלָה מִיט מַטָּה, מוּז מֶען זָאגְן, אַז אוֹיךְ דִי עֲבוֹדָה פוּן אֱמוּנָה אוּן מְסִירַת נֶפֶשׁ לְמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת דוּרְךְ דַּם מִילָה וְדַם פֶּסַח אִיז גֶעווֶען אִין אַזַא אוֹפֶן, ווָאס הָאט דוּרְכְגֶענוּמֶען אוֹיךְ דִי כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים, בִּיז צוּ דִי גָאר נִידֶערִיקְסְטֶע עִנְיָנִים82, ווָאס דֶערִיבֶּער הָאט עֶס אוֹיךְ לְמַעְלָה גֶע’פּוֹעֵלְ’ט, אַז דֶער גִּילּוּי שֶׁלְּמַעְלָה מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָאט דוּרְכְגֶענוּמֶען אוֹיךְ דִי לְבוּשֵׁי הַטֶּבַע.

The Divine service associated with the mitzvah of circumcision is, as explained elsewhere,42 intended to establish an eternal, suprarational bond with G‑d in our actual flesh, and more particularly in the organ associated with “yesod, the end of the torso.”43

This same motif was fulfilled in a more encompassing manner by the Divine service associated with the blood of the Pesach sacrifice. For the Pesach sacrifice involved a lamb, a material entity outside the human sphere altogether, even further removed than “the end of the torso,” being merely part of a person’s portion of the world. Moreover, the Egyptians worshipped the lamb. Thus, the entity that the Jews employed as a means of expressing their mesirus nefesh that transcended reason and logic was the lowest possible dimension of material existence.

דִי עֲבוֹדָה פוּן בְּרִית מִילָה, ווִי שׁוֹין גֶערֶעדט בַּאֲרִיכוּת83, אִיז צוּ דוּרְכְנֶעמֶען דֶעם בָּשָׂר הַגַּשְׁמִי בִּיז “יְסוֹד סִיּוּמָא דְגוּפָא”84 אוּן דֶעם בָּשָׂר הַגַּשְׁמִי פַארְבִּינְדְן כִּבְיָכוֹל מִיט דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן אִין אַ “בְּרִית עוֹלָם”, לְמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת. נָאךְ מֶערֶער אִיז גֶעווֶען קֶענְטִיק דֶער פַארְבּוּנְד שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת מִיט גָאר נִידֶערִיק – אִין דֶער עֲבוֹדָה פוּן דַּם פֶּסַח; מְ’הָאט גֶענוּמֶען אַ שֶׂה, אַ זַאךְ ווָאס אִיז דְרוֹיסְן אֲפִילוּ פוּן דֶעם גּוּף הָאָדָם, – “סִיּוּמָא דְגוּפָא” אִיז נָאךְ אַלְץ אַ טֵייל פוּן מֶענְטשְׁן, אָבֶּער שֶׂה אִיז אַ זַאךְ ווָאס גֶעהֶערְט צוּ חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם – אוּן נָאךְ נִידֶערִיקֶער – דֶעם שֶׂה הָאבְּן דִי מִצְרִיִּים גֶעמַאכְט פַאר זֵייעֶר עֲבוֹדָה זָרָה, אוּן אוֹיךְ דָאס הָאבְּן דִי אִידְן גֶעמַאכְט פַאר אַ כְּלִי צוּ דֶער מְסִירַת נֶפֶשׁ שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת.

This concept also relates to a distinction between the Pesach sacrifice and all other sacrificial offerings. With regard to all other offerings, partaking of the sacrifice is an additional mitzvah aside from the primary mitzvah of offering the sacrifice. By contrast, “from the outset, the Pesach sacrifice was offered solely so that it be eaten.”44 That is the entire purpose of bringing the Pesach sacrifice.

Eating is one of the activities in which “a human resembles an animal.”45The purpose of the Pesach sacrifice was to express on this lowly plane a level of faith and mesirus nefesh which transcends reason and logic.

ווָאס דָאס אִיז אוֹיךְ ווָאס מִיר זֶעעֶן, אַז קָרְבַּן פֶּסַח אִיז אַנְדֶערְשׁ פוּן אַלֶע אַנְדֶערֶע קָרְבָּנוֹת85 דֶערְמִיט, ווָאס "שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה". אַלֶע קָרְבָּנוֹת אִיז מִצְוַת אֲכִילָה בַּיי זֵיי אַ מִצְוָה נוֹסֶפֶת צוּם עִיקַר הַקָּרְבָּן. אָבֶּער בַּיי קָרְבַּן פֶּסַח אִיז דֶער גַאנְצֶער קָרְבָּן צוּלִיב אֲכִילַת הַפֶּסַח. דָאס אִיז דֶער עִנְיָן פוּן קָרְבַּן פֶּסַח, אַז אִין עִנְיָנֵי אֲכִילָה, ווָאס אִין זֵיי אִיז דֶער אָדָם שָׁוֶה לַבְּהֵמָה86, זָאל זִיךְ אוֹיסְדְרִיקְן דִי אֱמוּנָה וּמְסִירַת נֶפֶשׁ שֶׁלְּמַעְלָה מִטַּעַם וָדַעַת.

True Freedom


As mentioned on several occasions,46 true freedom requires not only that the soul be free from the constraints generated by the body and the animal soul, but that the body and the animal soul themselves be free. And on a broader scale, freedom implies that one’s portion of the world, including even those aspects which conceal G‑dliness, should be affected by the revelation of the soul.


מְ’הָאט שׁוֹין גֶערֶעדט כַּמָּה פְּעָמִים87, אַז אֲמִיתִּית עִנְיַן הַחֵרוּת אִיז, אַז נִיט נָאר דִי נְשָׁמָה זָאל זַיְין פְרַיי פוּן דִי הַגְבָּלוֹת פוּן גּוּף אוּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, נָאר עֶס דַארְפְן אוֹיךְ בַאפְרַיְיט ווֶערְן דֶער גּוּף אוּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, אוּן אוֹיךְ חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם, פוּן דִי עִנְיָנִים ווָאס פַארְשְׁטֶעלְן אוֹיף אֱלֹקוּת – אוֹיךְ אִין זֵיי זָאל זִיךְ דֶערְהֶערְן דֶער גִּילּוּי הַנְּשָׁמָה.

The initial step leading to true freedom – of the soul, the body, the animal soul, and one’s portion of the world – is the revelation brought about by faith, for faith reveals the soul. This faith is then expressed in the mitzvah of circumcision (which involves the organ associated with yesod, the end of the torso”) and in the lamb offered as the Pesach sacrifice, which involves offering an entity outside the human sphere, part of one’s portion of the world.47

אוּן דִי הֲכָנָה צוּם אֱמֶת’ן חֵירוּת – פוּן דֶער נְשָׁמָה, גּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית אוּן חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם – אִיז גֶעווֶען גִּילּוּי הָאֱמוּנָה (גִּילּוּי הַנְּשָׁמָה), ווָאס הָאט זִיךְ אוֹיסְגֶעדְרִיקְט בִּיז אִין מִילָה (יְסוֹד סִיּוּמָא דְגוּפָא), אוּן אוֹיךְ אִין שֶׂה, דָּבָר שֶׁחוּץ מִמֶּנוּ (חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם)88.

The power to descend and affect such lowly levels of existence comes from a very lofty plane. Accordingly, we can appreciate that the power of the mitzvah of circumcision – which reveals G‑dliness within our physical flesh (even within the organ associated with “yesod, the end of the torso”) – is very great. Based on that logic, the power of the Pesach sacrifice is even greater, for it draws G‑dliness into a realm outside the human sphere, into one’s portion of the world.

Only through the above can true freedom be attained. As explained in another source,48 as long as one has not taken the “great wealth”49 of Egypt out of exile by refining one’s portion of the world, one has not entirely left Egypt and one’s experience of freedom is lacking.

אוּן ווִיבַּאלְד אַז דֶער כֹּחַ אוֹיף אַרָאפְּקוּמֶען זֵייעֶר נִידֶערִיק נֶעמְט זִיךְ פוּן זֵייעֶר הוֹיךְ, אִיז דֶערְפוּן פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז ווִי הוֹיךְ סְ’אִיז דֶער כֹּחַ פוּן מִילָה ווָאס פּוֹעֵל’ט אוּן אִיז מְגַלֶּה אֱלֹקוּת אוֹיךְ אִין בָּשָׂר הַגַּשְׁמִי בִּיז “יְסוֹד סִיּוּמָא דְגוּפָא” – אִיז דֶער כֹּחַ פוּן קָרְבַּן פֶּסַח, נָאךְ הֶעכֶער – דֶערְמִיט, ווָאס עֶר אִיז מַמְשִׁיךְ אֱלֹקוּת אוֹיךְ אִין דֶעם דְרוֹיסְן פוּן מֶענְטשְׁן, אִין חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם. אוּן דַּוְקָא דוּרְךְ דֶעם פִירְט זִיךְ אוֹיס אֲמִיתִּית עִנְיַן הַחֵירוּת, אוּן ווִי שׁוֹין גֶערֶעדט89, אַז כָּל-זְמַן דֶער “רְכוּשׁ גָּדוֹל”, חֶלְקוֹ בָּעוֹלָם, אִיז נָאךְ נִיט אַרוֹיס פוּן מִצְרַיִם, פֶעלְט עֶס אִין דֶער שְׁלֵימוּת פוּן חֵירוּת.

Thus, we find that circumcision served as a preparatory step for the Pesach sacrifice. As the Midrash relates,50 when the Jews wanted to partake of the Pesach sacrifice, Moshe told them that first they were required to undergo circumcision, and only then did they circumcise themselves. The rationale is that a preparatory step implies a lesser act than the objective for which the preparations are made.

אוּן דֶערְפַאר גֶעפִינֶען מִיר, אַז דַּם מִילָה אִיז גֶעווֶען אַ הֲכָנָה, אַ צוּגְרֵייטוּנְג צוּ דַּם פֶּסַח, ווִי עֶס ווֶערְט דֶערְצֵיילְט אִין מִדְרָשׁ90, אַז בְּשַׁעַת אִידְן הָאבְּן גֶעווָאלְט עֶסְן דֶעם קָרְבַּן פֶּסַח אוּן מֹשֶׁה הָאט זֵיי גֶעזָאגְט אַז זֵיי מוּזְן זִיךְ פְרִיעֶר מָל זַיְין, הָאבְּן זִיךְ דִי אִידְן דַאן מָל גֶעווֶען. ווָאס אַ הֲכָנָה אִיז דָאךְ קְלֶענֶער ווִי דִי זַאךְ צוּלִיבּ ווֶעלְכֶע מֶען אִיז זִיךְ מֵכִין.

Anticipating the Ultimate Exodus


It is written:51 “As in the days of your Exodus from Egypt, I will show [the people] wonders,” indicating that the future Redemption will follow the pattern of the Exodus from Egypt. The Exodus from Egypt came about in the merit of the Jews’ faith, and because of the expression of that faith within their conscious powers – to the extent that it encompassed the lowest levels within their personalities (as reflected by circumcision), and even entities entirely outside the human sphere (as reflected by eating the Pesach sacrifice).

Similarly, the future Redemption will also come about in the merit of faith. Despite the overwhelming concealment of G‑dliness in the present exile, it is possible to arouse simple faith in how close we are to the coming of Mashiach. “He is standing behind our wall”52i.e., Mashiach is fast approaching; he is eagerly waiting to come.

The intent is that this faith should not remain merely an encompassing potential, but that it should permeate a person’s character, beginning with his intellect and emotions and continuing until it affects even his lowest potentials (as alluded to by circumcision).

This is accomplished through studying the teachings of Chabad Chassidus53 and comprehending them thoroughly. Their study reveals the power of faith and internalizes it within the intellect, enabling it to affect all other potentials, thus causing a change in one’s emotional characteristics.54

Such efforts make it possible for the wellsprings of chassidic knowledge to spread outward, extending into one’s portion of the world(as alluded to by the Pesach sacrifice). And as these wellsprings continue to be dispersed outward,we will proceed – as promised by Mashiach55– to his actual coming. May it be in the immediate future.


כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. דִי גְּאוּלָּה הָעֲתִידָה בְּקָרוֹב ווֶעט זַיְין בְּדוֹמֶה צוּ יְצִיאַת מִצְרַיִם. פּוּנְקְט ווִי יְצִיאַת מִצְרַיִם אִיז גֶעקוּמֶען בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה, ווָאס אִיז נִתְגַּלָּה גֶעווָארְן אוּן אַרָאפְּגֶעקוּמֶען אוֹיךְ אִין כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים בִּיז אִין כֹּחוֹת הַיּוֹתֵר תַּחְתּוֹנִים (מִילָה), אוּן אוֹיךְ אִין עִנְיָנִים ווָאס אוֹיסֶער דֶעם מֶענְטשְׁן (פֶּסַח) – אַזוֹי ווֶעט אוֹיךְ דִי גְּאוּלָה הָעֲתִידָה קוּמֶען בִּזְכוּת הָאֱמוּנָה; אַז נִיט קוּקְנְדִיק אוֹיף דֶעם גְרוֹיסְן הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר פוּן אוּנְזֶער גָּלוּת ווֶעט מֶען מְעוֹרֵר זַיְין דִי אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה אִין בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, אַז "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ"91, אַז אָט-אָט קוּמְט עֶר שׁוֹין, עֶר שְׁטֵייט שׁוֹין הִינְטֶער דֶער ווַאנְט. אוּן דִי אֱמוּנָה ווֶעט נִיט בְּלַיְיבְּן אִין אַן אוֹפֶן פוּן מַקִּיף, נָאר זִי ווֶעט נִתְגַּלֶּה ווֶערְן אִין דִי כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים, אָנְהוֹיבְּנְדִיק פוּן הֲבָנָה וְהַשָּׂגָה, מִדּוֹת, בִּיז צוּ ווִירְקְן אוֹיף אַלֶע, אֲפִילוּ דִי נִידֶערִיקְסְטֶע כֹּחוֹת (מִילָה). אוּן דָאס קוּמְט דוּרְךְ לֶערְנֶען חֲסִידוּת בְּאוֹפֶן פוּן הֲבָנָה וְהַשָּׂגָה, חֲסִידוּת חַבַּ"ד92, ווָאס זִי אִיז מְגַלֶּה דִי אֱמוּנָה אוּן אִיז זִי מַמְשִׁיךְ אוֹיךְ אִין דִי כֹּחוֹת פְּנִימִיִּים חַבַּ"ד, בִּיז עֶס ווִירְקְט אוֹיךְ אוֹיף אַלֶע כֹּחוֹת, לְשַׁנּוֹת טֶבַע מִדּוֹתָיו. אוּן דָאס אִיז מֶען מַמְשִׁיךְ אוֹיךְ אִין חוּצָה (פּסח), ווָאס דִי הֲפָצַת הַמַּעְיָנוֹת חוּצָה, ווֶעט בְּרֶענְגֶען – כְּהַבְטָחַת מַלְכָּא מְשִׁיחָא – דֶעם "אָתֵי מַר", בְּקָרוֹב מַמָּשׁ.

Likkutei Sichos, Volume 3, P. 864ff. (Adapted from the sichos delivered on Acharon Shel Pesach, 5721 [1961], and 5722 [1962])

(מלוקט משיחות אחש"פ תשכ״א ותשכ״ב)