As is well known, one Rosh HaShanah, when his soul ascended to the lofty spiritual realms, the Baal Shem Tov encountered Mashiach and asked him when he would come. Mashiach answered, “When the wellsprings of your teachings spread outward.”1 In chassidic thought, that statement is explained as having two implications: firstly, that the mystical insights which the Baal Shem Tov taught would reach Jews living on distant peripheries; and secondly, that mystical truths that were by nature too lofty to be grasped by the human mind would be brought down and explained in a manner that any person could comprehend them, as they would sit comfortably within his or her thought processes.

In every successive generation, the Chabad Rebbeim expanded both of these motifs, furthering the extent of their expression. In our time, the Rebbe broadened the sphere of Jews exposed to chassidic thought both geographically, taking Chabad teachings to every continent, and also in the personal sphere, bringing them to Jews well beyond the range of those who could be expected to delve into Jewish knowledge.

Just as significantly, the Rebbe expanded the conceptual frontiers of chassidic thought, bringing ideas that were considered beyond the grasp of our limited mortal intellectual potential into a logical framework that could be understood and internalized. Concepts that were mentioned with mere allusions in previous generations were explained and systematically developed by using analogies, logical analysis, and parallels from the realms of halachic and Talmudic study.

An archetypal example of such a teaching is the sichah that follows.The sichah focuses on the very purpose of creation, why G‑d brought this world into being, and what is humanity’s role in bringing G‑d’s purpose to fruition. Nevertheless, in explaining these concepts, the Rebbe does not address them directly. Instead, he begins by discussing the slavery our ancestors endured in Egypt, explaining that the primary task the Egyptians imposed upon the Jews during their enlavement was making bricks.

The Rebbe posits that the goal of the Egyptians’ enslavement of the Jews was to subjugate their most powerful spiritual energies and divert them into the realm of evil. And he goes on to ask why the Egyptians chose brickmaking as the task they imposed upon the Jewish people. Why did they select this activity in particular?

In offering a possible answer, the Rebbe contrasts bricks (which are man-made) with stones (which are brought into being by G‑d). Developing that concept, it can be said that every activity that a Jew performs is building. He is either adding a stone to a building of holiness or a brick to a building in the realm of evil.

The Loftiness of Reaching Low

To explain why the Egyptians had the Jews work with bricks, the Rebbe postulates that it is precisely because of the lowly nature of bricks that the Egyptians focused on them. As is well known, the purpose of creation is that G‑d desired a dwelling in the lowest realms.2 As such, the lower an entity is, the deeper and more consummate is the fulfillment of His will when it is used for holiness.

The Rebbe develops this concept by contrasting the Sanctuary constructed in the desert with the Beis HaMikdash built in Jerusalem. The Sanctuary was primarily constructed from wood, material of the plant kingdom. By contrast, the Beis HaMikdash was built from stone, material of the mineral kingdom, which is lower than the plant kingdom. Because the Beis HaMikdash conveyed a higher level of holiness, the materials used to construct it came from a lower level. Similarly, by having the Jews work with man-made bricks, and not stones brought into being by G‑d, the Egyptians sought to capture the lofty energy possessed by the Jews that would be invested into their work with such lowly entities, and diverting these energies towards evil.

However, the Rebbe does not accept this explanation as adequate. Were that the case, Egyptians would have had the Jews build with bricks, but not necessarily make bricks. The fact that they chose to force the Jews to make bricks compels us to look for a reason why the Egyptians desired that the Jews employ their energies specifically in this activity.

Having raised this issue, the Rebbe begins to develop the primary focus of the sichah: the purpose of creation and humanity’s role in it. He initiates that discussion by developing further the contrast between the Sanctuary and the Beis HaMikdash, explaining that the Sanctuary involved elements from the animal and plant kingdoms, and also from the mineral kingdom. The roof was made from animal hides, the walls from cedar planks, and the floor from earth. By contrast, the Beis HaMikdash was made entirely from stone, inanimate matter of the mineral kingdom.3

Now, the Divine presence was manifest in both structures; why, then, was there a difference in the materials used for their construction?

In response, the Rebbe explains that there are two motifs through which G‑dliness is drawn down into our material world:

a) The first expresses the infinite potential of G‑d’s light – that it can extend to the lowest of all levels. In the expression of that motif, G‑d’s presence in the Sanctuary was drawn down level after level until it reached inanimate matter, an entity that does not manifest any life. The Rebbe compares this to a generous person who demonstrates the unbounded nature of his openhandedness by showing kindness to all people, even those on the lowest possible levels.

b) The second motif involves the elevation of the material world itself – not only that G‑dly light be drawn down into the world, but that the world itself become a conduit for His light. This was reflected in the fact that the Beis HaMikdash became G‑d’s dwelling for all time. In contrast to the Sanctuary, where the holiness imparted to the earth left after the Sanctuary was dismantled, the holiness of the Beis HaMikdash was timeless, for the physical structure itself became subsumed in G‑dliness, and even after its destruction, its site remains holy.

What Communication Achieves

To explain the unique breakthrough in the construction of the Beis HaMikdash over the Sanctuary, we can use an analogy of a teacher who delivers a complex lesson to a student possessing a minimal degree of knowledge. In order for the student to comprehend, the teacher needs to extend himself and expand the scope of the concept, thus bringing it down to the student’s level. However, the student’s actual comprehension represents a greater achievement. The teacher’s explanation does not bring about anything new. Although elaborating to the extent that a student on such a low level could understand presents a challenge, it is within the scope of the teacher’s potential. But, when the student grasps the lesson, something entirely different happens. The teacher’s wisdom is communicated beyond his own individual realm,4 reaching a person who would otherwise not have had the ability to grasp such an idea.

A similar contrast is evident when comparing the construction of the Beis HaMikdash to that of the Sanctuary. The manifestation of G‑dliness in the Sanctuary showed the infinite power of His light – that it could be extended into the lowest levels, reaching even this material world. In the Beis HaMikdash, the truth of G‑dliness was manifest, demonstrating that even the material dimensions of the world’s existence could be absorbed within His light and become a conduit for it.5

His Ultimate Purpose

Nevertheless, the Beis HaMikdash did not fulfill G‑d’s purpose in the creation of the world. It is only in the Era of Mashiach, and more particularly, the Era of the Resurrection,6 that this purpose will be fulfilled and the dwelling which G‑d desired will be actualized.

The expression that G‑d “desired a dwelling” enables us to understand the nature of the setting in which He desired that dwelling and also the role of the Jewish people in establishing it.

A desire is something that does not make sense. Usually, following a desire involves acting irrationally, without thinking. As such, it has a negative connotation; one who follows his desires is acting in a manner that does not befit a human, a being with an intellectual capacity.

Obviously, that cannot be said about G‑d’s desire. Instead, His desire refers to revealing a potential above intellect. For intellect is by nature limited and defined, and G‑d transcends any and all limitations and definitions. There is no way a human being can understand or describe Him or His desires, because He exists in an entirely different manner than we do.

G‑d desired that an essential dimension of His being be expressed in a world outside of Him, as it were.7 What type of world would that be? If it would be one that would make sense, i.e., one could logically understand that G‑d would create it, it would not be a fit conduit to express His Essence, because His Essence transcends all logical understanding. It would have to be a world where the concept of G‑dliness is so foreign that there is no way one could conceive of His being, where all existence would be concerned with self and would not think of anything else.

His purpose would be to transform such a realm into His dwelling, a place where His Essence becomes manifest and expressed fully, like a person expresses himself in his own home. Why would He want that? As the Alter Rebbe once commented,8 “With regard to a desire, you don’t ask ‘Why?’ ”

What a Jew Can Accomplish

But how is that possible? If the nature of this world is such that G‑dliness is utterly foreign to it, how could it become His dwelling, permeated by awareness of Him?

This highlights the unique potential of the Jewish people, in whom G‑d’s essential power is vested. G‑d created the world, bringing into being something from absolute nothingness. Similarly, the Jews have the potential to take a world that is absorbed with its somethingness and make it aware that it is fundamentally nothing, that its entire being exists solely to express Him.9

The generation of such awareness is an utterly new development, not within the world’s potential. As such, it resembles the act of creation. Just as that act brought into being something that never existed before, so too, through their Divine service, the Jews bring into being something that never existed – the consciousness of G‑d in this world.

Through that Divine service, G‑d’s essential desire is actualized and the essential potential within the Jewish people comes into expression.

After explaining these concepts, the Rebbe returns to the question he used to trigger this discussion: the reason why the Egyptians forced the Jews to make bricks. As mentioned, the Egyptians desired to subjugate the Jews’ highest and most powerful potential. Brickmaking was chosen for that purpose, because bricks are, in the words of our Sages,10 panim chadashos, “a new entity.” As mentioned, the essential G‑dly potential vested in the Jews is expressed in bringing about something utterly new – the awareness of G‑d in our material world. It is precisely this potential that the Egyptians wished to subjugate.

The Jews’ Primary Task in Egypt


Our Sages explain11 that the verse,12 “[The Egyptians] embittered their lives with mortar and bricks, and all [sorts of] work in the field, all their work that they had them do…,” reflects a sequence. First, the Egyptians compelled the Jews to work with “mortar and bricks.” Afterwards, the Jews were forced to do “all [sorts of] work in the field,” and ultimately,13 “all their work that they had them do….”

The commentaries14 explain our Sages’ intent by asking: Why does the verse single out “mortar and bricks”? Seemingly, these are included in “all their work.” Therefore, the commentaries explain that “mortar and bricks” was the first type of labor the Jews had to do, the beginning of all their “work in the field.” Accordingly, the verse mentions it (first and) as a separate category.


אוֹיפְן פָּסוּק וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבוֹדָתָם וגו'א, זָאגְט דִי גְמָרָאב: "בַּתְּחִלָּה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וְלִבְסוֹף וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה, וְלִבְסוֹףג אֵת כָּל עֲבוֹדָתָם". אוּן דִי מְפָרְשִׁיםד עֶרְקְלֶערְן דֶעם פְּשַׁט פוּן דֶער גְמָרָא: הֱיוֹת אַז מְ'קֶען פְרֶעגְן פַארְווָאס דֶער פָּסוּק טֵיילְט אוֹיס בַּאזוּנְדֶער דִי אַרְבֶּעט "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים", בְּעֵת דָאס ווֶערְט נִכְלָל אִין "כָּל עֲבוֹדָתָם" ווָאס שְׁטֵייט ווַיְיטֶער? אוּן דָאס בַּאווָארְנְט דִי גְמָרָא, אַז דֶער שִׁעְבּוּד "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים" אִיז גֶעווֶען "בַּתְּחִלָּה"; דֶער אָנְהוֹיבּ פוּן דֶער גַאנְצֶער "עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה" ווָאס אִיז גֶעקוּמֶען "לִבְסוֹף", אוּן דֶערְפַאר ווֶערְט עֶס דֶערְמָאנְט (פְרִיעֶר אוּן) בַּאזוּנְדֶער.

The Torah’s teachings are worded extremely precisely. The fact that the work with “mortar and bricks” was the Jews’ first task (and only afterwards followed “all their work”) reflects more than chronological precedence. This was also the most significant and difficult element of their enslavement, the general category describing the fundamental aspect of their servitude. Afterwards, came the various particulars, all the different types of work they had to do.

אִין תּוֹרָה וְעִנְיָנֶיהָ אִיז דָאךְ אַלֶעס בְּתַכְלִית הַדִּיּוּק. אִיז דֶערְפוּן פַארְשְׁטַאנְדִיק אַז דָאס ווָאס דִי אַרבֶּעט "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים" אִיז גֶעווֶען "בַּתְּחִלָּה" (אוּן "לִבְסוֹף" – "כָּל עֲבוֹדָתָם"), מֵיינְט עֶס נִיט בְּלוֹיז פְרִיעֶר אִין מוּבָן פוּן זְמַן, נָאר אוֹיךְ "תְּחִלָּה" אִין תּוֹכֶן, אִין ווָאגִיקַיְיט אוּן הַארְבְּקַיְיט פוּן שִׁעְבּוּד; דָאס הֵייסְט אַז אִין "חֹמֶר וּלְבֵנִים" אִיז בַּאשְׁטַאנֶען דֶער עִיקָר אוּן דֶער כְּלַל פוּן דֶעם שִׁעְבּוּד, אוּן דֶערְפוּן זַיְינֶען דֶערְנָאךְ אַרוֹיסְגֶעקוּמֶען (בְּדוּגְמַת פְּרָטִים פוּן אַ כְּלַל) דִי כָּל מִינֵי שִׁעְבּוּד פוּן "כָּל עֲבוֹדָתָם".

From this, we can conclude that even later, when the Jews did “all their work,” the fundamental aspect of their labor still involved making bricks.15 This concept is also reflected in the later phases of the narrative,16 for when Pharaoh desired to “make the work difficult for the men”– an event which transpired in the final phases of the exile in Egypt, after Moshe and Aharon had already come to Pharaoh as G‑d’s emissaries and told him to release the people – he sought to accomplish this (not through any other type of work, but) through the task of making bricks. He told the overseers he appointed not to give the Jews any straw for the bricks, and yet to require them to produce the same quantity of bricks in the same amount of time as they had previously.

דֶערְפַאר זֶעט מֶען, אַז אוֹיךְ "לִבְסוֹף" ווֶען דִי אִידְן הָאבְּן שׁוֹין גֶעַארְבֶּעט בַּיי "כָּל עֲבוֹדָתָם", אִיז זֵייעֶר עִיקַר עֲבוֹדָה נָאךְ אַלְץ בַּאשְׁטַאנֶען אִין אוֹיסְאַרְבֶּעטְן לְבֵנִיםד*. ווִי דָאס אִיז מוּכָח פוּן דֶעם ווָאס עֶס ווֶערְט דֶערְצֵיילְט ווַיְיטֶערה: בְּשַׁעַת פַּרְעֹה הָאט גֶעווָאלְט דוּרְכְפִירְן דֶעם "תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים" [ווָאס דָאס אִיז דָאךְ שׁוֹין גֶעווֶען בַּיְים סוֹף פוּן זְמַן גָּלוּת מִצְרַיִם, נָאכְדֶעם ווִי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זַיְינֶען בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גֶעקוּמֶען צוּ פַּרְעֹה אוּן אִים גֶעזָאגט "שַׁלַּח אֶת עַמִּי"], הָאט עֶר דָאס גֶעטָאן (נִיט דוּרְךְ אַן אַנְדֶער סָארְט אַרְבֶּעט, נָאר) דַּוְקָא דוּרְךְ דֶער אַרְבֶּעט פוּן מַאכְן לְבֵנִים (אָנְזָאגְנְדִיק מֶען זָאל זֵיי נִיט גֶעבְּן קֵיין תֶּבֶן פַאר דֶעם, אוּן צוּ דֶער זֶעלְבֶּער צַיְיט זָאל נִיט פֶעלְן פוּן דֶעם פְרִיעֶר-בַּאשְׁטִימְטְן סְכוּם לְבֵנִים).

Moreover, although they also performed other tasks, the Jews’ workday throughout the time of the enslavement was primarily devoted to making bricks. This is evident from the interpretation the Midrash offers17 to the verse,18 “And the Egypt[ians] made the Children of Israel perform backbreaking labor (befarech, בְּפָרֶךְ),” as bepeh rach בְּפֶהרַךְ, “with a soft tongue,”19i.e., with deception. Pharaoh himself took a basket and a rake and made bricks.20 In this manner, he convinced the Jewish people to join him, telling them, “Work together with me today as a favor,” i.e., he asked that they follow his example and make bricks. The Jews fell for his ploy, and worked with him “with all their strength.” When night fell, Pharaoh had the bricks counted and told the Jews, “Produce this amount every day.”

נָאךְ מֶער: אוֹיךְ אִין מֶשֶׁךְ פוּן דֶעם גַאנְצְן זְמַן הַשִּׁעְבּוּד, אִיז זֵייעֶר אַרְבֶּעטְסְטָאג בְּעִיקָר גֶעווֶען פַארְנוּמֶען מִיט אוֹיסְאַרְבֶּעטְן לְבֵנִים (כָאטשׁ זֵיי הָאבְּן אוֹיךְ גֶעטָאן אַנדֶערֶע אַרְבֶּעט). דָאס אִיז מוּכָח דֶערְפוּן ווָאס סְ'ווֶערט גֶעזָאגְט אִין מִדְרָשׁו אוֹיפְן פָּסוּקז "וַיַּעֲבִידוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ – בְּפֶה רַךְ"ח, אַז פַּרְעֹה אַלֵיין הָאט גֶענוּמֶען אַ "סַל וּמַגְרֵפָה" אוּן גֶעמַאכְט לְבֵנִיםט אוּן דוּרְכְדֶעם אַיְינְגֶערֶעדט אִידְן: "עֲשׂוּ עִמִּי הַיּוֹם בְּטוֹבָה", אַז אוֹיךְ זֵיי זָאלְן אִים נָאכְטָאן אוּן מַאכְן לְבֵנִים. הָאבְּן דִי אִידְן גֶעאַרְבֶּעט מִיט אִים "בְּכָל כֹּחָן", אוּן ווֶען סְ'אִיז גֶעקוּמֶען דִי נַאכְט הָאט פַּרְעֹה גֶעהֵייסְן אִיבֶּערְצֵיילְן דִי אוֹיסְגֶעאַרְבֶּעטֶע לְבֵנִים פוּנֶעם טָאג אוּן הָאט זֵיי גֶעזָאגְט "כָּזֶה אַתֶּם מַעֲמִידִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם".

Since every day thereafter they had to produce the same number of bricks they had made on that first day when they had worked “with all their strength” for the entire day, it follows that throughout the later time of their enslavement, the majority of their timeindeed, it could almost be said that their entire time21 – was spent making bricks.22 The other work which they did was carried out during the few extra hours they had at night.23

הַיְינְט ווִיבַּאלְד אַז טָאג-נָאךְ-טָאג הָאבְּן אִידְן דֶערְנָאךְ גֶעדַארְפְט צוּשְׁטֶעלְן דֶעם זֶעלְבְּן סְכוּם לְבֵנִים ווָאס זֵיי הָאבְּן אוֹיסְגֶעאַרְבֶּעט בְּמֶשֶׁךְ פוּן יֶענֶעם גַאנְצְן טָאג ווֶען זֵיי הָאבְּן גֶעאַרְבֶּעט בְּכָל כֹּחָן, אִיז דָאךְ פַארְשְׁטַאנְדִיק אַז אוֹיךְ אִין מֶשֶׁךְ פוּן זֵייעֶר ווַיְיטֶערְדִיקְן זְמַן הַשִּׁעְבּוּד זַיְינֶען זֵיי דֶעם רוֹב הַיּוֹם כְּכֻלּוֹי גֶעווֶען בַּאשֶׁעפְטִיקְט בַּיְים אוֹיסְאַרְבֶּעטְן לְבֵנִיםיא; אוּן דִי אַנְדֶערֶע כָּל מִינֵי עֲבוֹדָה ווָאס זֵיי הָאבְּן גֶעטָאן, אִיז דוּרְכְגֶעפִירְט גֶעווָארְן אִין ווֵיינִיקֶע שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת (אִין דֶער נַאכְט)יב.

Selections from Likkutei Sichos - Shemot (SIE)

Insights into the Weekly Parshah by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

On this basis, we can appreciate why the Torah singles out the Jews’ work “with bricks and mortar.” Even after they were compelled to do “all their work,” their primary occupation was still making bricks.

דֶערְמִיט ווֶערְט גוּט פַארְשְׁטַאנְדִיק ווָאס דִי תּוֹרָה טֵיילְט אוֹיס בַּאזוּנְדֶער דִי אַרְבֶּעט פוּן חֹמֶר וּלְבֵנִים – ווַיְיל אֲפִילוּ דֶערְנָאךְ ווֶען זֵיי הָאבְּן אוֹיךְ גֶעטָאן "כָּל עֲבוֹדָתָם", אִיז אָבֶּער זֵייעֶר עִיקָר בַּאשֶׁעפְטִיקוּנְג נָאךְ אַלְץ גֶעווֶען בַּיְים מַאכְן לְבֵנִים.

What Type of Building Is Being Built?


The reason the fundamental aspect of the Jews’ enslavement24 involved “mortar and bricks” can be explained as follows: As stated on a different occasion at length,25 the explanation of the verses, “And the Egyptians made the Children of Israel perform [backbreaking] labor and they embittered their lives with hard work” refers to the Jews’ spiritual vitality and powers – and the true vitality and powers of the Jewish people stems from holiness26(from their G‑dly soul).27

The Egyptians desired to subjugate this potential and use it to build storage cities for Pharaoh. Instead of the Jews building a dwelling for G‑d – building “the city of our G‑d”28 – they were compelled by those “who caused them aggravation and distress”29 to misuse their holy powers to build a dwelling for kelipah – “storage cities for Pharaoh.”


דֶער בִּיאוּר פוּן דֶעם ווָאס דֶער הוֹיפְּט שִׁעְבּוּדיג אִיז בַּאשְׁטַאנֶען פוּן חֹמֶר וּלְבֵנִים:

שׁוֹין אַמָאל גֶערֶעדט בַּאֲרִיכוּתיד אִין דֶעם פֵּירוּשׁ פוּן "וַיַּעֲבִידוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גו' וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה גו' ", אַז דֶער לֶעבְּן אוּן דִי כּוֹחוֹת פוּן אִידְן, ווָאס זֵייעֶר אֱמֶת'עֶר חַיּוּת אוּן כֹּחוֹת נֶעמֶען זִיךְ פוּן קְדוּשָּׁהטו (נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִיתטז), הָאבְּן דִי מִצְרִיִּים אוֹיסְגֶענוּצְט אוֹיף צוּ בּוֹיעֶן דִי עָרֵי מִסְכְּנוֹת – לְפַרְעֹה. אַנְשְׁטָאט דֶעם ווָאס אִידְן דַארְפְן זִיךְ פַארְנֶעמֶען מִיט אוֹיפְמַאכְן אַ דִירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ, בּוֹיעֶן דֶעם "עִיר אֱלֹקֵינוּ"יז, זַיְינֶען זֵיי גֶעצְוואוּנְגֶען גֶעווָארְן פוּן דִי ווָאס זַיְינֶען זֵייעֶרֶע מְצֵירִיםיח וּמְעִיקִים צוּ פַארְווֶענְדְן דִי הֵיילִיקֶע כֹּחוֹת צוּ אוֹיפְשְׁטֶעלְן אַ דִירָה פַאר קְלִיפָּה רַחֲמָנָא לִיצְלָן, "עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה".

The sages of Kabbalah state,30 “One corresponds to the other,” “The city of our G‑d” is built from stone (just as a city is built from many houses, and the houses are built from stone31for the fundamental strength of a house depends on the stones with which it is built).32 The cities of kelipah in Egypt, by contrast, were built from bricks (for kelipah copies holiness just as a monkey mimics man).33And thus the essential enslavement of the Jewish people involved making bricks, for “they used bricks in place of stones,”34 as the building blocks for the Egyptian cities.

אוּן "זֶה לְעֻמַּת זֶה": כְּשֵׁם ווִי דֶער "עִיר אֱלֹקֵינוּ" ווֶערְט "גֶעבּוֹיט" פוּן אֲבָנִים (עַל דֶּרֶךְ דוּגְמָא ווִי אַ שְׁטָאט בַּאשְׁטֵייט פוּן רִיבּוּי בָּתִּים אוּן אַ בַּיִת ווֶערְט גֶעבּוֹיט פוּן שְׁטֵיינֶעריט – עִיקָרוֹ וְתָקְפּוֹ שֶׁל בַּיִת זַיְינֶען דִי אֲבָנִים ווָאס אִין אִיםכ (– אַזוֹי אִיז אוֹיךְ, לְהַבְדִּיל, גֶעווֶען בַּיי דִי עָרִים דִּקְלִיפָּה אִין מִצְרַיִם (ווָארוּם קְלִיפָּה ווִיל זִיךְ גְלַיְיכְן צוּ קְדוּשָּׁה – כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָםכא): דֶער עִיקָר הַשִּׁעְבּוּד פוּן דִי אִידְן אִיז גֶעווֶען צוּ אוֹיסְאַרְבֶּעטְן דִי צִיגְל (וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶןכב), דִי שְׁטֵיינֶער, פַאר דִי מִצְרַיִם-שְׁטֶעט.

On this basis, we can understand why “mortar and bricks” constituted the general category of “all of their work” (as mentioned above, sec. 1). The inner meaning of every act that a person performs is building, creating a structure that is constituted primarily of stones. When one performs a positive act – whether it be a mitzvah or an activity that is neither commanded nor forbidden, but is carried out “for the sake of Heaven”35 or in a manner which fulfills the charge,36 “Know Him in all your ways” – he adds a stone to the building of holiness. And when he performs an undesirable act, he adds a brick to the building of kelipah. The different nature of the activities is expressed in the type of building, but on an apparent level, there is a common factor shared by all these activities – they are all building. Positive activities are building Jerusalem, while negative activities are building Tzur.37

אוּן דֶערְמִיט אִיז מְבוּאָר ווָאס דִי עֲבוֹדָה "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים" שְׁטֶעלט מִיט זִיךְ אוֹיךְ פָאר דֶעם כְּלַל פוּן "כָּל עֲבוֹדָתָם" (כַּנַּ"ל סְעִיף א'), ווָארוּם יֶעדֶער אַרְבֶּעט אוּן פְּעוּלָּה ווָאס מֶען זָאל נִיט טָאן, אִיז תּוֹכְנָהּ הַפְּנִימִי – בּוֹיעֶן אַ "הוֹיז", ווָאס אַ הוֹיז בַּאשְׁטֵייט הוֹיפְּטְזֶעכְלֶעךְ פוּן אֲבָנִים כַּנַּ"ל: בְּשַׁעַת מֶען טוּט אַ דָבָר טוֹב, צִי דָאס אִיז אַ מִצְוָה, צִי דָאס אִיז עֲשִׂיַּית דִּבְרֵי הָרְשׁוּת לְשֵׁם שָׁמַיִם אָדֶער אִין אוֹפֶן פוּן "(בְּכָל דְּרָכֶיךָ) דָעֵהוּ"כג, אִיז מֶען דֶערְמִיט מוֹסִיף אַ שְׁטֵיין אִין דֶעם בִּנְיָן פוּן קְדוּשָּׁה; אוּן בְּשַׁעַת מֶען טוּט אַ דָבָר לֹא-טוֹב, אִיז מֶען דוּרְכְדֶעם מוֹסִיף אַ צִיגְל אִין דֶעם בִּנְיָן דִּקְלִיפָּה. דִי פַארְשִׁידְנְקַיְיט פוּן דִי פְּעוּלּוֹת אוּן עֲבוֹדוֹת דְרִיקְט זִיךְ אוֹיס אִין דֶעם תּוֹכֶן הַבִּנְיָן, אָבֶּער בְּחִיצוֹנִיּוּת, הָאבְּן דִי אַלֶע פְּעוּלּוֹת אַ צַד הַשָּׁוֶה – בִּנְיָן (פְּעוּלּוֹת טוֹבוֹת – בִּנְיַן יְרוּשָׁלַיִם; פְּעוּלּוֹת לֹא טוֹבוֹת – בִּנְיַן צוֹרכד).

Reaching the Lowest Depths


Within building materials themselves, there are two categories: stones that are created by G‑d and bricks that are fashioned by man.38 The work performed by the Jews in Egypt entailed primarily making bricks rather than using stones.


אִין שְׁטֵיינֶער גוּפָא, ווָאס מִיט זֵיי ווֶערְט בְּעִיקָר אוֹיפְגֶעשְׁטֶעלְט דֶער בִּנְיָן, זַיְינֶען פַארַאן צְווֵיי סָארְטְן: אֲבָנִים ווָאס זַיְינֶען אַ בְּרִיאָה בִּידֵי שָׁמַיִם; אוּן לְבֵנִים ווָאס ווֶערְן אוֹיסְגֶעאַרְבֶּעט פוּן מֶענְטשְׁןכה. אוּן דִי אַרְבֶּעט פוּן אִידְן אִין מִצְרַיִם אִיז בַּאשְׁטַאנֶען (נִיט אִין אֲבָנִים, נָאר) אִין מַאכְן לְבֵנִים.

What is the difference between stones and bricks? Stones are created by G‑d and allude to a high level of holiness.39 Therefore, as an initial preference,40 the Beis HaMikdash should be built from stone, and Eretz Yisrael is praised41 as “a land whose stones are iron.”

Bricks are man-made objects that, by contrast, refer to activities which are reshus, neither commanded nor forbidden,42but whose outcome – whether holiness or the opposite – depends on man’s intention.

ווָאס אִיז דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן אֲבָנִים אוּן לְבֵנִים? "אֲבָנִים", זַייְעֶנְדִיק אַ בְּרִיאָה בִּידֵי שָׁמַיִם, זַיְינֶען מְרַמֵּז אוֹיף אַ הוֹיכֶער מַדְרֵיגָה פוּן קְדוּשָּׁהכו. דֶערִיבֶּער הָאט מֶען דֶעם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גֶעדַארְפְט בּוֹיעֶן (לְכַתְּחִלָּה) פוּן אֲבָנִיםכז, אוּן אוֹיךְ אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אִין אַלְגֶעמֵיין ווֶערְט אָנְגֶערוּפְן "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל"כח. לְבֵנִים אָבֶּער ווֶערְן גֶעשַׁאפְן דוּרְךְ מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם, זֵיי זַיְינֶען מְרַמֵּז אוֹיף רְשׁוּתכט אוּן עֶס הֵיינְגְט אָפּ פוּן דֶעם מֶענְטשְׁן ווָאס דֶערְפוּן ווֶעט ווֶערְן: קְדוּשָּׁה, אָדֶער דֶער הֵיפֶּךְ,

[For this reason, we find that the prohibition against prostrating oneself with outstretched hands and legs applies only when done on a stone floor, and not on a brick floor.43 The rationale for the prohibition is that an activity – prostration – which resembles an activity performed in the Beis HaMikdash44 should not be performed outside of the Beis HaMikdash. Since bricks do not allude to any element of holiness, prostrating oneself on a brick floor does not resemble the service of prostration performed in the Beis HaMikdash.]

[ווָאס דֶערְפַאר גֶעפִינְט מֶען, אַז דֶער אִיסּוּר פוּן הִשְׁתַּחֲוָיָה בְּפִישּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם אִיז גִילְטִיק דַוְקָא בַּיי רִצְפַּת אֲבָנִים אוּן נִיט בַּיי רִצְפַּת לְבֵנִיםל – ווַיְיל דֶער דָאזִיקֶער אִיסּוּר אִיז מִצַּד דֶעם טַעַם ווָאס אִין אַן אַנְדֶער אָרְט טָאר נִיט גֶעטָאן ווֶערְן אַ זַאךְ ווָאס אִיז בְּדוּגְמָא צוּ דֶעם ווָאס מְ'טוּט אִין בֵּית הַמִּקְדָּשׁלא – הִשְׁתַּחֲוָיָה, אוּן ווִיבַּאלְד אַז לְבֵנִים מִצַּד עַצְמָם פַארְמָאגְן נִיט קֵיין אָנְדַיְיט אוֹיף אַן עִנְיָן פוּן קְדוּשָּׁה, אִיז דֶערִיבֶּער דִי הִשְׁתַּחֲוָיָה אוֹיף רִצְפַּת לְבֵנִים נִיט קֵיין דּוּגְמָא צוּ דֶער עֲבוֹדַת הַהִשְׁתַּחֲוָיָה אִין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ];

Indeed, bricks have (the potential to be used for) the opposite of holiness.45Thus, when the Talmudspeaks about designating an article for pagan worship,46it gives as an example,47 “He erected a brick.”48A similar concept is reflected in Rashi’s commentary,49explaining why the Tower of Bavel was built with bricks, “For there are no stones in Bavel, as it is a valley.” Bavel (and any valley)50 is a low place, alluding to a setting where Divine light is concealed, a place of darkness. Indeed, even when Torah is studied in Bavel, there is an element of concealment. Thus, our Sages applied the phrase,51 “He has made me dwell in darkness,” to the Talmud Bavli.52Therefore, the level of stones, a creation of Heaven, is not relevant to Bavel.

לְבֵנִים הָאבְּן אִין זִיךְ אוֹיךְ (אַן אֶפְשָׁרִיּוּת אוֹיף) הֵיפֶּךְ הַקְּדוּשָּׁהלב, ווִי דִי גְמָרָאלג זָאגְט בַּנּוֹגֵעַ עֲבוֹדָה זָרָהלד "זָקַף לְבֵנָה"לה.

אוּן דָאס אִיז דִי הַסְבָּרָה ווָאס רַשִׁ"ילו זָאגְט "שֶׁאֵין אֲבָנִים בְּבָבֶל, שֶׁהִיא בִּקְעָה" – ווַיְיל בָּבֶל (וּבִכְלַל אַ "בִּקְעָה"לז) אִיז נִידֶערִיק – אַן אָרְט פוּן הֶעְלֵם הָאוֹר אֱלֹקִי, פוּן חֹשֶׁךְ, בִּיז אַז אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ דֶער תּוֹרָה ווִי זִי אִיז אִין בָּבֶל זָאגְן חַזַ"ללח: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי – זֶה תַּלְמוּד בַּבְלִי". דֶערִיבֶּער אִיז דָארְטְן נִיט שַׁיָּיךְ דִי מַדְרֵיגָה פוּן "אֲבָנִים" ווָאס בְּרִיאָתָם בִּידֵי שָׁמַיִם.

Tapping the Inner Power of a Jewish Soul


Based on the above, one could offer the following explanation why the arduous labor the Jews had to perform in Egypt concerned bricks and not stones. Since the purpose of their work was to build “storage cities for Pharaoh,” the very opposite of “the city of our G‑d,” the building could not be done with stones which reflect the realm of holiness. Instead, bricks – which are appropriate for “cities for Pharaoh” – were used.


עַל פִּי זֶה ווָאלְט מֶען גֶעקֶענְט מַסְבִּיר זַיְין דֶעם טַעַם פַארְווָאס דִי עֲבוֹדָה קָשָׁה פוּן דִי אִידְן אִין מִצְרַיִם אִיז גֶעווֶען בַּיי לְבֵנִים – אוּן נִיט בַּיי אֲבָנִים – ווָארוּם הֱיוֹת דֶער צְווֶעק דֶערְפוּן אִיז גֶעווֶען צוּ בּוֹיעֶן "עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה" (הֵיפֶּךְ פוּן "עִיר אֱלֹקֵינוּ", כַּנַּ"ל), אִיז דֶערְפַאר אוֹיךְ דֶער בִּנְיָן זֵייעֶרֶער בַּאשְׁטַאנֶען נִיט פוּן "אֲבָנִים" ווָאס דַיְיטְן אָן אוֹיף קְדוּשָּׁה, נָאר פוּן "לְבֵנִים" ווֶעלְכֶע זַיְינֶען בְּהֶתְאֵם צוּ "עָרֵי פַרְעֹה".

However, this explanation is insufficient. For, as explained above, the intent of the Egyptians was to use the power and vitality of holiness the Jews possessed to build the cities of kelipah, as indicated by the verse, “And Egypt enslaved the Children of Israel... and they embittered their lives.53 Thus, it would seem appropriate that they would have sought (indeed, with heightened intensity)54 to use stones for their cities, for this would have enabled them to benefit and derive nurture from the holiness contained in the stones which are created by G‑d.55

אָבֶּער אִין אֱמֶת'ן אִיז דֶער בִּיאוּר נִיט מַסְפִּיק: ווִיבַּאלְד אַז דִי כַּוָּנָה פוּן דִי מִצְרִיִּים אִיז גֶעווֶען צוּ אוֹיסְנוּצְן אִין דֶער בּוֹיאוּנְג פוּן עָרִים דִּקְלִיפָּה דַוְקָא – דִי כֹּחוֹת אוּן חַיּוּת פוּן קְדוּשָּׁה (ווִי דֶער פָּסוּק אִיז עֶס מַדְגִּישׁ: "וַיַּעֲבִידוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גו' וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם גו' ", כַּנַּ"ל תְּחִלַּת סְעִיף ב'), הָאבְּן זֵיי דָאךְ לִכְאוֹרָה גֶעדַארְפְט זוּכְן אוֹיךְ (וְאַדְּרַבָּה – בְּיֶתֶר שְׂאֵתלט) דֶעם אוֹיסְנוּץ פוּן אֲבָנִים פַאר זֵייעֶרֶע עָרִים, בִּכְדֵי זֵיי זָאלְן קֶענֶען גֶענִיסְן אוּן הָאבְּן אַ יְנִיקָה אוֹיךְ פוּן דֶער קְדוּשָּׁה פוּן דִי עִנְיָנִים שֶׁבְּרִיאָתָם בִּידֵי שָׁמַיִםמ.

Therefore, we must say that the opposite is true. Despite the great positive virtue contained within stones, bricks must contain an even greater quality. And because of that greater quality, the Egyptians strove so powerfully to make the Jews work (as their highest priority and for the majority of their time) with bricks. Their intent was to introduce into the realm of kelipah the high spiritual level associated with bricks.

מוּז מֶען זָאגְן, אַז אַדְּרַבָּה: נִיט גֶעקוּקְט אוֹיף דֶעם גּוֹדֶל הָעִילּוּי אִין דֶער בְּחִינָה פוּן אֲבָנִים, הָאבְּן דִי לְבֵנִים אִין זִיךְ נָאךְ אַ הֶעכֶערֶע מַעֲלָה. אוּן טַאקֶע צוּלִיבּ אָט דֶער מַעֲלָה הָאבְּן זִיךְ דִי מִצְרִיִּים אַזוֹי שְׁטַארק בַּאמִיט צוּ בַּאשֶׁעפְטִיקְן דִי אִידְן (הוֹיפְּטְזֶעכְלֶעךְ אוּן דִי מֶערְסְטֶע צַיְיט) דַוְקָא בַּיי לְבֵנִים, בִּכְדֵי אַרַיְינְצוּקְרִיגְן אִין רְשׁוּת הַקְּלִיפָּה אוֹיךְ דִי הוֹיכֶע מַדְרֵיגָה ווָאס אִיז אִין "לְבֵנִים".

To Reach the Depths


On the surface, it is possible to explain that the advantage possessed by bricks over stone (which is why the Egyptians desired to have the “storage cities for Pharaoh” built from bricks) is that their level is lower.


לִכְאוֹרָה ווָאלְט מֶען גֶעקֶענְט מְבַאֵר זַיְין, אַז דִי מַעֲלָה ווָאס אִיז פַארַאן אִין דִי נִידֶערִיקֶע "לְבֵנִים" לְגַבֵּי דִי הֶעכֶערֶע "אֲבָנִים" (ווָאס צוּלִיב אָט דֶער מַעֲלָה הָאבְּן דִי מִצְרִיִּים גֶעווָאלְט בּוֹיעֶן דִי "עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה" דַוְקָא פוּן "לְבֵנִים") – בַּאשְׁטֵייט טַאקֶע אִין זֵייעֶר נִידֶערִיקַיְיט:

As is well known, “The Holy One, blessed be He, desired that He (blessed be He)56 have a dwelling in the lower realms.”57 As the Alter Rebbe (whose yahrzeit falls on the 24th of Teves58) emphasizes,59 this refers to our material world, for “there is no lower level below it.” Thus, the lower the level that becomes a dwelling for G‑d, the deeper and more consummate is the fulfillment of His will and intent. Thus, building “the city of G‑d” with bricks, which are on a lower level, fulfills G‑d’s intent more than building it with stones.60

סְ'אִיז דָאךְ יָדוּעַמא, אַז "נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לוֹ (יִתְבָּרֵךְמב) דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" – אוּן ווִי דֶער אַלְטֶער רֶבִּי (דֶער בַּעַל הַהִילוּלָא פוּן כ"ד טֵבֵתמג) אִיז מַדְגִּישׁמד "שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ" – דָאס הֵייסְט אַז ווָאס מֶער תַּחְתּוֹן עֶס אִיז דִי בְּחִינָה ווָאס ווֶערְט אַ "דִירָה" צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן, אַלְץ מֶער אוּן טִיפֶער ווֶערְט אוֹיסְגֶעפִירְט זַיְין רָצוֹן אוּן כַּוָּנָה. קוּמְט דָאךְ אוֹיס, אַז בְּשַׁעַת מֶען בּוֹיט דֶעם "עִיר אֱלֹקֵינוּ" פוּן "לְבֵנִים" ווָאס זַיְינֶען נִידֶערִיקֶער, פִירְט מֶען דוּרְךְ דִי כַּוָּנָה פוּן "דִירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" מֶער ווִי ווֶען מֶען טוּט דָאס דוּרְךְ "אֲבָנִים"מה.

To cite a parallel:

The Beis HaMikdash possesses an advantage over the Sanctuary which accompanied the Jews in the desert. The Sanctuary was a temporary dwelling for G‑d61 and was built primarily from (boards of) cedar, i.e., from products of the plant kingdom. The Beis HaMikdash, by contrast, is G‑d’s permanent dwelling62 and was built primarily from stone,63 inanimate matter from the mineral kingdom, which is lower64 than the plant kingdom.65

אוּן בְּדוּגְמָא ווִי בַּיי דֶער מַעֲלָה פוּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לְגַבֵּי דֶעם מִשְׁכָּן: אַז דֶער מִשְׁכָּן, ווָאס אִיז גֶעווֶען אַ "דִּירַת עֲרַאי" צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְןמו, אִיז בְּעִיקָר גֶעווֶען גֶעבּוֹיט פוּן (קְרָשִׁים) אֲרָזִים – צוֹמֵחַ, אוּן דֶער בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, ווָאס אִיז גֶעווֶען אַ "דִּירַת קֶבַע" שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּאמז, אִיז גֶעווֶען גֶעבּוֹיט בְּעִיקָר פוּן אֲבָנִיםמחדּוֹמֵם, ווָאס אִיז נִידֶערִיקֶערמט פוּן סוּג הַצּוֹמֵחַנ.

In truth, however, this explanation is not sufficient. The Egyptians desired that the loftiest potential possessed by the realm of holiness go to waste within kelipah. Accordingly,if they were aware of the lofty quality that bricks possess and that it would be fitting to build “the city of our G‑d” from bricks to fulfill G‑d’s intent for a dwelling in the lower worlds in a more consummate manner, they should have tried to use this quality for their benefit. They should have desired that the cities for Pharaoh, the cities of kelipah, be built by the Jews using bricks. It does not seem appropriate, however, for them to have endeavored to force the Jews to make bricks.

The fact that the Egyptians did compel the Jews to perform that activity – indeed, the fundamental element of the Jews’ enslavement was directed toward that end66 – indicates that making bricks expresses the consummate potential embedded within the Jews’ service. (For that reason – so that they could derive nurture from the lofty spiritual energies given expression through that activity – the Egyptians insisted that the Jews make the bricks for Pharaoh’s cities.)

אִין אֱמֶת'ן אָבֶּער, אִיז דֶער הֶסְבֵּר נִיט גֶענוּגְנְדִיק: אוֹיבּ מִצַּד דֶעם עִילּוּי הַנַּ"ל ווָאס אִיז דָא אִין לְבֵנִים (אַז ווֶען דֶער "עִיר אֱלֹקֵינוּ" ווֶערְט גֶעבּוֹיט פוּן זֵיי ווֶערְט דוּרְכְגֶעפִירְט דִי כַּוָּנָה פוּן "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" בְּאוֹפֶן יוֹתֵר נַעֲלֶה),

– הָאבְּן דִי מִצְרִיִּים (זוּכְנְדִיק דִי הֶעכְסְטֶע עִנְיָנִים אִין קְדוּשָּׁה צוּ פַארְווֶענְדְן אִין קְלִיפָּה, לְהַבְדִּיל) בְּלוֹיז גֶעדַארְפְט ווֶעלְן אַז דִי בּוֹיאוּנְג פוּן דִי עָרֵי פַרְעֹה, עָרִים דִּקְלִיפָּה, זָאל גֶעטָאן ווֶערְן (דוּרְךְ אִידְן אוּן) פוּן לְבֵנִים; אָבֶּער נִיט לֵייגְן הִשְׁתַּדְּלוּת אַז אוֹיךְ דָאס אוֹיסְאַרְבֶּעטְן פוּן דִי "לְבֵנִים" זָאל זַיְין דוּרְךְ אִידְן. ווִיבַּאלְד אַז דִי מִצְרִיִּים הָאבְּן גֶעצְוואוּנְגֶען דִי אִידְן צוּ מַאכְן דִי לְבֵנִים – וְאַדְּרַבָּה: דֶער עִיקָר פוּן דֶעם "וַיַּעֲבִידוּ" אִיז גֶעווֶען אִין עֲשִׂיַּת לְבֵנִיםנא, אִיז דֶערְפוּן מַשְׁמַע אַז אִין דֶעם דְרִיקְט זִיךְ טַאקֶע אוֹיס דֶער תַּכְלִית הָעִילּוּי (אוּן דֶערְפַאר הָאבְּן זִיךְ דִי מִצְרִיִּים אַזוֹי פַארְלֵייגְט אוֹיף דֶעם אַז אִידְן זָאלְן "מַאכְן לְבֵנִים" פַאר עָרֵי פַרְעֹה, בִּכְדֵי צוּ הָאבְּן אַ יְנִיקָה פוּן אָט דֶעם עִנְיָן נַעֲלָה ווָאס טוּט זִיךְ אוֹיף דוּרְךְ "עֲשִׂיַּת לְבֵנִים").

Plants and Stone


The nature of the lofty energies expressed by making bricks can be understood through the preface of a more detailed explanation of the difference between the Sanctuary and the Beis HaMikdash mentioned above. The Sanctuary was made primarily from products of the plant kingdom, while the Beis HaMikdash was built from stone, inanimate matter of the mineral kingdom.


בִּכְדֵי צוּ פַארְשְׁטֵיין אָט דֶעם עִילּוּי אִין עֲשִׂיַּת לְבֵנִים, פָאדֶערְט זִיךְ פְרִיעֶר צוּ מְבַאֵר זַיְין גְרִינְטְלֶעכֶער דֶעם חִילּוּק הַנַּ"ל צְווִישְׁן דֶעם מִשְׁכָּן אוּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – ווָאס דֶער מִשְׁכָּן אִיז גֶעווֶען גֶעבּוֹיט בְּעִיקָר פוּן צוֹמֵחַ, אוּן דֶער בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – פוּן דּוֹמֵם.

Were the Sanctuary not to have included inanimate matter at all, one could simply say that it had not brought about a dwelling in the lower worlds. G‑d’s dwelling would not have encompassed the realm of inanimate matter, the lowest rung possible (and that would not have been achieved until the building of the Beis HaMikdash). In truth, however, the Sanctuary also included inanimate matter, for the Sanctuary had an earthen floor. That earth was an integral element of the Sanctuary as a whole; it was also included in the dwelling for G‑d’s presence, as evident from the verse,67 “And the priest will take from the earth on the floor of the Sanctuary.”

ווֶען דֶער מִשְׁכָּן ווָאלְט אִין זִיךְ אִינְגַאנְצְן נִיט גֶעהַאט דֶעם סוּג הַדּוֹמֵם, ווָאלְט מֶען דָאס גֶעקֶענְט פַארְשְׁטֵיין בְּפַשְׁטוּת – אַז אִין אִים הָאט זִיךְ נָאךְ אִיבֶּערְהוֹיפְּט נִיט אוֹיפְגֶעטָאן דִי "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" אִין דֶעם דּוֹמֵם ווָאס "אֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ" (אוּן דָאס הָאט זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן עֶרְשְׁט אִין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ). דֶער אֱמֶת אִיז דָאךְ אָבֶּער, אַז אוֹיךְ דֶער סוּג הַדּוֹמֵם אִיז גֶעווֶען אַ טֵייל פוּן מִשְׁכָּן; דֶער קַרְקַע הַמִּשְׁכָּן אִיז גֶעווֶען פוּן עָפָר, אוּן פּוּנְקְט ווִי אִין מִשְׁכָּן בִּכְלַל, אַזוֹי אוֹיךְ דָארְט, אִין דֶעם קַרְקַע הַמִּשְׁכָּן, הָאט זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן דֶער "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". – ווִי פַארְשְׁטַאנְדִיק אוֹיךְ פוּן דֶעם פְּסַק דִּין "וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן"נב,

As such, since in the Sanctuary, G‑dliness was also drawn down to a level below which there was none, why was the Sanctuary built from products of the plant kingdom instead of inanimate matter as was the Beis HaMikdash?

אוּן ווִיבַּאלְד אַזוֹי, אַז אוֹיךְ אִין מִשְׁכָּן אִיז גֶעווֶען הַמְשָׁכַת אֱלֹקוּת אִין אַזַא תַּחְתּוֹן "שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ", פַארְווָאס אִיז עֶר טַאקֶע גֶעווֶען גֶעבּוֹיט פוּן "צוֹמֵחַ" אוּן נִיט ווִי דֶער בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – פוּן "דּוֹמֵם"?

What a Recipient Gives


The above concepts can be explained as follows: The lofty achievement of drawing down G‑dliness into the lower realms has two manners of expression:


נָאר דֶער בִּיאוּר אוֹיף דֶעם אִיז:

אָט דֶער עִילּוּי ווָאס טוּט זִיךְ אוֹיף דוּרְךְ הַמְשָׁכַת אֱלֹקוּת לְמַטָּה, בַּתַּחְתּוֹנִים, דְרִיקְט זִיךְ אוֹיס אוֹיף צְווֵיי אוֹפַנִּים:

a) Drawing G‑dly light into the lowest realms expresses its unlimited power, that His light is infinite and cannot be confined. It shines forth and illuminates even the lowest possible form of existence. (Were, by contrast, the light to be at all limited, it would not be able to extend that low.) To cite a parallel in the human realm: a generous person. The greater his quality of generosity, the further he extends it, reaching out to people on lower levels. Avraham our Patriarch can be cited as a paradigm. His quality of kindness was so unbounded68 that he granted beneficence to Arabs who bowed down to the dust on their feet.69

א) דוּרְךְ אַזַא הַמְשָׁכָה זָאגְט זִיךְ אַרוֹיס דֶער תּוֹקֶף בִּלְתִּי מוּגְבָּל פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְנְס אוֹר, אַז עֶר אִיז "אֵין סוֹף" – עֶר הָאט אוֹיף זִיךְ נִיט קֵיין שׁוּם הַגְבָּלוֹת, בִּיז עֶר ווֶערְט נִתְפַּשֵּׁט אוּן אִיז מֵאִיר אוֹיךְ אִין דֶעם סוּג הַיּוֹתֵר תַּחְתּוֹן (ווָארוּם ווֶען דֶער אוֹר ווָאלְט גֶעהַאט אוֹיף זִיךְ ווֶעלְכֶע-סְ'אִיז הַגְבָּלוֹת, ווָאלְט עֶר נִיט קֶענֶען דֶערְגְרֵייכְן אַזוֹי נִידֶערִיק).

[וּבְדוּגְמָא ווִי דָאס אִיז בַּיי אַן אִישׁ הַחֶסֶד: ווָאס גְרֶעסֶער זַיְין חֶסֶד אִיז, דֶערְגְרֵייכְט זַיְין פְּעוּלַּת הַטּוֹב צוּ אַלְץ נִידֶערִיקֶערֶע מֶענְטשְׁן. אוּן ווִי מֶען זֶעט בַּיי אַבְרָהָם אָבִינוּ, ווָאס זַיְין מִדַּת הַחֶסֶד אִיז גֶעווֶען בְּלִי גְבוּלנג, הָאט עֶר מַשְׁפִּיעַ גֶעווֶען אֲפִילוּ צוּ א) עַרְבִיִּים ב) שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ (אוּן צוּ ווָאס) ג) לְאָבָק שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלֵיהֶםנד].

b) When G‑dliness is drawn down into the lower worlds, the beings of those realms appreciate G‑d’s greatness. This expresses (not only the unlimited nature of the light, that it can be extended down into the lowest levels, but also) the truth of G‑dliness, that even created beings on a low spiritual plane (who are not G‑dly) also recognize Him.70

ב) דוּרְךְ דֶעם, ווָאס דוּרְךְ אָט דֶער הַמְשָׁכָה ווֶערְט גְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ דֶערְקֶענְט "בַּתַּחְתּוֹנִים", דְרִיקְט זִיךְ אוֹיס (נִיט בְּלוֹיז דִי אוּמְבַּאגְרֶענִיצְטְקַיְיט פוּן דֶעם אוֹר, ווָאס עֶר דֶערְגְרֵייכְט אוֹיךְ לְמַטָּה, נָאר אוֹיךְ) דִי אֱמֶת'קַיְיט פוּן אֱלֹקוּת, דֶערְמִיט ווָאס אוֹיךְ דֶער מַטָּה, נִבְרָאִים תַּחְתּוֹנִים (ווָאס זַיְינֶען נִיט אֱלֹקוּת) הָאבְּן אִין אִים אַ הַכָּרָהנה.

This new development, that created beings should recognize G‑dliness, is a far greater breakthrough – and, therefore, represents a loftier level – than the extension of G‑dliness to this material plane. For in this motif, the truth of G‑dliness is expressed so powerfully that even an entity other than G‑d recognizes the truth. To borrow an expression coined by Ralbag,71 “The unique dimension of truth is that accord is reflected from every side.”72

אוּן דֶער אוֹיפְטוּ אַז נִבְרָאִים זַיְינֶען מַכִּיר אֱלֹקוּת, שְׁטֶעלְט מִיט זִיךְ פָאר אַ פִיל גְרֶעסֶערְן (חִידּוּשׁ וּבְמֵילָא –) מַעֲלָה ווִי דָאס ווָאס דֶער אוֹר אֱלֹקִי דֶערְגְרֵייכְט אוֹיךְ לְמַטָּה. ווָארוּם דָא ווֶערְט אֲמִיתִּיּוּת הָאֱלֹקוּת בַּאווִיזְן אוֹיף אַזוֹי פִיל, אַז אוֹיךְ אַ זוּלַת דֶערְזֶעט אוּן אַנֶערְקֶענְט דֶעם אֱמֶת. וְעַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁכָּתַב הָרַלְבַּ"גנו: וְזֶה מִסְּגֻלַּת הָאֱמֶת שֶׁהוּא מַסְכִּים לְעַצְמוֹ מִכָּל צַד.

Since we are speaking about a recognition of the truth of G‑dliness on the part of creations within our material frame of reference, it is clear that this recognition is achieved fundamentally and in the most consummate manner by developing an awareness of G‑dliness from proofs derived from the nature of the creation itself (following the motif of haalaah milmatah limaalah, rising upward from below). This demonstrates how the lowly creation itself reflects the truth of G‑dliness. Nevertheless, even when a created being’s awareness results from a revelation of G‑dly light from Above73 – in which instance the awareness has not permeated the created being’s own conceptual framework as powerfully as when he comes to the realization on his own – there is still an advantage to the fact that G‑d’s light is appreciated and His truth recognized over the revelation of the light itself,74 for the acceptance of the influence from Above points to a higher and deeper level than the imparting of the influence.75 To express this concept using the terminology of Kabbalah and Chassidus,76 “The source of the keilim (the receptacles of Divine light) is higher than the source of the light.”

אוּן ווִיבַּאלְד עֶס רֶעדט זִיךְ ווֶעגְן אַ הַכָּרָה אִין דֶער אֱמֶת'קַיְיט פוּן אֱלֹקוּת מִצַּד דִי נִבְרָאִים לְמַטָּה, אִיז בָּרוּר, אַז דָאס ווֶערְט בְּעִיקָר וּבְאוֹפֶן נַעֲלֶה דֶערְגְרֵייכְט דוּרְךְ רַאְיוֹת פוּן עִנְיָנֵי הַבְּרִיאָה (מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה), אַז דִי בְּרִיאָה תַּחְתּוֹנָה גוּפָא בַּאווַיְיזְט דֶעם אֱמֶת פוּן אֱלֹקוּת. אָבֶּער אוֹיךְ דַאן ווֶען דִי הַכָּרָה קוּמְט מִצַּד דֶעם גִּילּוּי פוּן דֶעם אוֹר אֱלֹקִי מִלְמַעְלָה צוּ דִי נִבְרָאִים – ווָאס דַאן אִיז דִי הַכָּרָה נִיט אַזוֹי שְׁטַארְק אוּן דוּרְכְדְרִינְגֶענְדִיק – אִיז דָאךְ, אִין דֶעם ווָאס זֵיי זַיְינֶען מְקַבֵּל דֶעם אוֹר אוּן בַּאנֶעמֶען דֶעם אֱמֶת אֱלֹקִי, פַארַאן אַ גְרֶעסֶערֶע מַעֲלָה ווִי אִין עֶצֶם הַגִּילּוּי פוּן דֶעם אוֹר פַאר זִיךְ. ווָארוּם קַבָּלַת הַהַשְׁפָּעָה אִיז טִיפֶער פוּן דֶער הַשְׁפָּעָה גוּפָאנז, וּבִלְשׁוֹן הַקַּבָּלָה וְהַחֲסִידוּת: דֶער שֹׁרֶשׁ הַכֵּלִים אִיז הֶעכֶער ווִי דֶער שֹׁרֶשׁ הָאוֹר.

This concept can also be illustrated by an analogy of a generous person.77 His desire to do good for others comes (not only because of the recipient’s lack, that he is in need of the giver’s generosity, but also) as a result of his own nature. Since he is a generous person, that nature seeks expression in giving and doing good for others.

[אוּן אוֹיךְ אוֹיף דֶעם אִיז דָא דִי דוּגְמָא פוּן אִישׁ הַחֶסֶדנח – זַיְין רָצוֹן צוּ טָאן טוֹב מִיט אַנְדֶערֶע מֶענְטשְׁן קוּמְט (נִיט בְּלוֹיז מֵחֲמַת דֶער נוֹיטְווֶענְדִיקַיְיט פוּן יֶענֶע ווָאס דַארְפְן אָנְקוּמֶען צוּ זַיְין פְּעוּלַּת הַטּוֹב, נָאר אוֹיךְ) מִצַּד זַיְין טֶבַע: ווִיבַּאלְד עֶר אִיז אַן אִישׁ הַטּוֹב, מָאנְט זִיךְ בַּיי אִים, פוּן דֶער נַאטוּר, צוּ מַשְׁפִּיעַ זַיְין אוּן מֵטִיב זַיְין.

To cite an example: When Avraham our Patriarch had no guests to whom to dispense kindness, it caused him pain.78 Since he was in essence a generous person, his nature compelled him to do good.79 Therefore, just as the expression of his nature through doing good brought him pleasure, when his attribute of kindness could not be expressed, he was pained.

אוּן ווִי מֶען גֶעפִינְט בַּיי אַבְרָהָם אָבִינוּ, אַז בְּשַׁעַת עֶר הָאט נִיט גֶעהַאט קֵיין אוֹרְחִים ווֶעמֶען צוּ מַשְׁפִּיַע זַיְין חֲסָדִים, הָאט עֶר דֶערְפוּן גֶעהַאט צַעַרנט. ווַיְיל זַיְיעֶנְדִיק בְּעֶצֶם אַ אִישׁ הַחֶסֶד, הָאט דָאס זִיךְ בַּיי אִים גֶעפָאדֶערְט מִצַּד זַיְין טֶבַעס; אוּן דֶערִיבֶּער, אִיז כְּשֵׁם ווִי דֶער גִּילּוּי פוּן זַיְין טֶבַע בְּהַשְׁפָּעַת הַטּוֹב הָאט אִים פַארְשַׁאפְט תַּעֲנוּג, אַזוֹי הָאט דֶער הֶעְדֵּר הַהַשְׁפָּעָה פוּן זַיְין מִדַּת הַחֶסֶד אִים גּוֹרֵם גֶעווֶען צַעַר.

Nevertheless, we see that when a generous person does a kindness to another person, and that person accepts and recognizes the kindness, this awakens a greater degree of satisfaction within the giver than that evoked by the giving itself. For, as stated above, the acceptance of influence stems from a deeper level than the imparting of the influence itself.80

אוּן דָאךְ זֶעט מֶען, אַז בְּשַׁעַת דֶער אִישׁ הַחֶסֶד אִיז מַשְׁפִּיעַ טוֹב צוּ אַ צְווֵייטְן אוּן יֶענֶער אִיז מְקַבֵּל דִי הַשְׁפָּעָה, רוּפְט דָאס בַּיי אִים אַרוֹיס נָאךְ אַ גְרֶעסֶערְן תַּעֲנוּג, מֶער ווִי דֶער פַארְגֶענִיגְן ווָאס אִים פַארְשַׁאפְט זַיְין הַשְׁפָּעַת הַחֶסֶד – ווַיְיל דִי קַבָּלַת הַהַשְׁפָּעָה דֶערְלַאנְגְט טיפֶער ווִי דִי הַשְׁפָּעָה גוּפָא].

When Low Becomes High


The contrast between the above concepts is reflected in the difference between the Sanctuary and the Beis HaMikdash: The Sanctuary gave expression to the unlimited power of G‑d’s light, showing how it can descend and be extended to the lowest possible levels, even to inanimate matter. The Beis HaMikdash, by contrast, reflected a more significant progression in the union between G‑dliness and the world: that beings of this material plane – even inanimate matter – became a medium for G‑dliness.


אוּן דָאס אִיז דֶער חִילּוּק צְווִישְׁן דֶעם מִשְׁכָּן אוּן דֶעם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: אִין מִשְׁכָּן אִיז גֶעקוּמֶען צוּם אוֹיסְדְרוּק דִי אוּמְבַּאגְרֶענִיצְטְקַיְיט פוּן דֶעם אוֹר אֱלֹקִי, ווִי עֶר קוּמְט אַרָאפּ מִלְמַעְלָה אוּן ווֶערְט נִמְשָׁךְ אוֹיךְ לְמַטָּה מַטָּה, בִּיז אִין סוּג הַדּוֹמֵם; אוּן אִין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָאט זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן, אַז דֶער תַּחְתּוֹן גּוּפָא – דֶער סוּג הַדּוֹמֵם – אִיז גֶעווָארְן אַ כְּלִי צוּ אֱלֹקוּת.

For this reason, the Sanctuary was constructed in a manner which reflected descent from above downward. This pattern be seen in the progression of the types of materials used in the sanctuary’s construction. Its roof had several layers, the uppermost made from the hides of rams and techashim,81then one from goatshair, and then oneprimarily from sheep’s wool,82 i.e., all from the animal kingdom. The walls (wooden boards, which were below the roof) were from the plant kingdom, and the bottom layer, the floor of the Sanctuary, was of earth (inanimate matter of the mineral kingdom). In the Beis HaMikdash, in contrast, an opposite pattern was followed. The fundamental and primary element of the structure was stone, inanimate matter.83 It was used to build the entire Beis HaMikdash. Although there was a supporting structure built with beams of cedar beneath the stone exterior, this was only an auxiliary element,84 necessary merely as backing for the walls and the like.85

אוּן דֶערְפַאר אִיז אִין מִשְׁכָּן גֶעווֶען אוֹיסְגֶעשְׁטֶעלְט דֶער סֵדֶר בְּדֶרֶךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה: דֶער דַאךְ פוּן מִשְׁכָּן אִיז גֶעווֶען מִלְמַעְלָה לְמַטָּה – פוּן אֵילִים וּתְחָשִׁים וְעִזִּים וְצֶמֶרסא – פוּן סוּג הַחַי, דִי ווֶענְט (נִידֶערִיקֶער פוּן דַאךְ) – פוּן סוּג הַצּוֹמֵחַ, אוּן קַרְקַע הַמִּשְׁכָּן ווָאס אִיז גָאר לְמַטָּה – אִיז גֶעווֶען עָפָר (דּוֹמֵם). אִין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָבֶּער אִיז גֶעווֶען פַארְקֶערְט: דֶער עִיקָר אוּן הוֹיפְּטְזַאךְ פוּן זַיְין בִּנְיָןסב אִיז גֶעווֶען דֶער סוּג פוּן דּוֹמֵם – פוּן אִים אִיז גֶעווֶען גֶעבּוֹיט דֶער גַאנְצֶער בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אוּן דִי כְּלוֹנְסָאוֹת שֶׁל אֶרֶז (צוֹמֵחַ) ווָאס זַיְינֶען אִין אִים גֶעווֶען אַיְינְגֶעבּוֹיט, זַיְינֶען בּלוֹיז גֶעווֶען אַ טָפֵלסג, נָאר בִּכְדֵי צוּ אוּנְטֶערְשְׁפַּארְן דִי ווֶענְט וְכַיּוֹצֵא בָזֶהסד.

When the positive dimension of the lowest level serves merely to bring forth the infinite power of G‑d’s light – showing that the light can be drawn down even to such a low level (but not that this level itself becomes identified with that light and its expression)86 – the lowest level receives the final phases, the nethermost levels, of the influence. Since the motif follows the pattern of light being drawn down as a revelation from Above, it is drawn down first to the higher levels and then to the lower levels. The lower levels thus follow (also qualitatively) the higher levels. This is the pattern that was manifest in the Sanctuary.87

בְּשַׁעַת דֶער עִילּוּי פוּן דֶעם "תַּחְתּוֹן" בַּאשְׁטֵייט בְּלוֹיז דֶערִין ווָאס דוּרְךְ אִים דְרִיקְט זִיךְ אוֹיס דֶער בְּלִי גְבוּל פוּנֶעם אוֹר אֱלֹקִי, ווַיְיזְנְדִיק אַז עֶר ווֶערְט נִמְשָׁךְ אֲפִילוּ לְמַטָּה (אָבֶּער נִיט אַז דֶער תַּחְתּוֹן גּוּפָא בְּרֶענְגְט מִיט זִיךְ אַרוֹיס דֶעם עִילּוּי), דַאן בַּאקוּמְט עֶר (דֶער תַּחְתּוֹן) דִי הַשְׁפָּעָה צוּם סַאמֶע עֶנְדֶע, דָאס מֵיינְט אִין אַ נִידֶערִיקֶע דַרְגָּא. ווָארוּם ווִיבַּאלְד דָא רֶעדט זִיךְ דָאךְ ווֶעגְן הַמְשָׁכַת הָאוֹר, אוּן זַיְין הַמְשָׁכָה אִיז דָאךְ אִין דֶעם סֵדֶר פוּן "מִלְמַעְלָה לְמַטָּה"; פְרִיעֶר ווֶערְט עֶר נִמְשָׁךְ אִין הֶעכֶערֶע מַדְרֵיגוֹת, אוּן דֶערְנָאךְ – אִין נִידֶערִיקֶערֶע מַדְרֵיגוֹת, קוּמֶען דִי נִידֶערִיקֶע מַדְרֵיגוֹת נָאךְ (אוֹיךְ בְּמַעֲלָה) דִי הֶעכֶערֶע. אוּן אַזוֹי אִיז גֶעווֶען אִין מִשְׁכָּן.

When, however, the higher quality is expressed through the lower level itself as it ascends and becomes a medium for G‑dliness by recognizing His greatness, it is apparent that what is primarily important is the recognition by an entity “below which there is no other.”88 Therefore, the Beis HaMikdash – whichexpressed this motif – was made primarily of inanimate matter.89

בְּעֵת אָבֶּער אַז דֶער עִילּוּי בַּאשְׁטֵייט אִין דֶעם תַּחְתּוֹן גוּפָא, ווָאס עֶר ווֶערְט אַ כְּלִי צוּ אֱלֹקוּת, עֶר אִיז מַכִּיר גְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אִיז דָאךְ מוּבָן, אַז דֶער עִיקָר הַחֲשִׁיבוּת אִיז אִין דֶעם תַּחְתּוֹן ווָאס "אֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ"סה. אוּן דֶערְפַאר אִיז אִין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ גֶעווֶען דּוֹמֵם דֶער עִיקָרסו.

With Regard to a Desire, You Don’t Ask “Why?”


The Beis HaMikdash fulfilled an ideal: that not only would the light be drawn down into the elements of this lowly world, but also that those elements themselves become mediums for G‑dliness. Nevertheless, it did not accomplish the ultimate expression of a dwelling in the lower realms. Only in the Future Era, the Era of Mashiach, and more particularly, the Era of the Resurrection,90 will this purpose be consummated. Though it was G‑d’s permanent dwelling on earth, the Beis HaMikdash was only “a microcosm of the World to Come91and not the ultimate and true expression of G‑d’s dwelling in the lower realms.92


אַף עַל פִּי אַז אִין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָאט זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן דֶער עִנְיָן אַז תַּחְתּוֹנִים גּוּפָא זָאלְן זַיְין כֵּלִים צוּ אֱלֹקוּת (נִיט בְּלוֹיז ווָאס דֶער אוֹר ווֶערְט נִמְשָׁךְ אִין זֵיי), פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן הָאט זִיךְ אִין אִים נָאךְ אַלְץ נִיט אוֹיפְגֶעטָאן דֶער אֱמֶת'עֶר עִנְיָן פוּן "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים". דֶער תַּכְלִית הָאֲמִיתִּי פוּן דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים ווֶעט עֶרְשְׁט דֶערְגְרֵייכְט ווֶערְן לֶעָתִיד לָבוֹא, אִין דֶעם זְמַן פוּן יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ וּבִפְרַט אִין דֶעם זְמַן פוּן תְּחִיַּית הַמֵּתִיםמד, אָבֶּער אִין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אִיז דִי "דִּירַת קֶבַע שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" גֶעווֶען בְּלוֹיז "מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא"סז – נִיט דִי תַּכְלִית הַשְּׁלֵימוּת אוּן אֲמִיתִּיּוּת פוּן דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.

These concepts can be understood based on the well-known statement of the Alter Rebbe,93who, to clarify our Sages’ teaching that G‑d “desired a dwelling in the lower realms,” explained, “With regard to a desire, you don’t ask ‘Why?’”94

The intent of the Alter Rebbe’s statement is that there is no reason95 for G‑d’s desire for a dwelling in the lower worlds. It was a desire, as it were, something which is above96 having a reason.97

ווֶעט מֶען עֶס פַארְשְׁטֵיין לוֹיט דֶעם יָדוּעַ'דִיקְן ווָארְטסח פוּן דֶעם אַלְטְן רֶבִּי'ן – בַּעַל הַהִילוּלָא – אוֹיף דֶעם ווָאס סְ'ווֶערְט גֶעזָאגְט: "נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים", אַז "אוֹיף אַ תַּאֲוָה אִיז קֵיין קַשְׁיָא נִיט". דָאס הֵייסְט אַז דָאס ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט גֶעווָאלְט הָאבְּן אַ "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" אִיז עֶס נִיט מִצַּד אַ טַעַםסט, נָאר דָאס אִיז בִּבְחִינַת "תַּאֲוָה", כִּבְיָכוֹל, ווָאס אִיז הֶעכֶער פוּן צוּ הָאבְּן אוֹיף זִיךְ אַ טַעַםע.

Therefore, it is understood that this dwelling in the lower realms, which is the subject of G‑d’s desire (and which transcends reason), does not reflect the attainment of a particular virtue or purpose or state of fulfillment. For were this to be the case, that purpose or fulfillment would be the reason for His wanting a dwelling. Instead, the intent is an achievement that cannot be considered as a virtue or the fulfillment of an inner potential.98 There is no reason or logic for it. Only such a world can be the true dwelling in the lower realms in which the intent that G‑d desired is expressed.

דֶערְפוּן אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז אָט-דִי "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" – אַלְס תַּכְלִית פוּן "נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" (לְמַעְלָה מֵהַטַּעַם), מֵיינְט נִיט אַז דֶערְמִיט ווֶערְט דֶערְגְרֵייכְט אַן אוֹיפְטוּ פוּן אַ גֶעווִיסֶער מַעֲלָה אוּן שְׁלֵימוּת – ווָארוּם אוֹיבּ יֶע, הֵייסְט עֶס דָאךְ דַאן אַז דִי מַעֲלָה גוּפָא אִיז אַ טַעַם אוֹיפְן רָצוֹן צוּ דֶער "דִּירָה" – נָאר דַּוְקָא אַזַא אוֹיפְטוּ ווָאס קֶען נִיט בַּאנוּמֶען ווֶערְן ווִי אַ מַעֲלָה אוּן שְׁלֵימוּתעא; אוּן דַּוְקָא דָאס אִיז דִי אֱמֶת'ע דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים דוּרְךְ ווֶעלְכֶער עֶס ווֶערְט אוֹיסְגֶעפִירְט דִי תַּכְלִית הַכַּוָּנָה פוּן "נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כו' ".

Therefore, the true purpose of the dwelling in the lower realms which G‑d desired was not manifest in the Sanctuary and the Beis HaMikdash. This is evident from the fact that the dwelling for G‑d brought about by these structures expressed a particular virtue,99a positive, definable quality. In the Sanctuary, G‑d’s light was drawn down even to the lowest levels, and in the Beis HaMikdash, entities of this material world were elevated and became a medium for G‑dliness. However, the very fact that the positive value of these achievements is recognizable indicates that neither was the dwelling His Essence desired.

אוּן דֶערְפַאר אִיז בַּיי דֶעם (מִשְׁכָּן אוּן) בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָאךְ נִיט צוּגֶעקוּמֶען צוּ דֶעם אֱמֶת'ן תַּכְלִית פוּן "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים", ווָאס צוּ דֶעם אִיז נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – ווִיבַּאלְד דָאס אִיז גֶעווֶען אַזַא "דִּירָה" וואוּ סְ'הָאט זִיךְ יֶע אוֹיסְגֶעדְרִיקְט אַ בַּאשְׁטִימְטֶע מַעֲלָהעב – ווָאס (דֶער אוֹר אִיז נִמְשָׁךְ גֶעווָארְן בִּיז לְמַטָּה מַטָּה, אָדֶער ווָאס אוֹיךְ) דִי נִבְרָאִים תַּחְתּוֹנִים זַיְינֶען דֶערְהוֹיבְּן גֶעווָארְן צוּ ווֶערְן אַ כְּלִי צוּ אֱלֹקוּת.

Becoming G‑d’s Partner


10. Where is the ultimate expression of the dwelling in the lower worlds that “the Holy One, blessed be He, desired”?


אִין ווָאס בַּאשְׁטֵייט יֶע דֶער אֱמֶת'עֶר אוֹפֶן פוּן "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" וואוּ עֶס פִירְט זִיךְ אוֹיס דֶער תַּכְלִית פוּן "נִתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא"?

In Tanya,100 the Alter Rebbe explains that His dwelling will be manifest in our material world, which is on “the lowest level with regard to the concealment of G‑d’s light, a double and compounded darkness, so powerful that it is filled with kelipos and the sitra achra101 which actually oppose G‑dliness, claiming,102 ‘I am; there is nothing else but me.’ ” G‑d’s dwelling will be manifest in a place so low that it has no connection with G‑dliness, one in which it is not appropriate for G‑dly light to shine, and one which is certainly not appropriate to become a medium for G‑dliness. On the contrary, this world is filled with kelipos and the sitra achra, whose existence is permeated by the false perception that, “I am; there is nothing else but me.”103Although these are the direct opposite of G‑dliness and “are actually contrary to G‑d,” it is in the realm where they are prevalent that G‑d desired to have His dwelling.

זָאגְט דֶער אַלְטֶער רֶבִּימד, אַז דָאס אִיז אִין דֶער נִידֶערִיקְסְטֶער נִידֶערִיקַיְיט, אִין דֶעם "תַּחְתּוֹן שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁהֵן נֶגֶד ה' מַמָּשׁ לוֹמַר אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" – דָאס מֵיינְט: אִין אַזַא תַּחְתּוֹן ווָאס הָאט כְּלַל קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט צוּ אֱלֹקוּת [סְ'אִיז נִיט שַׁיָּיךְ אַז אִין אִים זָאל מֵאִיר זַיְין קֵיין אוֹר אוּן אַוַודַאי נִיט אַז עֶר זָאל זַיְין אַ כְּלִי צוּ אֱלֹקוּת] אוּן אַדְּרַבָּה: עֶר אִיז פוּל מִיט קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא ווָאס זֵייעֶר גַאנְצֶער ווֶעזְן שְׁטֶעלְט מִיט זִיךְ פָאר דֶעם הֶרְגֵּשׁ פוּן "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", דֶעם סַאמֶע הֵיפֶּךְ פוּן אֱלֹקוּת – נֶגֶד ה' מַמָּשׁ, אוּן דָארְט הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער גֶעווָאלְט הָאבְּן זַיְין "דִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ".

The ultimate goal is for the Jews to take material entities which are “filled with kelipos and sitra achra which actually oppose G‑dliness,” and use them to make a dwelling for G‑d. This is accomplished (not by revealing the good and holiness which is concealed within them – this is not possible, because their entire existence is “actually contrary to G‑d”104 – but rather) by breaking them and negating the sitra achra entirely.105 In this manner, the dwelling for G‑d is established as a new creation through the Divine service of the Jewish people alone.106 This is the dwelling desired107 by the Holy One, blessed be He.108

ווֶען אַ אִיד נֶעמְט דִי עִנְיָנִים "תַּחְתּוֹנִים" ווָאס זַיְינֶען פוּל מִיט קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא ווֶעלְכֶע זַיְינֶען מְנַגֵּד צוּ אֱלֹקוּת, אוּן דָארְט מַאכְט עֶר אוֹיף אַ דִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ (נִיט דוּרְךְ זוּכְן מְגַלֶּה זַיְין דֶעם טוֹב אוּן קְדוּשָּׁה ווָאס זָאל זַיְין בַּאהַאלְטְן אִין זֵיי פוּן פְרִיעֶר, ווַיְיל אַדְּרַבָּה, זֵייעֶר גַאנְצֶער ווֶעזְן אִיז "נֶגֶד ה' מַמָּשׁ", נָאר) דוּרְךְ צֶעבְּרֶעכְן אוּן מְבַטֵּל זַיְין דִי סִטְרָא אָחֳרָא אִינְגַאנְצְן, אַזוֹי אַז דִי "דִּירָה" צוּם אוֹיבֶּערְשְׁטְן ווֶערְט גֶעשַׁאפְן אוֹיסְשְׁלִיסְלֶעךְ מִצַּד דֶער עֲבוֹדָה פוּן אִידְן אִין אַן אוֹפֶן פוּן הִתְחַדְּשׁוּתעג – דָאס אִיז דִי "דִּירָה" ווָאס "נִתְאַוָּהעד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא"עה.

This goal – to make a dwelling for G‑d even in a place where the created beings are “actually contrary to G‑d” has no place in logic,109 and it is not within the scope of the revealed levels of G‑dliness.110 For it is impossible to have an effect in such a place by drawing down G‑dly light or even through tapping the spiritual power of the source of the keilim (for these levels cannot become mediums for G‑d’s light, as explained above).

The transformation of such a place into a dwelling for Him is possible only through the power derived from G‑d’s Essence alone111 (for it was He who desired to have this dwelling). “He alone has the power and the potential to create something from nothing and from absolute non-being,”112and, conversely, He alone has the power to enable that something – an entity that feels its own selfhood – to lose consciousness of its selfhood and become subsumed in G‑d’s oneness. He conveyed, as it were, that power to the Jewish people,113empowering them as well to make a dwelling for Him in the lower realms, despite this being an entirely new development, as explained above.114

אוּן אָט-דֶער עִנְיָן, אוֹיפְצוּמַאכְן אַ דִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ אוֹיךְ דָארְט וואוּ דִי נִבְרָאִים תַּחְתּוֹנִים זַיְינֶען "נֶגֶד ה' מַמָּשׁ", הָאט נִיט קֵיין טַעַם אִין שֵׂכֶל אוּן עֶס הָאט נִיט קֵיין אָרְט מִצַּד בְּחִינַת הַגִּילּוּיִיםעו – הֱיוֹת אַז דָא אִיז נִיט שַׁיָּיךְ צוּ פּוֹעֵל זַיְין אִין זֵיי נִיט דוּרְךְ הַמְשָׁכַת הָאוֹר אוּן אֲפִילוּ נִיט דוּרְכְן שֹׁרֶשׁ הַכֵּלִים (ווִיבַּאלְד אַז זֵיי קֶענֶען נִיט זַיְין קֵיין כֵּלִים צוּם אוֹר, כַּנַּ"ל); דָאס קֶען אוֹיפְגֶעטָאן ווֶערְן בְּלוֹיז מִיטְן כֹּחַ ווָאס קוּמְט פוּן עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אַלֵייןעז (ווָאס עֶר אִיז דָאךְ דֶער ווָאס "נִתְאַוָּה" צוּ דֶער דָאזִיקֶער דִּירָה) – ווָארוּם "הוּא לְבַדּוֹ בְּכֹחוֹ וִיכָלְתּוֹ לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן וְאֶפֶס הַמּוּחְלָט מַמָּשׁ"עח – אוּן אָט-דֶעם כֹּחַ הָאט עֶר גֶעגֶעבְּן כִּבְיָכוֹל צוּ אִידְן, אַז אוֹיךְ זֵיי זָאלְן קֶענֶען אוֹיפְמַאכְן אַ דִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּתַּחְתּוֹנִים אִין אַן אוֹפֶן פוּן אַ נַיְיעֶר שַׁאפוּנְג לְגַמְרֵי, כַּנַּ"לעט.

The Power of Achievement


On this basis, we can appreciate the reason why the Jews’ primary task in Egypt was making bricks. Bricks are made by pouring prepared clay into molds, mixing them with straw, and placing them into a fiery furnace115 where they harden and become as strong as stone. Thus, the Torah relates that the people who built the Tower of Bavel said,116 “ ‘Let us make bricks and fire them thoroughly,’ and the bricks served them as stone,” i.e., by “fir[ing] them thoroughly” the bricks become “as stone.” Fire gives the bricks the firmness and strength that stones (creations made by G‑d) inherently possess and enables one to use the bricks to build a structure of holiness.117


עַל פִּי הַנַּ"ל ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין דֶעם טַעַם ווָאס דֶער עִיקַר עֲבוֹדָה אִין גָּלוּת מִצְרַיִם אִיז בַּאשְׁטַאנֶען אִין "עֲשִׂיַּת לְבֵנִים":

דֶער סֵדֶר פוּן עֲשִׂיַּת לְבֵנִים אִיז, אַז נָאכְדֶעם ווִי מֶען לֵייגְט אַרַיְין דֶעם גֶעקְנָאטֶענֶעם לֵיים אִין דֶעם "מַלְבֵּן" ווָאס פוּרֶעמְט אוֹיס דֶעם צִיּוּר פוּן לְבֵנִים, ווֶערְן זֵיי דוּרְכְגֶעבְּרֶענְט אִין אַ קַאלְכְאוֹיווְןפ, בִּכְדֵי זֵיי זָאלְן ווֶערְן פַארְהַארְטֶעווֶעט אוּן שְׁטַארְק אַזוֹי ווִי אֲבָנִים, אוּן ווִי עֶס שְׁטֵייט (בַּיְים דּוֹר הַפְלָגָהפא): "נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן"לג – דוּרְךְ "וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה" אִיז "וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן", אַז דִי לְבֵנִים בַּאקוּמֶען דִי הַארְטְקַיְיט אוּן שְׁטַארְקַיְיט פוּן אֲבָנִים (שֶׁבִּידֵי שָׁמַיִם) אוּן מֶען קֶען פוּן זֵיי בּוֹיעֶן אַ בִּנְיָן (דִּקְדוּשָּׁה)פב.

Since the strength which the bricks possess comes from “fir[ing] them thoroughly,” it is possible to apply to them the law stated with regard to an earthenware utensil:118 After it is fired in a kiln, it is considered as a new entity.119

The strength the bricks possess is not an innate tendency that the person is revealing, but rather a new entity brought about primarily by the person’s activity in firing the bricks thoroughly, negating their previous form of existence.

אוּן ווִיבַּאלְד אַז אָט-דִי שְׁטַארְקַיְיט פוּן דִי לְבֵנִים קוּמְט דַּוְקָא דוּרְךְ דֶעם ווָאס מֶען בְּרֶענְט זֵיי אִין פַיְיעֶר – ווָאס בַּיי כְּלִי חֶרֶס אִיז דֶער דִּיןפג, אַז נָאכְן דוּרְכְבְּרֶענֶען דִי כְּלִי הֵייסְט זִי אַ נַיְיעֶ מְצִיאוּת, "פָּנִים חֲדָשׁוֹת"פד – אִיז עֶס דָאךְ [נִיט קֵיין שְׁטַארְקַיְיט ווָאס אִיז פַארַאן אִין זֵיי אוּן דֶער מֶענְטשׁ אִיז דָאס בְּלוֹיז מְגַלֶּה דוּרְכְן דוּרְכְבְּרֶענֶען זֵיי, נָאר] אַ נַיְיעֶ שַׁאפוּנְג ווֶעלְכֶע ווֶערְט אוֹיפְגֶעטָאן בְּעִיקָר דוּרְכְן מֶענְטשְׁן – ווָאס בְּרֶענְט זֵיי דוּרְךְ אוּן אִיז מְבַטֵּל זֵייעֶר פְרִיעֶרְדִיקֶע מְצִיאוּת.

Therefore, making bricks (with the intent of using them to build “the city of our G‑d”) represents the Jews’ mission to make a dwelling for G‑d in the lower realms, as the making of bricks involves two phases:

a) burning and negating the previous form of the bricks that whose source is from “the side of impurity,”120 and

b) making them hard and strong as stone, infusing them with the strength of holiness possessed by stones, which are made by G‑d; endowing bricks with this strength is an entirely new development which is brought about through man’s labor.

אוּן דֶערְפַאר ווַיְיזְט עֲשִׂיַּת לְבֵנִים (ווֶען דָאס ווֶערְט גֶעטָאן מִיטְן צְווֶעק צוּ בּוֹיעֶן מִיט זֵיי דֶעם "עִיר אֱלֹקֵינוּ") אוֹיף דֶער עֲבוֹדָה פוּן אוֹיפְמַאכְן אַ דִּירָה לוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּתַּחְתּוֹנִים:

כְּשֵׁם ווִי "עֲשִׂיַּת לְבֵנִים" בַּאשְׁטֵייט פוּן דִי צְווֵיי עִנְיָנִים: (א) דוּרְכְבְּרֶענֶען אוּן מְבַטֵּל זַיְין דֶעם צִיּוּר פוּן "לְבֵנִים", ווָאס ווַיְיזְט אוֹיף "סִטְרָא דִמְסַאֲבוּתָא"פה אוּן (ב) אַז דָאס ווָאס דִי לְבֵנִים ווֶערְן "קָשִׁים וַחֲזָקִים כַּאֲבָנִים" – דִי קְדוּשָּׁה'דִיקֶע שְׁטַארְקַיְיט אַזוֹי ווִי אֲבָנִים שֶׁבִּידֵי שָׁמַיִם – אִיז עֶס לְגַמְרֵי אַ נַיְיעֶ מְצִיאוּת ווָאס ווֶערְט גֶעשַׁאפְן דוּרְךְ דֶער אַרְבֶּעט פוּנֶעם אָדָם;

Parallels to these two phases are found in the mission of creating a dwelling in the lower worlds:

a) the dwelling is brought about by breaking and negating the kelipos and sitra achra of which the world is full, and

b) it is an entirely new creation which is brought about through man’s Divine service.

אַזוֹי זַיְינֶען אוֹיךְ בַּיי דֶער עֲבוֹדָה פוּן "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" פַארַאן בֵּיידֶע עִנְיָנִים: (א) דָאס ווֶערְט אוֹיפְגֶעטָאן דוּרְךְ צֶעבְּרֶעכְן אוּן מְבַטֵּל זַיְין דִי קְלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא ווָאס דִי ווֶעלְט אִיז גֶעווֶען פוּל מִיט זֵיי, אוּן (ב) דָאס אִיז לְגַמְרֵי אַ נַיְיעֶ שַׁאפוּנְג ווָאס קוּמְט דוּרְךְ עֲבוֹדַת הָאָדָם.

For this reason, the fundamental task of the Jewish people throughout exile, beginning with the Egyptian exile the source for all subsequent exiles,121 involves making bricks. Since the consummation of the dwelling for G‑d in the lower realms that will be manifest in the Era of Mashiach and the Era of the Resurrection is “dependent on our deeds and Divine service throughout the duration of the exile,”122 our work must resemble the purpose it is intended to achieve. Therefore, our work throughout the exile involves “making bricks.”

Everything in our world begins with the Torah, described as “the Torah of life.” Today, occupying ourselves in libun hilchasah, the clarification of Torah law, plays an important role in our fulfillment of the spiritual parallel of making bricks (leveinim).123

אוּן דָאס אִיז דֶער טַעַם ווָאס דֶער עִיקָר עֲבוֹדָה אִין זְמַן הַגָּלוּת, אָנְהוֹיבְּנְדִיק פוּן גָּלוּת מִצְרַיִם (שֹׁרֶשׁ לְכָל הַגָּלִיּוֹתפו), בַּאשְׁטֵייט אִין עֲשִׂיַּת לְבֵנִים – ווַיְיל הֱיוֹת אַז דֶער תַּכְלִית הַשְּׁלֵימוּת פוּן דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים ווָאס ווֶעט זַיְין בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּתְחִיַּית הַמֵּתִים אִיז "תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂינוּ וַעֲבוֹדָתֵינוּ כָּל זְמַן מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת"פז, דַארְף דֶערִיבֶּער בְּדוּגְמָא לְזֶה אוֹיךְ אוּנְזֶער עֲבוֹדָה אִין ווֶעלְט בִּזְמַן מֶשֶׁךְ הַגָּלוּת בַּאשְׁטֵיין אִין "עֲשִׂיַּת לְבֵנִים" –

Through these efforts, we will merit a new revelation of inner dimensions of Torah, the revelation of pnimiyus haTorah in the Era of the Redemption, as G‑d promised, ‘I will show the people wonders.’ ”124This will lead to new revelations in the world, bringing the world to consummate perfection, manifesting the purpose of its creation,125enabling G‑d’s dwelling in the lower worlds to be completed. This will come to fruition with the coming of Mashiach. May this take place in the immediate future.

יֶעדֶער עִנְיָן אִין ווֶעלְט הֵייבְּט זִיךְ דָאךְ אָן אִין תּוֹרָה, תּוֹרַת חַיִּים – אִיז דָאס – "דָּא לִיבּוּן הִלְכְתָא"פח, ווָאס דוּרְךְ דֶעם ווֶעט מֶען זוֹכֶה זַיְין אִין תּוֹרָה – "לְגִילּוּי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה לֶעָתִיד לָבֹא לִהְיוֹת אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"פט, אוּן אִין ווֶעלְט, אַז דִי ווֶעלְט ווֶעט זַיְין בְּתַכְלִית שְׁלֵימוּת בְּרִיאָתוֹצ, דֶער תַּכְלִית הַשְּׁלֵימוּת פוּן דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים, בְּבִיאַת מָשִׁיחַ צִדְקֵינוּ, בְּקָרוֹב מַמָּשׁ.

Likkutei Sichos, Volume 6, P. 13ff. (Adapted from the sichos delivered on Shabbos Parshas Balak, 5724 [1964], and Shabbos Parshas Shmos, 5726 [1966])

(משיחות ש״פ בלק תשכ״ד וש״פ שמות תשכ״ו)